כיצד זה שבני אדם לא מפחדים לחטוא?
בס"ד
כיצד יתכן שאנשים מסוימים מסוגלים לפחד מחרקים, חושך, מקומות סגורים או גבוהים ובמקביל אינם פוחדים לחטוא, להתעלם מכל הדברים בהם הם מצווים בתורה הקדושה ולפעול נגד רצון ד' שברא ומחייה אותם בכל רגע ורגע?
מיהו המקק שכ"כ מפחדים ממנו לעומת מי שאמר והיה העולם, ברא בו את כל בני האדם, הוציא את עם שלם ממצרים באמצעות אלפי ניסים ונפלאות שלא כדרך הטבע שהתרחשו בין היתר במהלך עשר המכות וקריעת ים סוף, ומסוגל לשלוט בכל גרמי הטבע ע"פ רצונו?
איך אפשר לפחד ממעלית סגורה ובאותו זמן להתעלם ממי שהוא בעל הכוחות כולם שיודע מחשבות ורגשות כל בני האדם, שאין עוד מלבדו?
ננסה בעה"י להציע כיוון מחשבה בנסיון לפתור את התעלומה.
ישנן אינספור תפיסות עולם שקריות שבכוחן לגרום לאדם לחיות חיים שרחוקים מהאמת האלוקית ועל פיה לא מעט יהודים מוגדרים בשמים כגויים לצערנו הרב כמו מחללי שבת בפרהסיה, ויש כאלה שאף בחייהם קרויים מתים, אלו הרשעים, אף אם הם בטוחים לפי קליטת מציאותם המקולקלת שהם "עושים חיים".
אחת מהתפיסות המשובשות האלה היא שהאדם הוא יצור זמני, זניח וחסר חשיבות, שהופיע במציאות ברגע מסוים וכך הוא גם עתיד לחלוף ממנה בבוא היום, שכל קיומו ומציאותו מתחילים ונגמרים בעוה"ז, וכל המהות שלו באה לידי ביטוי בגוף הגשמי שלו כפי שהוא תופס אותו ואף יכול לראותו במראה.
תפיסה שקרית נוספת שיכת לאדם שאמנם מאמין שקיים בורא לעולם אך הוא חושב שיש נתק בין הבורא לברואיו כשהוא נמצא אי שם בשמים בזמן שכל ברואיו נמצאים על פני כדור הארץ והוא עסוק מדי בכדי להתיחס לכל ברואיו.
ברור כשמש כיצד אדם שאוחז לפחות באחת מהאמונות השקריות האלה יכול לזלזל במצוות היקרות ולנהוג בקלות ראש ואדישות גם כלפי חטאים ועוונות אותם הוא נוהג לעשות, שהרי לשיטתו אין לו כל תמריץ וכדאיות להשקיע כ"כ בתופעה הזניחה שהוא מהוה, שעתידה לחלוף מן המציאות לאחר כמה עשרות שנים ללא שום השלכות לעתיד או המשכיות כלשהיא.
אחת המעלות החשובות שמעניקה התורה ללומדיה היא ההבנה אודות מהות האדם ובין היתר מלמדת אותם שכל אדם מהוה גילוי אלוקי של ד' יתברך, כשהוא מופיע את אורו וממשיך את אינסופיותו בארבעה עולמות אבי"ע בעת ובעונה אחת.
האדם הוא לא יצור זמני אלא אינסופי מאחר והעיקר שבו זה נשמתו הנצחית שנפח ד' באפיו שהיא חלק אלוקה ממעל, וכך לאחר שהגוף מסיים את תפקידו בעוה"ז כעבור אי אלו שנים, הנשמה הקדושה ממשיכה הלאה בדרכה האינסופית בעוה"ב לנצח נצחים ולעולמי עד.
לצורך המחשת העניין ניקח אדם חשוב שמגיע להתארח במשך חודש אצל חברו שגר בעיר מרוחקת. אם הוא מגיע עם כמה חליפות הוא אמנם יקפיד לא ללכלך את בגדיו אך בצורה סבירה מאחר ויש לו כמה גיבויים, ולעומת זאת אם ברשותו רק חליפה אחת הוא יעשה מאמץ עילאי כדי לודא ששום כתם לא ידבק בבגדיו מאחר ואין לו כל חלופה אחרת, והוא יודע שהוא צריך להסתדר עם אותה חליפה במשך תקופה ארוכה.
הנמשל הוא היהודי. ברגע שיבין שהוא זה לא הגוף הגשמי והזמני שלו כי אם הנשמה הטהורה והאינסופית שבקרבו וחייה נמשכים לנצח, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לוודא שלא ידבק בה כל כתם ורבב, יתרחק מכל החטאים והעבירות האפשריות ויתחיל לפתח כלפיהם יחס של סלידה, גם אם פעם הוא מאוד השתוקק והתאוה אליהם והם היוו עבורו הציר המרכזי של חייו והמקור העיקרי לבילוי ותענוג.
זה גם מה שעומד מאחורי ההדרכה התורנית לקיים מצות עונה בלילה ולא ביום, מאחר וחז"ל הבינו שאם הבעל יראה לאור יום את הצד הגשמי של אשתו הסכנה היא שהוא יחשוב שזה כל מי ומה שהיא ולזהות אותה עם הצד החומרי שלה על סמך מה שחושיו מצליחים לקלוט, ואותו רעיון עומד גם מאחורי האיסור מדאוריתא לעשות פסל או תמונה, כדי שבני האדם לא יחשבו בטעות שהמהות של אותו אדם מתחילה ונגמרת באותה דמות מפוסלת או מצוירת, וזה גם הטעם להדרכה התורנית שלא להרבות בהסתכלות במראה, כדי שהאדם לא יזהה את עצמו רק עם עצמו, ודי למבין.
