בס"ד

ביום האבל הזה כל אחד מאיתנו צריך לעצור את שטף החיים הרגיל, ולהקדיש רגע למחשבה פנימית ועמוקה על מה ולמה אנחנו מתאבלים יחד כעם שלם.
למה נפרצו חומות ירושלים?
למה נחרבה עיר הקודש שלנו בידי אויבינו?
למה נחרבו שני בתי המקדש, שהיוו את מקום משכנו של אבינו מלכנו?
האם אנחנו באמת יכולים להרגיש נחת רוח אמיתית לאחר שהצלחנו "להגשים את החלום" ולקנות דירה משלנו בזמן שלמלך מלכי המלכים אין בית?
מה המשמעות של חיים בעולם המופלא שחסר את בית המקדש?
למה קשה לנו להיות שותפים לצער הגדול של האובדן הנורא?
האם קשה לנו להתגעגע למשהו שלא ראינו, לא חווינו ולא שמענו?
האם התרגלנו למציאות המצערת הזאת והשלמנו איתה?
האם אנחנו מבינים את המשמעות שביהמ"ק הראשון נחרב מפאת עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים וביהמ"ק השני מפאת שנאת חינם ששקולה לשלושתם?
אנחנו מבינים באמת מה כל אחד מהדברים האלה אומר?
האם הפקנו את הלקחים והסקנו את המסקנות או שאנחנו חוזרים על אותן טעויות שוב ושוב בגללן מתעכבת בנייתו של ביהמ"ק השלישי עוד שנה ועוד אחת?
אנחנו מבינים את גודל האחריות שהעניק לנו ד' יתברך לתקן את כל עוולות העבר של הדורות הקודמים?
אנחנו מאמינים מספיק בעצמנו שביכולתנו להפוך את החלום למציאות?
אנחנו מבינים את המשמעות האדירה שבהצלחת המשימה הזאת?
אנחנו מבינים שאם רק נתחיל לנסות נקבל עזרה עצומה וכוחות כבירים מלא אחר מאשר מי שאמר והיה העולם, הקב"ה?
ניתן בכלל לדמיין את התחושה להיות שותף בתיקון עולם במלכות שדי, ביצירת מציאות בה ביהמ"ש השלישי עומד על תילו, המשיח כאן איתנו, והימים הם ימי גאולה, אליהם אנחנו מקווים ומייחלים כבר מאות בשנים?
יש תשובה אחת לכל השאלות האלה ולכל השאר.
יש תשובה אחת שיכולה לאפשר לנו להפיק את המיטב מהמתנה השמיימית שקיבלנו מבורא עולם, שנותנת לכל אחד מאיתנו הזדמנות של פעם בחיים.
יש תשובה, תודה לאל, והתשובה היא התשובה.