שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעה ימי תענית ציבור שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש.

בשבעה עשר בתמוז, לאחר יותר משנה וחצי של מצור על ירושלים שהחל בעשרה בטבת ע"י צבא נבוכדנאצר, מלך בבל, הובקעה חומת ירושלים – והחורבן הפיזי החל, כאשר שיאו התחולל שלושה שבועות מאוחר יותר, בתשעה באב – חורבן בית המקדש.

מה אנו יכולים ללמוד מי"ז בתמוז?

ירושלים לכשעצמה אינה מעוניינת, ולא צריכה בחומות שמסביבה. כל ייעודה של ירושלים הוא להוציא החוצה את כל מה שהיא מייצגת – מבחינת "כי מציון תצא תורה".

שני דרכים ל"שבירת החומות":

א. הדרך האופטימאלית ל"שבירת החומות" היא ע"י שאנו העם היהודי נתנהג כפי שמצופה מאיתנו להתנהג – מבחינת "אור לגויים", ובכך יראה העולם ויבין מה הבשורה שירושלים מייצגת.

אמר הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל: "עם ישראל הוא עם כוהנים, מורה דרך לעמים אחרים... "גוי קדוש" ובכך תפקידו, שבהתנהגותו המופתית, באורח חייו ובטוהר המידות יהיה כספר חי, דוגמא לאומות העולם... עָם שהוא עצמו מקיים את התורה, וממילא מורה גם לאחרים את הדרך לחיים טהורים וקדושים".

ב. לצערנו, ישנה דרך נוספת ל"שבירת החומות". כאשר יש בעם עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות, שנאת חינם – או אז באים שכנינו ומזכירים לנו בכוח הזרוע את ייעודנו ששכחנו אותה.

אמר האדמו"ר מקוצק: "אם היהודי לא עושה לעצמו קידוש - כלומר לא מקדש את עצמו - הגוי עושה לו הבדלה. אבל אם היהודי עושה לעצמו הבדלה - הגוי מקדש אותו".