"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה... אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ב, א-ב)

פרשת במדבר היא אחד הסממנים השבטיים והסקטוריאליים המובהקים ביותר של העם היהודי. במהלך המפקד שנעשה לבני ישראל בפרשה, מדגישה התורה את הצורך בהבדלה שבטית ושהספירה נעשתה לכל אחד משבטי ישראל בנפרד: "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א, ב), "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"  (במדבר ב, ב).

למה התורה מדגישה את השבטיות ולא מסתפקת במספר אחד של כל העם היהודי?

בניגוד לתפישות שונות בנות ימינו, הרואות בשבטיות שריד קדום לחברה פרימיטיבית, התורה משמרת מבנה זה ואף מדגישה כי לכל שבט צריך שיהיה "דגל" משלו, סמל משלו, מסר ייחודי משלו.

היהדות דוגלת באחדות, אך מגנה את האחידות. הצורך באחדות אינו חייב להיהפך לעיסה דביקה אחת שבה הכל חושבים אותו דבר, דוברים באותה שפה ונראים אותו דבר. להפך: ריבוי הדעות והגוונים מבורך הוא, והמחלוקת היא יסוד מוסד בתורת ישראל.

כאשר יעקב אבינו רצה לברך את בניו, הוא בירך כל בן בברכה שונה, וכך הסביר הרש"ר הירש את ברכתו השונה של יעקב אבינו לבניו:

"כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק כוהנים ומורי הוראה. הנה עמד שם שבט הלוויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האיכרים ושבט הלוחמים. עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרבגוניות, ועל כל דרכי התפתחותו. את כולם הוא ברך, 'אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם' (בראשית מט, כח), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו. כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה. מטרתה לבנות חיי עם שלמים על כל צורותיהם הרבגוניות, על מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל".

התורה רוצה להעביר לנו מסר שלכל שבט: דגל משלו, צבע משלו וייחוד משלו. התורה מבקשת מאתנו להבין שהעם היהודי מורכב מאנשים רבים, שונים ונפרדים ולא מגוש אחיד אחד. אין שני אנשים דומים ואין שני אנשים שיש להם דעות זהות. יש קבוצות ושבטים שמרכיבים את העם היהודי, כך היום וכך היה לכל אורך ההיסטוריה היהודית. כל עוד חונים שבטי ישראל במחנה אחד, ופני כולם מכוונים כלפי אוהל מועד - כולם אהובים, כולם ברורים, וכולם רצויים לפני המקום ברוך הוא. 

ההבנה הזאת צריכה לסייע ליצירת חברה יהודית סובלנית יותר ומפולגת פחות. מסיבה זו התורה נחושה בדעתה להתייחס לספירה של העם היהודי כספירה של יחידים ולא כספירה של אומה שלמה.

הרב דב בערל ווין, מתוך האתר "ישיבה" www.yeshiva.org.il

עו"ד אביעד הכהן