"זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל. וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו. ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" (במדבר לו,ו-ט). '… ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? (במדבר לו, ו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה' (תענית ל,ב). 'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - "זה" מיעוט הוא, כלומר: לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה, בדור של בנות צלפחד' (רש"י). הת"ת מקשה איך אפשר שבגלל לימוד של דרשה משנים מפשט דברי התורה? ומתרץ שכנראה הייתה להם מסורת שכזו, שלאחר חלוקת הארץ יהיו מותרים בזה, אלא שעדיין לא עשו כך עד שמצאו לכך רמז בתורה. אולם בפשטות משמע שהכוונה שדרשו את הפס', ולא שהייתה להם מסורת שכזו, כיון ששאלו מה דרשו, סימן שצריך לימוד לזה ולא שהייתה להם מסורת ורק הוסיפו אסמכתא. (ויותר מזה בב"ב [קכ,א-ב] יש דיון על הלימוד הזה, משמע שאינו סתם אסמכתא). לכן נראה שהלימוד של "זה" הוא כ"ך חזק, שסמכו עליו. נראה שגם ראו לזה רמזים בפס', כיון שהלשון כאן קצת מוזרה, שנאמר: “ויצו משה את בני ישראל על פי ה' לאמר כן מטה בני יוסף דברים" (פס' ה'), מדוע לא נאמר כרגיל שה' מצווה זאת, למה זה כעין מוחבא בדברי משה? לכאורה היה צ"ל כמו שנאמר אצל בנות צלפחד: “ויאמר ה' אל משה לאמר. כן בנות צלפחד דברת"  וגו' (שם כז,ו-ז)? לכן זה כרמז שאין זה ציווי רגיל שנועד לדורות, אלא זה ציווי זמני, ולכן תוקפו הוא דווקא לדור ההוא, ולכן כעין נאמר רק למשה לומר לדור ההוא, ולא דבר ה' לדורות. בנוסף, מיד אחרי "זה הדבר" נאמר "לבנות צלפחד", לכאורה מה העניין לומר דווקא לבנות צלפחד, הרי אם זה הדין הרגיל, אז היה צריך להאמר בצורה כללית, כמו שנאמר מיד בהמשך, שיחול בכולן תמיד, למה מופנה דווקא אליהן? אלא שבא לרמוז בזה שהדין שעכשיו נאמר יש בו משום קשר מיוחד אליהן, שזהו שנאמר לדור ההוא. לבנות צלפחד ולשכמותן שבאותו הדור. ונראה יותר מזה, מובא: 'אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר (במדבר לו,ו) "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים". אלא מה אני מקיים (במדבר לו, ו) "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים"? - עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן' וכו' (ב"ב שם). הרי שלבנות צלפחד היה מותר לינשא למי שירצו מכל שבט (כנראה שלמד זאת בשל שהתורה חזרה פעמיים, פעם לבנות צלפחד, ואח"כ לכלל הנשים, לכן הבין שדינם שונה [ולמה שאמרו קודם שאולי ראו רמז בזה שנאמר כפול ובדגש על בנות צלפחד, י”ל שיכל להאמר רק את ההתחלה, למה לומר גם "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה” וגו' שזה כמו שנאמר שוב בהמשך? לכן זה כלימוד לחבר ביניהם-שקשורים. ועוד, שהלשון “ציוה ה' לבנות צלפחד” ואח”כ אומר גם לכלל הנשים (בהמשך ישיר, כעין שנאמר לבנות צלפחד בשביל אחרות), משמע שגם לשאר הנשים קשור דרך בנות צלפחד, שזה מרמז על דורם]). ולא מובן, מה ההבדל בין בנות צלפחד לשאר הנשים, מדוע דינם שונה? לכן משמע שהאיסור אינו גמור, לכן כרגע יש איסור כי האנשים מתנגדים לזה, וכרגע הירושה עוברת דרכם ולכן יש להתחשב בהם, לעומת בנות צלפחד שאין מי שיירש את אביהם אלא הן, ולכן אי אפשר לחייב אותן. אבל בהמשך שגם האנשים ירצו להתחתן בין השבטים ואפילו אם הנחלה תעבור, אז בזה יהיה מותר כיון שאינו איסור גמור, וזה נרמז ב"זה הדבר" שזה זמני כרגע, בשל "כן מטה בני יוסף דברים" (פס' ה') שכרגע האנשים מתנגדים להעברה בין השבטים. אולי גם נרמז בזה שמי שבא בטענה היו "ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחת בני יוסף" (פס' א') ומשה עונה "כן מטה בני יוסף דברים" (פס' ה'), מדוע מייחס לכל השבט ולא לאלו שבאו בטענה? לכן נראה שרמז בזה שזה עניין של השבטים שאינם רוצים להתערב זה בזה, ורוצים שכל אחד ישאר בנחלתו, ולכן עכשיו יש לדון בצורה כזו, אבל בעתיד ישתנה. או בדומה, בא משה לומר בזה שאיסור הוא בשל שרק בשבט אחד הנחלה עוברת, ואילו שאר השבטים לא מתערבים, שאינם רוצים בכך, ולכן לא עוברת הנחלה (שכרגע אין אחרות חוץ מבנות צלפחד, וגם אם יהיו עוד כמה, הן יהיו בודדות). אבל לעתיד שבכל השבטים ירצו להתערב זה בזה, אז כבר אין בעיה שלא להתערבב ושתעבור הנחלה, כי זה נעשה בכל השבטים. עוד נראה שהדגש הוא "כן מטה בני יוסף דברים", והם טענו "ויאמרו את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל ואדני צוה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנתיו... ומגרל נחלתנו יגרע' וגו' (פס' ב-ג), שמדוע מדגישים שנוחלים בגורל (הרי עיקר הבעיה היא שהנחלה תעבור מהם)? אלא שבאו לומר שאילו היה בדור אחר אז אין בעיה, אבל בדורם שעכשיו מחלקים את הארץ בגורל, זה לא פייר שהנחלה תעבור בדרך אחרת. על זה אומר ה' שהם דוברים בצדק, שמאשר את דבריהם, שחל כמו שאמרו, שכרגע זה לא ראוי כך, אבל בעתיד זה ישתנה, ולכן מיד "זה הדבר" שחל רק זמני. אולי גם נרמז שנאמר כאן "ואם יהיה היבל" (פס' ד') 'מכאן היה רבי יהודה אומר: עתיד היובל שיפסוק' (רש"י [המקור בתו"כ ויקרא ב,יד (פרשת נדבה, יג)]) שמדוע נרמז כאן שהיובל יפסק, מה זה קשור לעניינו? אלא שבאו לומר שטענתם היא שאפילו ביובל הוא לא חוזר, ורמזו כאגב, שכמו שהיובל הוא לא תמידי, כך גם טענתם אינה תמידית, אלא זמנית. וה' אישר את טענתם, ולכן זה דווקא זמנית. לכן אמנם זה לימוד מ"זה הדבר", אבל יש לו הרבה רמזים בפס', ולכן למדו כך את הפרשה והתירו את השבטים לבא זה בזה. (אולי גם ידעו בתושב"ע שיבוא זמן שבנ"י יוכלו להתחתן זה בזה, כיון שלא ראוי לעשות פירוד וחלוקה גמורה בבנ"י, אולם לא ידעו מתי זה יהיה, שאולי רק לעתיד לבא, אבל כשדרשו את הפס "זה הדבר" אז הבינו שזה כבר בזמנם, שלא חל האיסור אלא רק בדור הנחלה). נראה שהאיסור להעביר נחלה משבט לשבט, זה דווקא כאן, בכניסה לארץ, כיון שעכשיו עושים את חלוקת הארץ לשבטים, ולכן ראוי שיהיה ברור עכשיו החיבור של כל חלק ארץ עם השבט אליו הוא שייך במקור. שבזה מראה את החיבור הגמור עם אותו השבט, שיש חיבור עמוק בין בנ"י לא"י, ממש חיבור גמור המותאם לכל שבט עם נחלתו, ולכן יש להשאיר כרגע בצורה ברורה את הגילוי של החיבור קדושה בין השבט לנחלתו. [אבל אח”כ זה כבר לא נורא שהנחלה תעבור, כיון שכבר הוכח הקשר הגדול של חיבור בנ”י וא”י] (אולי זה מרומז שמיד מובא עוד טעם לט"ו באב: 'אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". מאי דרוש? אמר רב: ממנו ולא מבנינו'. שזה דומה, שגם בבנימין השבטים נשבעו להפרדה מבנימין, שזה כמו ההפרדה בין השבטים בנחלת הארץ [גם ביציאה למלחמה עמדו השבטים מופרדים (שופטים כ,ב. מצודות)]. וגם שם מופיעים מקומות של שבטים שונים, כמו שכאן זה הנחלות השונות. והמלחמה הייתה על ענייני קדושה-על שהתעללו בפילגש, נקמה על מעשה פילגש בגבעה, וכן נפלו מישראל על שלא מיחו בפסל מיכה [סנהדרין קג,ב]. כמו כאן שזה עניין של חיבור בנ"י בארץ לקדושה). עוד אפשר, שדווקא בדור ההוא-דור הכניסה לארץ יש עניין שלא יעברו הנחלות בין השבטים, כדי לחבר בין א"י למחנה ישראל במדבר שהיה מחולק לשבטים, שיהיה כעין המשך המדבר, לחברו למתן תורה ולספיגת התורה שהייתה במשך 40 שנות המדבר (תנחומא "בשלח" סימן א), שהתורה במהותה שייכת לא"י (ספרי “עקב” מג), לכן יש עניין שהנחלה הראשונית בארץ תהיה מחוברת למה שנעשה במשך זמן המדבר, שהיו מופרדים ע”פ שבטים, וכל שבט היה במקומו (שלו) סביב אהל מועד. לכן יש להשאיר את הנחלות אצל השבטים, וכאגב זה גם לא להתערבב בין השבטים. אבל בדורות שאח"כ, כבר אין את העניין הזה, ולכן אז כבר מותר להתערבב בין השבטים והנחלות עוברות ביניהם. (אולי זה מרומז שאח"כ מובא עוד טעם לט"ו באב: 'אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי" אלי היה הדבור'. שזה מקשר לזמן המדבר [מתי מדבר] ולדיבור ה' למשה בצורה מעולה. כמו כאן שזה קשור לזמן המדבר, ולתורה שנתנה למשה ע"י דבר ה' אליו. זה במיוחד מתגלה כאן שמובא “זה הדבר” שזהו לשון של מעלת נבואתו של משה על פני שאר הנביאים: '"זה הדבר" - מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה אמר" כך נתנבא נביאים ב"כה אמר”, ומוסיף עליהם "זה הדבר”' [ספרי במדבר ל,ב]). לכן הפרשיה הזו מובאת כאן בפרשת "מסעי", שהיא פותחת במסעות שבנ"י עברו במדבר, מיציאת מצרים עד הכניסה לא"י. שכך מחבר בין יציאת מצרים, דרך "ולקחתי" (מתן תורה) ועד "והבאתי" (א”י), שכך יש את בנ"י עם התורה שעכשיו באים ליתחבר לקדושת הארץ, ולהגיע לשלמות הקדושה.