"בפרשת נזיר רואים שני צדדים, צד של שבח שהוא נקרא קדוש, ויש עליו דינים של כהן גדול עבור פרישתו מן היין, אז הנזיר יש לו דינים של כהן גדול בגלל שהוא פרש מן היין, ולכן הוא נקרא קדוש. ויש צד של תביעה, שהוא נקרא חוטא ומביא קרבן על שציער עצמו מן היין, ושני הדברים סותרים זה את זה.

כבר הקשו התוס' על היושב בתענית שנקרא קדוש ונקרא חוטא, ותירצו, כי צד הקדושה יתרה על חסרון החטא. פירוש לדבריהם, כי אין התענית דרך של תורה, אלא עצה לשעה, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו והתאוה מושלת על השכל, עצה טובה לו שיכניע את התאוה ע"י תענית. אך זוהי רק עצה בשעת הצורך, אבל אסור לעשות כך, דהיינו שאדם יהיה מצער את עצמו תמיד. מדובר בסתם אדם, הפירוש של התוס', אין התענית דרך של תורה, אלא עצה לשעה, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו והתאוה מושלת על שכלו, עצה טובה לו שיכניע את התאוה ע"י התענית, שזה ההיפוך מן התאוה, מניעת התאוה. אך זוהי עצה לצורך שעה, לשעת הצורך, אבל אסור לעשות כך. 

אם הקב"ה ברא אותו בריאה משותפת, נשמה עם גוף, אסור לאדם לרחק אותם או אפילו למעט אחד מהם. כיון שאדם נברא נשמה עם גוף, אז אסור לאדם לרחק אותם, את אחד מן הצדדים, או למעט את אחד מהם, או את הגוף או את הנשמה, כשם שאסור לאדם להיות בהמה גוף בלי נשמה, כך אסור לו להיות מלאך - נשמה בלי גוף. אדם נברא וכך צריך להיות, אדם זה מורכב מגוף ונשמה. חייב אדם להחיות גופו יחד עם נשמתו, כמו שהכניס הקב"ה את אדם הראשון לגן עדן שהוא מקום המובחר לתענוגי עולם הזה, ומה שחסר לו עוד השלים לו מן השמים, מלאכים צולים לו בשר ומצננים לו את היין, ומטרתו לעבדה ולשמרה, לעבדה זה מצוות עשה, לשמרה זה מצוות לא תעשה, כי שניהם צריכים להיות בשווה, שלא יכנס אחד לתחום חברו. 

וכיון שחטא, שהתגברה התאוה על שכלו לפי ערכו הרם, הוזקק להגרש מגן עדן ולחיות בצער של ארבעים קללות כדי לתקן את החטא. כך דרך התיקון במידות, כמו שמובא בהרמב"ם בהלכות דעות פרק א' הלכה שלישית, שתי קצוות הרחוקות זו מזו אינה דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהם, הדרך הישרה היא מידה בינונית, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ז"א קצה פה או קצה פה לא טוב, באמצע, מידה בינונית. בצד השווה לשני הקצוות. 

ובפרק שני הוא אומר, בני אדם שנפשותיהם חולות, אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני, קודם הוא דיבר בסתם בן אדם שיהיה בממוצע, ואדם חולה בנפשו צריך להרחיק לקצה השני, לנהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך טובה היא מידה בינונית. ז"א אם בן אדם חולה, יש לו גאוה, הוא צריך להגיע לענוה, אבל ענוה זה מידה בינונית לכן הוא צריך לרדת לשפלות, וישהה בשפלות פרק זמן עד שיתמצע ויגיע לענווה, אבל אם הוא ירד לענווה רק אח"כ הוא יחזור לאמצע שבין ענוה לגאוה וזה לא טוב, צריך ללכת לקצה השני, דוגמא כן. 

עצה זו של הרמב"ם היא עצה של נזירות, עד שיגיע לדרך הממוצע, כמו שנזיר פורש עצמו מן היין שלא להתאוות ולא לאבד את השכל ע"י היין לכן הוא פורש ממנו, ובעקבות פרשת נזיר החלו אנשים למנוע אנשים מלעשן סיגרית, וברוך ה' יש כבר עשרות שהפסיקו לעשן, קיבלו על עצמם להפסיק לעשן, איך עבר עליהם היום?

פלא.

פלא, עם ברכות זה הולך יותר טוב. אבל סוף סוף פעם ראשונה אתה שובר את היצר ולא הוא אותך. 

אז אמרנו שהרמב"ם, עצה זו של הרמב"ם היא עצה של נזירות, עד שיגיע לדרך הממוצע, אבל כיון שאין זו דרך התורה, נקרא הנזיר חוטא, ומביא קרבן על זה. העצה של נזירות כדי להגיע לדרך הממוצע, כמו שאומר הרמב"ם, זה לא דרך התורה, אלא זה עצה איך להגיע לדרך התורה, להיות ממוצע, ולכן נקרא הנזיר חוטא ומביא קרבן על זה. 

אבל מהרמב"ם הזה יהיה לנו קשה מהרמב"ן פרשת קדושים. הרמב"ן בפרשת קדושים אומר כי תלמיד חכם צריך להיות פרוש תמיד מן היין, תמיד, תלמיד חכם צריך להיות פרוש תמיד מן היין ומן כל המותרות, וזוהי מצות עשה של קדושים תהיו. קדושים זה פרושים, לפרוש מכל הנאות העולם הזה והתאוות. ולדבריו של הרמב"ן זו דרך ולא עצה, זו הדרך וזה לא עצה. דרך של תלמידי חכמים היא מצות עשה של קדושים תהיו. ואם זהו ציווי של תורה אז איך נקרא הנזיר חוטא אם זה הדרך? 

המעיין בספורנו במדבר ו' ו', רואה כי גדר תלמיד חכם יש לנזיר, יש לנזיר גדר של תלמיד חכם. שהוא אומר על הזרת הטומאה לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים, כאמרם ז"ל, המבלי אין קברים בטבריה שלחתיך לנציבין? מרדכי מועד קטן תתפ"ט בשם הירושלמי. הירושלמי הזה מספר על אחד ששלח את בנו מטבריה לנציבין ללמוד תורה, בסוף שמע שהוא עוסק בגמילות חסדים, ועל זה שלח לו לומר כי תורה גדולה מגמילות חסדים. ונזיר זה העוסק בקדושה ככהן גדול ותלמיד חכם, פטרתהו התורה מעניני חסד. ואיך הוא חוטא ומביא קרבן על נזירותו? 

נראה לומר כי נזיר ותלמיד חכם שני ענינים אלו, נזיר אינו תלמיד חכם רק לזמן של שלשים יום, ואח"כ הוא שותה יין כמקדם, והצער הזה הוא לו שהזיר עצמו מן היין, לכך הוא חוטא כי אסור לאדם לצער את עצמו. אבל תלמיד חכם שדרכו בכך תמיד יודע הוא את תורת ה' ומבין בה יותר משאר בני אדם, מכיר הוא את הציווי של קדושים תהיו שמחייב אותו להיות פרוש מהמון בני אדם, מכיר הוא גם כן את טבע האדם יותר משאר האנשים, יודע הוא כי דרך האדם להיות נוטה מטבעו לעניני העולם הזה, כמו שהכיר אדם הראשון וקרא עצמו בשם אדם, לא חכם, לא קדוש, אלא מפני שהוא נברא מן האדמה קרא לעצמו אדם, ואדם הראשון ראה את הגוף שלו, שהגוף שלו לא היה אלא נשמה, עד שטעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו קדוש, והכיר בו את האדמה שלא מצא לו שם אחר זולתו. ולמרות שכל הגוף שלו היה בחינת נשמה, אצלנו זה בחינת נשמה, אבל הוא הכיר בתוך הנשמה הזאת שיש פה אדמה, שיש פה את האדם, זאת היתה חכמתו כי כיוון אל האמת בזה. 

יברכך ה׳ וישמרך

 זו הברכה הראשונה. למה זה הברכה הראשונה. כי בן אדם שלא יהיה לו ממון ופה ושם ותחפש אותו בחוץ ממילא הברכה השניה לא תחול. מה הברכה השניה? יאר ה' פניו אליך, הברכה הזאת הולכת על רוחניות, כמו שדרשו בספרי, רבי נתן אומר, זה מאור השכינה, יאר ה' פניו אליך זה מאור השכינה. דבר אחר, זה מאור התורה, אז ז"א הברכה השניה היא רוחניות. איך אדם יזכה למאור השכינה או מאור התורה אם הוא טרוד בפרנסה ואין לו ברכה והוא צריך ללכת להביא את זה, איך הברכה השניה תתקיים, לא יהיה לו פנאי כביכול. 

"ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה", "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה". ופירש רש"י יחסו הכתוב על שבטו ולא שגבה משבטו והקריב, או אינו אלא שגבה משבטו והביא, שאלה, הכתוב מייחס אותו לשבטו על מטה יהודה, עכשיו השאלה, הוא גבה משבטו את הכסף של הקרבן והקריב או לא? ת"ל זה קרבן נחשון, משלא הביא, אז כל נשיא ונשיא הביא מהכיס שלו את הקרבן שלו. וכן כתבו בכל נשיא ונשיא זה קרבן, והנה זה היה לו כבר אחר ביזת הים שנאמר "תורי זהב עם נקודות הכסף", ואמרו רבותינו ז"ל בברכות ה', שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים חזקים טעונים כסף וזהב ממצרים, ואם כן מהי רבותא, מה היתרון שהקריבו קרבנן המעט נגד תורי זהב עם נקודות הכסף שנתן להם הקב"ה? ועם כל זה לא מנע הכתוב מלחבבם ולהודיע בכל נשיא ונשיא בפני עצמו, זה קרבן, ללמד שמשלהם הביאו. 

הרי ראינו כמה הקב"ה משלם שכר טוב בעד צדקה למקדש, סלש בית כנסת שזה מקדש מעט, כי זה כבוד ה', אפילו שגם כל ישראל התנדבו, והמלאכה היתה דיים, ומכל שכן בדור הזה אשר לא היו לנו תשעים חמורים טעונים, אז כל מי שמתנדב בלי תשעים חמורים טעונים כמה צריך לפרסם אותו ולשבח אותו על מה שהוא עושה, ובפרט בדבר שלא רבים יחכמו לחזק תורה ומוסר גם יחד, אין הרבה חכמים שהם חכמים לחזק את התורה והמוסר גם יחד, ואדרבא, רבים יבוזו למוסר, וכבר אמר שלמה המלך ע"ה, במשלי א', חכמה ומוסר אוילים בזו, פירוש, חכמה לבד יש הרבה אנשים שמחבבים, אבל חכמה ומוסר - דווקא אוילים בזו, שזה הולך ביחד גם חכמה גם מוסר אוילים בזו. 

אם כן מי שמבין לכבד את ה' מהונו בדור הזה, שכרו מרובה מאד, אם הנשיאים הביאו קרבן, כמה עולה שור, חמשת אלפים שקל היום, נו, אז הביאו חמשת אלפים, שלשת אלפים? אצלכם השוורים בזול, שלשת אלפים שקל, נו, אז שלשת אלפים שקל הביאו מתוך תשעים חמורים שהם מלאים, אצלנו מניה ארבעת אלפים שקל מטר רבוע, ואתה בונה בית ה', ואתה שותף, אז ראוי ודאי לכתוב עליך בתורה זה מנית ניסים בן מזל, פשששששש, רק התורה כבר נחתמה, אבל לא משנה, בשמים זה רשום, כל אחד ואחד מה תרם ומה עשה. 

יש יהודי יקר אחד שתרם שמונה נברשות לבית הכנסת, חמישים אלף שקלים, ועוד עשרים מנורות מסביב. זה חכם, למה חכם? כל האור שילמדו ויתפללו - בזכותו. צריך להיות חכם, בבתי מדרש ובבתי כנסת לתרום את החשמל זה חכמה, זה חכמה. יש עוד מנורות שאנחנו צריכים לקנות להשלמה, זה רק יפוי ואור, אבל צריך עוד הרבה מנורות, 320 מטר זה לא צחוק. 

ולדעתי עוד כי החיבה יתרה שהראה להם הקב"ה לכתוב בכל נשיא ונשיא זה קרבן, הוא מחמת זריזותם שיתנדבו ראשונים. קודם כל הם הקריבו קרבן הם משל עצמם, אז המחבר אומר שיש פה חיבה יתרה בגלל שהם הזדרזו, והיו זריזים להתנדב ראשונים לכן כתב זה קרבן, כמו שמבואר ברש"י על הפסוק "והנשיאים הביאו" כי בנדבת המשכן הביאו אחרונים, ומפני שהתעצלו חיסר להם י', וכאן נזדרזו ראשונים, ונראה כי באמת נדבתם במשכן אבנים טובות היה שווה הרבה יותר, אבל רק מפני התאחרם לא לבד שלא שיבחם הכתוב, אלא ניתק מהם אות י', וכאן בשביל זריזותם חיבבם כל כך בכל נשיא ונשיא, הרי כמה גדול כח העושה מצוה בשמחת הלב ובזריזות. אתה כבר עושה מצוה, תעשה בשמחה ובזריזות. 

הרב עובדיה מברטנורא אומר שכר מצוה מצוה - זה העושה מצוה בשמחה זה עוד מצוה, שעל כל מצוה שאתה עושה בשמחה זה עוד מצוה, שכר מצוה - מצוה. אז אם אדם יכול לעשות בזריזות ולהיות ראשון, נחשון בן עמינדב, כל העולם יודע, נחשון בן עמינדב, זה נחשון בן עמינדב, תראה, פעם אחת קפץ ראשון, כל העולם מדבר עליו, הראשון הראשון הראשון, על מי מדברים תמיד? מקום ראשון. מי הגיע מקום ראשון? מקום ראשון, כל האולימפיאדה להגיע למקום ראשון, אז אם זה בגשמיות, באהבלה, ברוחניות להיות ראשון, ראשון שבקדושה, כל דבר להיות ראשון בקדושה. 

אז ראינו מפה שהכתוב משבח מאד מאד מאד את מה שהקריבו את הקרבן משל עצמם ולמרות זאת נקרא הקרבן על שם השבט, והם הקריבו בעצמם, למה היחיד צריך להקריב בשביל

אז כאן נגמר החידוש על פרשת השבוע, שבת שלום