"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" וגו' (ויקרא כה,א-ב). '"בהר סיני" - מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. כך שנויה בת"כ. ונ"ל שכך פירושה: לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם, כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב' (רש"י). רש"י מביא את הספרא, שבפס' נאמר "בהר סיני" כדי להדגיש קשר לסיני, שזה כדי לומר שכל התורה, כלליה ופרטיה כולם נאמרו בסיני. אמנם זה הסבר מצויין, אלא שזה עדיין לא מספיק לגמרי, כיון שיכלו לומר כל מצוה שהיא, מדוע דווקא הביאו את מצוות שמיטה? בנוסף, ישנה מחלוקת בין ר"ע ור"י האם פרטי התורה נאמרו בסיני: 'דתניא רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, ופרטות באהל מועד. ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב' (סוטה לז,ב). ממילא דרשת הספרא טובה לר"ע, אולם לא לר"י? אמנם אין זו כ"ך קושיא כיון שהספרא הוא מבית מדרשו של ר"ע, אולם עדיין צריך להסביר מה יפרש ר"י. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר (ב'תורת המקרא' "בהר") את הדבר בעמקות, ומעמיד שזה קשור בכך שהשמיטה קשורה בניסים שמעל הטבע (שמצמיח פי שלוש בשנה השישית) ולכן היה צורך לקבוע זאת דווקא בסיני שאז התקבע העולם סופית (ראה שם). נראה שאולי אפשר לומר בנוסף, שזה בא לברר שעיקר המצוות תלויות בא"י: 'ד"א, ואבדתם מהרה - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם. "שימי לך תמרורים" - זה חרבן בית המקדש, וכן הוא אומר "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני". "שיתי לבך למסלה דרך הלכת" - אמר להם הקב"ה לישראל: בני, ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה, מיד אתם חוזרים לעריכם, שנאמר "שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אל ה'"'. (ספרי "עקב" מג). כיון שהתורה נתנה בחו"ל, בסיני, יכול לחשוב מישהו שהתורה לא תלויה בארץ כלל. לכן מדגישה התורה בקשר לשמיטה שהיא תלויה בארץ, שהיא ניתנה בסיני, לומר שזה שורש יסודי וחשוב במתן תורה בסיני. בנוסף, כמו שנאמר בספרי: 'משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים' (שם). לכן מדגישה התורה קשר בין השמיטה לסיני, כיון שמעמד מתן תורה היה כעין החתונה: '"ביום חתונתו" זו מתן תורה' (משנה תענית ד,ח). לכן מדגישה התורה את הקשר לארץ בהקשר לסיני, שזה החתונה, וכרמז שאם יגלו מהארץ זה יהיה כעין גרוש מבית המלך, אבל עדיין לא גירושין ממש, כי עדיין נשאר חיבור מהחתונה של סיני. לכן זה במיוחד נאמר בהקשר לשמיטה, שהיא קשורה לגלות: 'בעון ... והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן... בשמיטין וביובלות כתיב (ויקרא כו, לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם" וגו', וכתיב (ויקרא כו, לד) "כל ימי השמה תשבות"' (שבת לג,א). לכן השמיטה מסמלת את העוון שבגללו גולים, ולכן היא הדוגמה לעונש הגלות. לכן גם זה נאמר "בהר סיני", לרמז על הגאולה, שמתן תורה הוא החלק הרביעי של לשונות הגאולה ("ולקחתי") ולכן הוא מסמל גאולה, לכן מקושר לשמיטה, שישמרו אותה כדי שלא יגלו, שכך ישארו בגאולתם. אולי גם מרמז, שכיון שהמקדש הוא המשך של סיני, בא בזה לחבר את שמיטה וסיני לומר שכשגולים זה בא עם חורבן המקדש, כמו שמובא בספרי (שם): '...הציבי לך ציונים - אלו המצות שישראל מצויינים בהם. שימי לך תמרורים - זה חרבן בית המקדש... שיתי לבך למסלה דרך הלכת - אמר להם הקב"ה לישראל: בני, ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה, מיד אתם חוזרים לעריכם' וכו'. שהגלות והחורבן קשורים זה בזה. (לכן גם כיום אנו אבלים על החורבן, כיון שלא נבנה עדיין ביהמק"ד). והתרופה לזה היא תשובה לה', שזה ע"י חזרה לה' ומצוותיו, שנתנו בסיני (חזרה לה' שבסיני הייתה כעין החתונה). אולי אפשר לומר עוד, שבא לרמז שכל המצוות נתנו בסיני (בלי ליכנס למחלוקת האם רק הכללים או גם הפרטים), לכן אומר על שמטה ויובל שנאמרו בסיני, שהשמיטה ויובל הם המצוות שהתחייבו בהם אחרונים: '"כי תבאו" יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" ארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" ולא עמון ומואב. מנין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות, חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהיו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר "שדך" שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. "כרמך" שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו. נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם. לארבעה עשרה שנה נתחייבו במעשרות והתחילו מונים לשמיטה. לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים וארבע עשו יובל' (ספרא "בהר" א). לכן מדגיש שאפילו הם מסיני, אע"פ שהתחייבו אחרונים, וכל שכן שאר המצוות שהתחייבו לפניהם.