מטות מסעי

"וידבר משה אל ראשי המטות.... איש כי ידור נדר לה'... לא יחל ברו, ככל היוצא מפיו יעשה" '" (ל, ב-ג).

לא יחל דברו – לא יעשה דיבורו חולין וזול, אלא ייקר כל דבור היוצא מפיו. שכן כל דיבור פועל גדולות ונצורות בעולמות עליונים. אם דיבוריו טובים וטהורי בורא בהם סנגורים ואם ח"ו דיבוריו רעים ואסורים, נברא מהם מלאך רע ומשחית המקטרג עליו תמיד. וזהו שנאמר : "ככל היוצא מפיו (למטה)  ,יעשה" (למעלה)! (אריז"ל, ליקוטי תורה, עקב).

האמנתי כי אדבר

התורה הקדושה בפרשת מטות מייקרת את הדבור ומעלה אותו למקום כל כך גבוה.

נדר למשל. אמירה פשוטה של יהודי מסוגלת להחיל עליו חיוב מן התורה חדש לגמרי. עד עכשיו זה היה מותר לי, באותו רגע שאני אוסר זאת על עצמי, הרי בדיבור פשוט אני הופך את זה לאיסור מן התורה.

נדרים חייבים לקיים. לכן נזהרים עם ישראל וכשיש חשש קל שלא יוכלו לעמוד בהבטחתם מודיעים ואומרים "בלי נדר".

"לא יחל דברו" אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע, אל תעשה את דבריך חולין, אל תרבה בשיחות חולין ודברים בטלים. הדיבור הוא הנפש, כל דיבור שאדם מוציא מפיו הוא בעצם מוציא חלק מנפשו, 'נפשי יצאה בדברו'. מי שמוציא דיבור לא  טוב מכניס נפשו לבין הקליפות ח"ו. ומי שמוציא דיבור טוב מכניס נפשו אל תוך הקדושה.

אדם מוציא דיבור טוב, בורא מלאך הממליץ טוב עליו, ולהיפך, כשמוציא דיבור רע ח"ו בורא מלאך משחית שמקטרג עליו.

אם בכל דיבור מוציא האדם חלק מנפשו, מהחיות שלו, נמצא שמי שמרבה דברים שלא לצורך ממהר להוציא חיותו, כי כשם שימיו קצובים כך דיבוריו קצובים. וכשיסתיים מספר דיבוריו תסתיים חיותו. לכן אמרו במשנה (אבות א) "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". שהשתיקה טובה לא רק לנפש אלא גם לגוף אין טובה ממנה, שהרי היא שומרת על החיות של האדם.

אדם יראה לשים מחסום לפיו, לא להוציא שום דבר בטל, רק מה שמוכרח. וירבה בדברי תורה וקדושה שהם אדרבא , מוסיפים חיות באדם ומאריכים את ימיו, כמו שאנחנו אומרים בכל יום "ונשמח בדברי תלמוד תורתך... כי הם חיינו ואורך ימינו".

כמה כוח יש לפה הזה. דיבור טוב שאומרים לשני. מתנגן לו בראש ימים רבים, לא כל כך מהר שוכחים אותו. ואילו דיבור רע ח"ו, שפגע בשני, זה כמו סכין שחודרת לבשר לא רק פעם אחת, הרבה פעמים.
רוב הצער שיש לנו בחיים זה בגלל דברים שאמרנו ולא היינו צריכים להגיד, דברים שאמרנו והצטערנו עליהם. החיים והמוות ביד הלשון. צריך להיזהר לא לפגוע בשום אדם, גם לא בילד שלך, אתה עלול לשבור אותו ח"ו עם המילים שלך.

רק דיבורים טובים. אם נרגיל את עצמנו לדבר רק דיבורים טובים, יקרו לנו רק דברים טובים, כי ברית כרותה לשפתיים, כשמדברים דיבור לא טוב, זה יכול להיתפס וליצור מציאות לא טובה וכבר אמרו חז"ל (ברכות יט) "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן."

העיקר זה האמונה. בשביל זה באנו לעולם הזה. ככל שאדם ירבה בדיבורים של אמונה, כך תתחזק אצלו האמונה, "האמנתי כי אדבר". צריך לחזור שוב ושוב על המשפט: אין רע בעולם! השם הוא רק טוב ומיטיב. לא תמיד מבינים אותו יתברך. אבל מאמינים שהכל טובה, גם שכשיש דברים מאד קשים ח"ו. אדם צריך לחזור על המילים האלה בכל זמן, בכל מקום, בכל מה שעובר עליו, עד שיזכה לראות שהכל זה רחמים. אתה צריך להאמין שהקב"ה מתכנן עכשיו את תוכנית ההצלה הפרטית שלך. לפעמים מבינים את הרבונו של עולם בתוך כמה ימים. לפעמים צריך כמה שנים. ולפעמים רק בתום המאה עשרים שנה נוכל לראות את הפאזל כולו ולהבין כמה ה' טוב, איך בעומק הדין היו מונחים עומקים של רחמים וסליחות.

להגיד תודה צריך עוד לפני שרואים את הישועה. תודה זה הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאדם נמצא במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה. בעצם הוא צריך להגיד ה' תושיע אותי אבל לפני כן כן שיגיד תודה. אם אתה אומר תודה אתה נהיה כלי לקבל את הישועה. אבל על מה נגיד תודה, אני עכשיו בצרה, אז איך אני אגיד תודה? זאת כל העבודה שלנו! לדעת שאין עוד מלבדו. שהכל ממנו יתברך ושהכל לטובה. ואם מבינים שזה ככה, אז אפשר להגיד כבר תודה. אם לא אומרים תודה זה כפיות טובה. וזה שורש הרע. אדם צריך לזכור תמיד את כל הטובות שה' עשה עמו מיום היוולדו ועד עתה, ובפרט מה שה' קרב אותו וזיכה אותי לעשות מצוות רבות כל כך , שאי אפשר לספור ולשער את העשירות ברוחניות שיש בקטן שבקטנים ולפחות שבפחותים מישראל.

הדיבור מקרב אותנו אל ה'. הוא עיקר התענוג שיש לנו בעבודת השם. זכינו להיות מתלמידיו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצ"ל שלימד אותנו את הכוח של התפילה האישית, שזה נקרא לדבר עם השם. הרבה אנשים לא יודעים לדבר עם השם, אפילו שהם דתיים. צריך לקרב אותם אל הדרך הזו. הדלק של הבערה לה' זה התפילה האישית. לדבר עם בורא עולם בלי ספר, בשפה שלך. תעמוד, תדבר עם ה', כל אחד רוצה הרבה בחיים, אז למה לא מתפללים? יש בעל בית לעולם שאוהב אותך, שרוצה להיטיב איתך, הוא ברא אותך בשביל לתת לך! תבקש ממנו! תתפלל! ."עצה לכל בר ישראל שלא יחסר מאומה, ושיהיה דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש ממנו יתברך על כל דבר, מקטן ועד גדול. ואל יחשוב אדם שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין רק בכל מקום שעומד אז, אפילו בשוק, יראה אם הוא מקום נקי, כמו שכתוב והיה מחניך קדוש, ויבקש מה' יתברך כל משאלות לבו ועל ידי זה יהיה תמיד דבוק בה' " (הרב הקדוש מפשיסחא)

יהודי זה אש. אש להבה לה' יתברך. יהודי צריך לבעור לה' כל היום וכל הלילה, שלא תהיה לו בעירה אחרת,  רק בעירה לה', צריך להפוך את אש התאוות לאש קודש! לאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה! צריך לקחת את כל האש של הסטרא אחרא, ולהפוך אותה לאש של תפילה! לאש של תורה! אש של אהבת ישראל! לא לבזבז אותה בתאוות! לא לבזבז אותה בשטויות! להכניס את האש הזאת, את ההתלהבות הזאת בתוך אותיות הגמרא, בתוך אותיות התפילה, בתוך הצעקות להשם. זה הדבור הכי קדוש. התורה הקדושה מספרת לנו בפרשת השבוע שלאחר שחזרו בני ישראל מהמלחמה עם מדין, הורה להם  משה להגעיל את הכלים שהם לקחו מהשלל, וכמו שהשתמשו בהם, ככה מכשירים אותם. "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש," (לא,כג). כשהלב בוער באש זרה לתאוות העולם הזה, צריך להגעיל אותו באש קודש. "כי כנגד שנתלהב לעבירה או לתאווה רעה ח"ו, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו כמו שכתוב: כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" (ליקו"ה קנו).

אדם צריך להיזהר לא ליפול לכפירה הזו שקוראים לה מתאוננים. "ויהי העם כמתאוננים". מתאונן הוא אדם שאי אפשר לספק אותו בשום דבר, אוי חם לי, או קר לי, אוי תפתחו, אוי תסגרו, אוי מה כאן כל הרעש הזה, אוי לא הספקתי לישון היום, אוי התפתיתי לאכול משהו ששמו לי ועכשיו יש לי כאב בטן, מתאוננים על כלום, למה? כי לא מרגישים את ה'. מין כפירה כזו. אוי ויי אוי ויי על כלום. אבל אני לא נותן לעצמי ליפול לשם, אדם חייב להלחם בהסתרות האלה, לחזור לנקודה הקטנה שלו שמחברת אותו אל ה'. לסלק את הקוצים ולהגיע לשושנה. לסלק את כל הפגעו בי, קיפחו אותי, העליבו אותי, לא שפטו אותי בצורה נכונה, זה היה יכול להיות מוצלח ומישהו בא וקילקל לי, כל זה מנתק אותך מה'. אדם הוא חלק אלוק ממעל והוא מוכרח לחזור לאלוקיו, כי חוץ מאלוקים אין כלום.

"אנחנו צריכים לדעת שכולנו, כל דקה וכל רגע, אנחנו שושנה בין קוצים. לא משנה מה זה הקוצים: המחשבות שלנו, הבלבולים שלנו, העצבויות שלנו, העצבים שלנו, העיקר שנזהה את השושנה ונדע שזה ה' אוהב, את הרגע הזה שאני יצאתי מהבלבולים, את הדקה הזו שהתגברתי להיות בשמחה, את הרגע הזה שידעתי שהכל הבל ואני צריך להידבק בנצח, בדבר האמיתי. בדקה הזאתי, ברגע הזה, נתתי לה' מתנה. זאת המתנה שהשם רוצה. הוא לא רוצה כתר של זהב. הוא לא רוצה כתר של יהלומים. הוא רוצה שושנים. הוא רוצה רק את הדבר הפשוט הזה. למצוא את השושנה שנמצאת אצלנו בתוך הלב. לסלק את הקוצים, ולהביא לו אותה במתנה" (באור פני מלך חיים)

העיקר זה האמונה. אדם צריך לחזור שוב ושוב על המשפט: אין רע בעולם! אין רע בעולם! השם הוא רק טוב ומיטיב. לא תמיד מבינים אותו יתברך. אבל מאמינים שהכל לטובה. גם כשיש דברים מאד קשים ח"ו. אדם מתכנן לו תוכניות והקב"ה הופך לו אותן. זה נראה כמו איזה חוסר מזל, איזה תקלה שמשבשת לו את התוכניות אבל אם יתחזק להאמין שהכל זה לפי התוכנית של ה', שלא קרה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות, אז הוא יבין שזה נסיון, הוא עובר נסיון שהמטרה שלו לקרב אותו אל ה'.

לפעמים אדם מתחזק יפה בעבודת ה', הולך לו טוב כמה שנים, ואז באה נפילה חס ושלום, והוא לא מצליח להתאושש, כי הוא לא יכול לסבול את זה שהוא נפל, כי לא שייך אצלו ליפול, כי עד עשיו הוא היה רגיל להצליח. ואז היצר הרע מכניס בו עצבות ומרה שחורה ועם עצבות אי אפשר לעבוד את ה'. כי כשאדם עצוב, והוא ממורמר, אז אין לו שום קשר עם הקב"ה, כי איך אפשר להיות בקשר עם הקב"ה אם אני מתמרמר, ואני חושב שעשו לי לא טוב, הרי ה' עושה את הכל. אתה חייב לזכור שבכל מה שעובר עליך, אין שום אי צדק, שיש פה משהו שנכתב מראש, שזה המסלול שאתה צריך לעבור בחיים, ושזה בודאי לטובתך. רבונו של עולם, תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך כל מה שקורה לי.

כל הזמן ללכת עם התחזקות. השם אוהב אותנו! אין יאוש בעולם כלל! ירידה לצורך עליה! השם חי את הצער שלך! יש לך צער! השם חי את הצער שלך! מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם נמצא איתך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו! תדבר אתו!

אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך כל הנסיוניות הכי קשים שיכולים להיות, שאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו, עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר, עם איזה דבור טוב שהוא אומר לשני, הוא יכול לבנות את המשכן שלו.

ומהו הדבור הכי נפלא? זה הברכות. הברכות שאנחנו  מברכים אחד את השני. "לעולם אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך", כי אי אפשר לדעת מאין תבוא הישועה. ובשעה שמברך אדם את חברו יאמר בלבו: "יודע אני בעצמי שאיני ראוי שברכתי תעשה פירות, רק אני מברך אולי אמצא עת רצון ותקובל ברכתי מאת ה' השומע תפילת כל פה" (פלא יועץ).

הברכות שאנחנו מברכים אחד את השני, והתפילות שאנחנו מתפללים אחד על השני, זה הדבור הכי נפלא. כמו בספור הבא:

עסקה על 433

כביש 433. נסענו ארבעה בני משפחה ירושלמים, לחתונה בקרית ספר. החורף היה בעיצומו, השלג קישט בלבנונית את פסגות ההרים, גלש אף לוואדיות וסיכן את הנהגים.

המפלסות עשו עבודה נאמנה.

נסענו לאט בחסות החשכה הכבדה. החזאים דיווחו על שלגים יותר מעובים בהמשך הלילה, והציעו לנהגים לבטל נסיעות לא דחופות. הדרמה ההיא של הפקק הגדול בסופת השלג שלפני חמש או שש שנים, לא משה מעיני. אנשים קפאו מקור, תינוקות הכחילו, יחידת החילוץ עבדו עד כלות הנשמה, והכל בגלל חוסר אחריות... של מי? לא חשוב, הרי הכל משמים.

לא ציינתי בפניך שהנהג במכונית המשפחתית שלי, היה אחי הגדול, מדוע? כי אני, בעל הרכב, הייתי אותה עת בשלילת רשיון נהיגה, עקב הצטברות של נקודות. שלילת רשין ליהודי שזקוק לרכב כמו אוויר לנשימה, הוא עונש ראוי לשמו, וזה בהחלט לקח שנלמד. זאת מחוץ לעובדה שמי שצובר נקודות עקב רפורטים, הוא לא בדיוק צדיק גדול על הכביש, והוא נעבעך, מסכן חייהם של צדיקים והולכי רגל. קיבלתי את הדין באהבה, אבל בעוד יומיים, אי"ה, הרשיון יחזור אלי (אחרי מבחן תאוריה קליל) ושלום על ישראל.

אחי נהג בבטחה... והגענו בדיוק בשעה שבע בערב, לטקס החופה. בן הדוד הצעיר שלנו היה החתן, ומכאן שדאגנו לשמחו בריקודים במשקאות ובהרבה מחמאות. בשלב מסוים מזיעים ועייפים נטלנו ידינו, ברכנו "המוציא" והתיישבנו לסעודת המצווה.

השמחה הרקיעה שחקים, ופעם אחר פעם הלכנו וחזרנו לרחבת הריקודים. בשעה אחת עשרה בלילה נכנסה שיחה למכשיר הכשר שלי, הרעש שבקע מן הרמקולים היה עצום, כך שהעדפתי לצאת החוצה ולנהל שיחה שקטה.

על הקו היה הבוס שלי, שביקש ממני כמה בקשות מקצועיות דחופות, שיש לבצען מוקדם בבוקר. אחרי שנפרדנו לשלום, אחי מסמן לי שהוא רוצה לחזור ירושלימה... אמרתי "למה לא, נוסעים" התיישבנו ארבעתנו וכעבור פחות משעה, המכונית חנתה מתחת לדירתי, וכל אחד פנה לדרכו.

לפני שהספקתי להגיד קריאת שמע על המיטה נזכרתי... אוי... שכחתי... לברך ברכת המזון!!! מה עושים? אני עדיין שבע, והמרחק לאולם החתונות פחות משעה. אין לי מושג מדוע לא פתחתי "משנה ברורה"... יכולתי גם להרים טלפון לפוסק הלכות שהכרתי. היתה זו החלטה חפוזה שאני חוזר לקרית ספר! לברך שם אבל מי ינהג? כולם הלכו לישון. לא נעים  להטרידם. אחרי כמה היסוסים רזים, החלטתי לנהוג בעצמי. בזהירות, ואני להזכירך בשלילה.

לא נורא המצווה תגן. שעה מאוחרת. השוטרים עייפים, אבל מצווה! הרגשתי שאני הולך לקיים מצווה חובקת עולם, חוזר למקום הסעודה. בטח ממתינה לי שם יונה מזהב, או אולי ארגז עם מטבעות כסף עתיקים ששווה הון.

שוין. נהגתי בזהירות, הגעתי לאולם אחרי שכל המוזמנים הלכו וחוץ ממנקים ומלצרים מותשים שבאו ונכנסו, האולם היה שןמם. חיפשתי פינה וברכתי במתינות, כמונה מעות, כולי קדושה וסילודין, מרגיש כמו הצדיק הכי גדול בגלובוס.

עוד פחות מ – 48 שעות הרשיון חוזר אלי... נכנסתי למכונית ופתחתי בנסיעה.

הגעתי לצומת שילת ופניתי שמאלה לכיוון ירושלים. רוחות זועפות וגושי ברק היכו ברכב. לא ראיתי יונה מזהב ולא ארגז עם אוצרות, אלא ניידת משטרה שופעת פנסים כחולים מהבהבים ניצבה בצידי הכביש.

ליבי החסיר פעימה. אל תשאל איך כמה ולמה, דלת הניידת נפתחה, ושוטר גבה קומה יצא ממנה וסימן לי "לעצור".

אדון לוי, לא סיפרתי לך שישנו סעיף מפחיד מאד הצמוד לטופס שלילת הרשיון שלי ובו כתוב שחור על גבי לבן, כי במידה והנישלל ינהג בתקופת השלילה הוא יישלח אוטומטית לשבעה חודשי מאסר ללא משפט!!! רחמנא ליצלן.

"רשיונות בבקשה" ביקש השוטר והוסיף "פנית שמאלה ללא איתות ועקפת מכונית מצד ימין תוך עליה על קו הפרדה. מה יש לך לומר?".

אשתי , שלושת ילדי, הורי שיהיו בריאים, החברים לעבודה, כולם חלפו לי מול העיניים, תוך שאני עורך להם טקסי פרידה רוויי דמעות, בדרך לבית הסוהר...

"אני כבר בודק במחשב את ההיסטוריה שלך וחוזר אליך" מעדכן השוטר ביבושת.

"איך אני יוצא מזה, אבא שלי שבשמים?" צעקתי בלב, וקיבלתי מתנה.

"אדוני השוטר, אתה נראה לי יהודי מסורתי עם אמונה תמימה בקב"ה, ואני רוצה להציע לך עיסקה מעניינת". הלה זקף גבותיו. "אל תציע לי שוחד, זו עבירה חמורה... שיכולה לשלוח אותך עד בית סוהר". קבע השוטר וחייך.

"לא, לא חס וחלילה שוחד. אבל תרשה לי לספר לך שקיימתי עכשיו מצווה נדירה מאד מאד. ואני מוכן לתת לך חצי מן שכר המצווה כשכר לעולם הבא שלך, מען עיסקת יששכר וזבולון וזאת בתנאי שלא תביט במחשב... זה הכל..".

הבטה שלו במחשב, השמים ירחמו, היתה שולחת אותי כידוע, ל"נופש" ארוך לכלא בלי קיצורים של שליש התנהגות טובה.

השוטר הכניס ראשו למכונית, לא שת ליבו לגשם המטפטף ושאל, "ספר לי בבקשה על המצווה הנדירה", סיפרתי לו, והפלא ופלא הרעיון מצא חן עיניו, "בסדר, חצי חצי.. אבל בתנאי נוסף" אמר איש החוק "יש לי אחיינית קטנה שוכבת כבר חצי שנה בבית החולים חסרה הכרה. המשפחה כולה בוכה וחסרת מנוחה. אנחנו ליד מיטתה קוראים תהילים, אבל שום דבר לא השתנה. אני מוכן לא להביט במחשב, אבל אתה נראה לי יהודי ירא שמים, שמתפלל שלוש תפילות ביום, תכניס את שמה לתפילות שלך ותקרא תהילים בשבילה. אשמח לעדכן אותך אם נזכה לישועה".

לחצנו ידיים, והעיסקה התבצעה. השוטר רשם את מספר הפלאפון שלי , ופנה לדרכו, כשהוא מניח על כף ידי פתקה קטנה ובה שם הילדה ושם אמה ואביה.

כבוד הסופר היקר, שלוש תפילות ביום! התפללתי בכל כוחי... הלכתי בדרך, בשכבי ובקומי, בעבודה, בבית, בבית הכנסת, שמה של הילדה לא מש מפי, תוך אמירת תהילים בכתב ובעל פה, למה? כי בזכותה אני לא נמצא כבוי ונזוף בין הסורגים. כמה הכרת הטוב יש לי לאותה בת ישראל חולה, שבזכותה אני מסתובב כאדם מאושר ורגוע.

כעבור יומיים חזר אלי הרישיון... כעבור שבועיים באישון לילה, נכנסת שיחה. מי על הקו "שלום לך אדוני, מדבר השוטר מכביש 433. אני נמצא עכשיו עם כל המשפחה ליד מיטתה של הילדה, לפני שעה היא פקחה עיניים. התחילה למלמל. ולפני כמה דקות היא הכירה אותנו בשמות. נס ופלא וזאת אחרי שהיינו כולנו כלאחר ייאוש. לי אין ספק שהתפילות המיוחדות שלך הועילו. וכמו שקבענו אני שמח לבשר לך בשורות טובות, אבל ביני ובינך, אל תעבור על החוק, כי גם חוקי תעבורה הם חוקי שמירת הנפש על פי התורה! לא ככה?".

בהחלט ככה.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לא לשכוח שהדבר הכי חשוב זה התפילה. שזה מה שיכול לעזור לי יותר מכל דבר אחר, שזו ההשתדלות הכי חשובה.

כי הרבה פעמים, כשאני מנסה לעזור למישהו, או כשאני עצמי רוצה להשיג משהו, אני נעזר בקשרים שיש לי עם בני אדם שיכולים לעזור באותו עניין ואני לא מפסיק ללחוץ, לבקש, להתחנן, ואני שוכח שבאמת באמת, הכל תלוי בך אבא ולכן הכי חשוב זה להרים את הראש אליך ולבקש. לבקש סייעתא דשמיא גם לאלה שמנסים לעזור לנו כי בלעדיך אבא שום דבר לא יכול לקרות, גם אם יש את כל הקשרים שבעולם.

ואם אני פועל בשביל אחרים, ראוי להזכיר גם להם שעם כל המאמצים שלי ושל אחרים בעניינם, העיקר העיקר זה התפילה שלהם על עצמם, זו ההשתדלות הכי הכי יעילה, הכי מתוקה כי להרים את הראש לשמים ולבקש את רחמיך זה תמיד מתוק.

וכשהתפילה לא נענית, למרות שהשקענו כל כך הרבה זמן, וכוח, ולב, לדעת שזה הדבר הכי טוב עבורנו או עבור מי שהתפללנו עליו בשלב זה ולזכור שאין תפילה שהולכת לאבוד ובבוא הזמן, כשנצטרך, אתה תוציא את התפילות ממקום גניזתן ותשתמש בהן לטובתנו.

רבונו של עולם, שלעולם לא נשכח שההשתדלות הכי חשובה היא להרים את הראש אליך ולבקש: אבא תרחם.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי