בס"ד

גודל רגשי הקודש בעת קיום המצוות – הכל תלוי במצב האומה

כנסת ישראל נמשלת ללבנה, פעמים נפרצת, פעמים נבנית, לפעמים היא מלאה ולפעמים היא חסרה... כל קניני האומה [תורה ומצוות, מנהגי עם ישראל]  הם נראים מלאים רק לפי הערך שהיא בכללה מלאה. ולפי המידה שהיא בעצמה יורדת ממילואה, החסרון ניכר בכולם. [ביאור העקרון הנ"ל:] האמונה בכלל, וכל פרטי המצוות הנם מתמלאים אורה רק מאורה של כנסת ישראל. על כן לא נוכל לצייר [לדמיין] את כולם בזיום ותפארתם כי אם במצב שכנסת ישראל עומדת היא בכל מילואה, ומאותו הגובה [רק מאותו גובה שלנו, של כנסת ישאל] אנו יכולים להריק עליהם כולם שפעת אורה. ולפי מידת הירידה- הכל יורד.

...ואנו, כשאנו עורגים לאור מלא של הלך נפש [התמלאות של קדושה בלב ונפש, בעת עשיית המצוות והתורה]... הרינו מוכרחים לטפס ולעלות עד המקור שמשם האורה המלאה נשאבת... ועל ידי כך נמצא גם כן מילוי נשמה בהווה.

אם יבוא אדם לומר, שהוא מוצא את כל מילוי האורה של התורה והמצוות מצד מצב ההווה לבדו [כלומר גם בימינו כשעם ישראל עוד לא הגיע לשיאו, לבית המקדש ולנבואה], אל תשמע לו: סימן הוא שלא חדר לתוך עומק העניין של צפיית ישועה, שרק בה תלויה היא גם כן שאלת פלפול החכמה.

(אורות ישראל ז, ו)

הקדמה- מיעוט הרגשת רגשי קודש

מדוע אני מקיים מצוות אך לא מרגיש משהו מיוחד? כמה שאני מתאמץ, תמיד יש הרגשה של החמצה, ש'יכול היה להיות יותר טוב'.

יתכנו סיבות רבות:

חוסר ידיעה והבנה- הבנה מעטה במעלתה וגדולתה של המצווה, חוסר הבנה בשאלה מה משפיעה המצוה שאני עושה, עלי ועל אישיותי, על סביבבתי, ועל העולם כולו ואף העולמות כולם. הנפש מתעלה מכל מצוה מצד שהמצוה היא דבקות בה'. השכל והתודעה עשויים להתמלא מכל מצוה מצד שיש במצוה רבדים עמוקים של חכמה, תובנות ומסרים.

יתכנו גם סיבות אישיות- חוסר חיבור נפשי, חוסר רצון, חוסר פניות נפשית. אדם לא תמיד מוכוון כלפי המצוה, האישיות עסוקה בחיפוש או במימוש, ביצירה או במטלות החיים. במצבים כאלו אדם בדרך כלל לא מעלה בדעתו שהמצוות יכולות לתת לו אומץ וכח, להוסיף לאישיותו עוצמה ואף לתרום לאיכות החיים שלו.

ציפיית הישועה - היסוד של עבודת ה'

אבל ישנה עוד סיבה מהותית שעליה מדבר הרב קוק זצ"ל, שאפילו מי שהתגבר על הסיבות הנ"ל והוא מבקש ה' בכל ליבו, גם הוא ירגיש רק מעט קדושה וחיוניות בקיום המצוות. הסיבה היא מצבו של העם.

וכך כותב הרב קוק (אורות ישראל ז, ו):

אם יבוא אדם לומר, שהוא מוצא את כל מילוי האורה של התורה והמצוות מצד מצב ההווה לבדו [כלומר גם בימינו כשעם ישראל עוד לא הגיע לשיאו, לבית המקדש ולנבואה], אל תשמע לו: סימן הוא שלא חדר לתוך עומק העניין של צפיית ישועה, שרק בה תלויה היא גם כן שאלת פלפול החכמה[1].

חידוש גדול מחדש הרב זצ"ל. יש מושג שנקרא תורה מלאה, מצוות מלאות אור, או להיפך, חסרות אורה, שאינן במילואן ובשיא גובהן. התורה (והמצוות) היא מן ברייה רוחנית, שיכולה להיות גדולה, בריאה, שלמה ומלאה אור, ויכולה להיות חסרה. במה זה תלוי? לפי מצבה של האומה. אם כלל ישראל בריא ושלם[2], אזי כל יחיד ויחיד יקבל אור וקדושה בקיום מצוותיו, ובלשון הרב, 'ימצא מילוי אורה' בתורה ובמצוות. זהו עקרון מיוחד שהרב חוזר עליו רבות: התורה, המצוות, אינם סטטיים אלא הן מהיות של חיים שמשתנות כל הזמן. לפי האור שמאיר בהם, כך הם מלאים. הם בעצם כלים שבהם מתגלה האור של ישראל[3]. בשביל להבין דברים עמוקים אלו נעבור לתחילת הפסקא המובאת בראש דברינו.

כנסת ישראל נמשלת ללבנה, פעמים נפרצת, פעמים נבנית, לפעמים היא מלאה ולפעמים היא חסרה... כל קניני האומה [תורה ומצוות, מנהגי עם ישראל]  הם נראים מלאים רק לפי הערך שהיא בכללה מלאה. ולפי המידה שהיא בעצמה יורדת ממילואה- החסרון ניכר בכולם. [ביאור העקרון הנ"ל:] האמונה בכלל, וכל פרטי המצוות הנם מתמלאים אורה רק מאורה של כנסת ישראל. על כן לא נוכל לצייר את כולם בזיום ותפארתם [לא נוכל לדמיין את כלל תורה ומצוות וחיי האמונה באופן מלא אור ושמחה] כי אם במצב שכנסת ישראל עומדת היא בכל מילואה, ומאותו הגובה [רק מאותו גובה שלנו, של כנסת ישאל] אנו יכולים להריק עליהם כולם שפעת אורה. ולפי מידת הירידה- הכל יורד.

מבאר הרב כאן יסוד חשוב. המצב שבו נמצא כלל ישראל משפיע על התורה והמצוות  (משפיע על המושג 'תורה' ו'מצוות', על המהות הרוחנית שלהם, וממילא על הקיום שלהן כלומר על כמה אור וקדושה אנו יכולים לקבל ולהתמלא על ידיהם).

הוא יוצא נגד המחשבה שהאדם יכול לעבוד את ה' באופן פרטי ולחשוב שהוא יהיה מקושר ודבק בה' מכח מעשיו ועבודתו, בלי קשר למה שעובר על כלל ישראל. מעין אמירה: שלום עליך נפשי, אני וה' בקשר טוב מאוד. המצב של כלל ישראל הוא רק עוד דבר שצריך להתפלל עליו, והוא בעצם לא מעלה ולא מוריד בקשר שלי לרבונו של עולם.

מקור הכל – כנסת ישראל

ממשיך הרב ואומר שבמצוות שאנו מקיימים אנו בעצם מתקרבים למקור, לכנסת ישראל:

ואנו, כשאנו עורגים לאור מלא של הלך נפש [התמלאות של קדושה ברגשי הנפש שלנו, בעת עשיית המצוות והתורה]... הרינו מוכרחים לטפס ולעלות עד המקור שמשם האורה המלאה נשאבת [שהוא כנסת ישראל]...

מקור הכל הוא כנסת ישראל (שהיא הנשמה) וכלל ישראל (שהוא הגוף). נראה שאחד מהמקורות לדברי הרב הוא דבריו של אליהו הנביא (תנא דבי אליהו יד, יב) שישראל קדמו לכל דבר, אף לתורה[4]. אין זו רק קדימה בזמן אלא זה מלמדנו על השורש. מהו השורש של כל הבריאה, ואף של התורה? מה הגורם ליצירת הכל? ישראל. ממילא עוד מחדש הרב, לא רק שהתורה באה לשרת את ישראל, ולא להיפך, אלא התורה היא מעין סניף של נשמת ישראל, שהם השורש לכל (וכן מובא באורות התורה בכמה מקומות[5]).

זה דבר שיש לו נפקא מינה גדולה: כשישראל עושים רצונו של מקום, יש חשיבות לתורה, יש עוצמה לתורה, התורה שמחה והיא מלאה אור וחיים, והיא יכולה מתוך כך להחיות את העולם והעולמים כולם. ואם לא עושים רצונו של מקום, אם הם בגלות ואין הם בבריאותם ובמצבם האידיאלי, גם התורה היא חלושה וחסרה אור, ומשפיעה חיים מועטים ומדולדלים על העולם והעולמים. העקרון הנפלא הזה נובע מתוך עומק הבנה של דברי התנא דבי אליהו שמחשבתן של ישראל קדמה.

מסיים הרב ואומר במתק לשונו (הם הם הדברים שהובאו בראש דברינו):

אם יבוא אדם לומר שהוא מוצא את כל מילוי האורה של התורה והמצוות מצד מצב ההוה לבדו, אל תשמע לו: סימן שלא חדר יפה לתוך עומק הענין של ציפיית ישועה [שכל התורה והמצוות תלויים בה].

סיכום

אם כן, מתוך בקשת קרבת ה' ורצון להתמלא מלימוד התורה ועשיית המצוות, מתעלה האדם ומבין שהדבר האמיתי שאותו צריך לבקש, לצפות ולהתגעגע אליו, הוא התרוממות מצב עם ישראל, חיזוקו הגשמי וחיזוקו הרוחני.

גם בחגים- עיקר התמלאות הנפש היא מאורם של כלל ישראל

נסיים בדברי הרב במקום אחר (אורות ישראל ג, ז):

כל מה שאדם מרבה בתורה ובמצוות- מתקשר הוא יותר בכנסת ישראל ומרגיש בקרבו את נשמת הכלל כולו...[6]

ובכל עת שמחה של מועדי ששון וחידושי הזמנים לימים ולחודשים [בכל חג וראש חודש] הוא כולו מוקף ומלא תעצומות עוז של שמחתה ומשוש גילה. "שישו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה. למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה, למען תינקו ושבעתם מזיז כבודה".

התמלאות האדם הישר בכל חג ומועד היא מחמת שכנסת ישראל מתעצמת בזמנים אלו. היא מתעצמת בין מן העבר שחוזר ומאיר בה, ובין מן העתיד שהיא בטוחה בו (חזרה אל קרבת ה' במקדש ועלייה לרגל). העולה מכאן הוא שדוקא על ידי שאדם מצפה לישועה וחפץ בהתרוממות האומה, יוכל להתמלא אור וחיים בכל מעשיו.

(תודה לרב ראובן ששון שליט"א שממנו זכיתי לקבל דברים אלו, בשיעורים בספר אורות בישיבת רמת גן. בשיעוריו הדגים והסביר איך עקרון זה שופך אור חדש על הבקשות הכלל ישראליות בתפילת שמונה עשרה. בכל ברכה אנו מבקשים על שלב אחר בהתמלאותה של האומה).