שבועה ונדר היו מנהגים מקובלים בכל הדתות בכל התקופות. השבועה נועדה לכפות, לאנוס ולהכריח איש לעשות כדבריו, גם כאשר הוא לא יכול או לא רוצה, וגם כאשר זה גורם לו ולחברה נזק. הדיבר השלישי אוסר, באיום חמור, להפר שבועה: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ ו). משה הבין שאנשים נודרים ונשבעים בחפזון, בחוסר אחריות ובהתפרצות רגשית ולכן הרשה לאב המשפחה ולבעל לבטל שבועות של אשתו וילדיו הצעירים ביום שנודע לו הדבר (במדבר ל).

אנו מוצאים שעבד אברהם הדגיש ללבן ובתואל שהוא נשבע לאברהם (בראשית כד לז), וכך הוא רמז שרבקה תלקח בכוח. יהודה הודיע ליוסף שהוא ערב (נשבע) להשיב את הנער (בראשית מד לב), וכך הוא איים להרוג את יוסף אם יוסף יסרב לבקשתו. כשפרעה שמע שיוסף נשבע לאביו (בראשית נ ה) הוא הרשה ליוסף לצאת לכנען לקבור את אביו. יפתח נשבע להקריב את הראשון שיצא מביתו לאחר הנצחון (שופטים יא ל), ואכן הוא הקריב את בתו האהובה. סביר שאבשלום נשבע לנקום באמנון על אונס תמר (שמואל ב יג כב), ואכן הוא נקם נקמת-דם באמנון.

מכל האומות והדתות רק בני ישראל לקחו את השבועה ברצינות מלאה והקימו בתי דין לדון בענייני שבועות ונדרים. כדי להביא שלום ואחווה וכדי למנוע מעמסה כלכלית וחברתית, הרבנים בתקופת המשנה חיפשו דרכים להקל ולבטל שבועות, נדרים ואיסורים, אבל בכל זאת לשמור "שלא ינהגו קלות ראש בנדרים" (משנה נדרים פרק ב). בית דין היה רשאי להכריז: (1) שהשבועה לא נוצרה, (2) בטלה עכשו, (3) מוגבלת, (4) תתבטל בעתיד, או (5) שרירה. אנשים מלומדים בחוק ידעו להוסיף תנאים ומגבלות כדי למנוע מהשבועה להווצר או שתהיה מוגבלת בזמן. כדי להגן על פשוטי העם, שהיו שוכחים להוסיף את ההגבלות, הרבנים החליטו למצוא תהליך שיבטל את השבועות.הם בחרו את יום כיפור לביטול שבועות, כי בו כל אדם מבקש מחילה מאנשים ואלוהים. כנראה, הרבנים הוסיפו תהליך בו כל הקהל מכריז על עצמו כבית דין של מעלה ושל מטה, ומודיע, שבהסכמת "המקום ברוך הוא" (אלוהים) והקהל: "כל נדרי ... מיום כיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה, בטלים ביום הכיפורים הזה." (כלומר הנדרים התקיימו זמן מוגבל)

כיוון שההצהרה היתה מסורבלת, אנשים קיצרו את ההכרזה ל-"מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה", כפי שמופיע בעותק העתיק ביותר שנמצא בידינו, בסדר שערך הרב עמרם גאון, שחי בבל במאה התשעית, ושלח ליהודי ספרד. שנים רבות אחר כך, הנוצרים כבשו את ספרד מהמוסלמים וכפו על היהודים להמיר את דתם, בשבועה. הנוצרים עינו והרגו יהודים שנשבעו לשווא והמשיכו ביהדותם. כתגובה, כדי לבטל את השבועות והאינוסים הנוסח שונה מזמן עבר, לביטול שבועה בעתיד: "מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא עלינו", וכאשר אנשים מבטיחים דבר הם מוסיפים "בלי נדר". כך כל השבועות והנדרים בכלל לא נוצרים, ואי אפשר לעבור על הדיבר השלישי במשך שנה אחת. היה ראוי שגם הגויים ילמדו ויכירו שבני אדם אינם מתאימים להשבע, ושגם הם יוסיפו את תפילת כל-נדרי לעצמם, כשם שהם לקחו מבני ישראל מנהגים רבים אחרים.

כל בני ישראל נשבעים בקהל, וגם אלו שלא באו או לא התפללו, כלולים בפטור. כך בני ישראל לא חייבים להתרגש, להאמין בשבועות או לקיימם. אנשים מבינים ששבועה אינה מחייבת, ולכן נוצרו תהליכים משפטיים, עונשים וערבוית כדי להבטיח קיום הסכמים והבטחות. חוקי פשיטת רגל נוצרו כדי לשחרר אנשים משבועתיהם, בהתבסס על חוקי שמיטת חובות לעניים, במות הכהן הגדול ובשנת היובל.

רבנים רבים התנגדו לתפילת כל-נדרי, שכאילו מביעה חוסר כבוד לאלוהים וגרמה לדיינים לאובדן הכנסה מביטול שבועות. גויים, שלא הבינו את הערך החברתי של התפילה, למרות שגם הם מפירים את שבועותיהם, האשימו את היהודים שהם מרשים לעצמם להשבע בלי כוונה לקיים. היו קהילות שביטלו את התפילה, אולם אנשי העם אהבו את התפילה, והתפילה חזרה למעמדה החשוב בתרבות העם.