בסדר חגי השנה בא קודם פסח ואח"כ סוכות, ששניהם שבוע כמו זמן בריאת העולם, ולכן מרמזים על תיקונו. בסדר העשיה של טוב והתרחקות מרע נאמר: "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד,טו). לכן קודם בא פסח שהוא "סור מרע" שאנו מתנתקים מהחמץ המשול ליצה"ר (ברכות יז,א), סרים מהרע. ואילו בסוכות אנו חיים בסוכה, בבחינת עשה טוב, שמקדשים את כל המציאות. זה מצד הזמן של התורה. אבל מצד האדם ר"ה הוא בתשרי, ולכן כביכול קודם בא סוכות ואח"כ פסח, שכך הוא בעשיית האדם. האדם אינו יכול קודם לסור לגמרי מרע, אלא ע"י שמתחבר לעשה טוב אז בד בבד עם זה מתנתק מהרע. לכן מצד הקשר לאדם קודם בא סוכות ואח"כ פסח. בפסח אין שינוי בין הימים, ולכן אומרים הלל שלם רק ביו"ט הראשון ובשאר רק חצי הלל, כיון שזה כנגד סור מרע, אז אם סרת מכל הרע כבר ביום הראשון, שככה ראוי מלכתחילה לסור מכל הרע, אז בשאר הימים זה נשאר אותו דבר, שסר מכל הרע. לעומתו בסוכות יש שינוי בין הימים, ולכן אומרים הלל שלם בכל יום, כיון שהוא כנגד עשה טוב, שבזה אין גבול לעשיית טוב, אלא כל הזמן מוסיפים ועולים עוד ועוד. לכן גם, בפסח יש יו"ט אחרון כיון שבסור מרע יש גבול, שלא יהיה רע, שאם לא תחטא הגעת לשלמות ולכן היו"ט האחרון זה כעין רמז לסיום-כעין שהגעת לשלמות. לעומת זאת בסוכות אין יו"ט אחרון בשביעי, (אלא רק בשמיני שיש לו מעמד של חג לעצמו) כיון שבעשיית טוב אין גבול, אלא זה נמשך לעולם, שתמיד מוסיף עוד ועוד. בפסח יצאנו ממצרים, שזהו סור מרע, יצאנו ממקום הטומאה, שבו נפלנו למ"ט שערי טומאה. גם יו"ט אחרון של פסח קשור לסור מרע, שהוא ביום בו טבעו המצרים בים, שזהו הסרת הרעה - הסכנה ממצרים. לעומת זאת בסוכות זה כנגד זמן המדבר שבו התחברנו לתורה עד שתספג בנו  כמו שמובא בתנחומא ("בשלח" סימן א): 'והקיפן במדבר ארבעים שנה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' שזהו עשה טוב, להתחבר לטוב. וכן הטעם השני שמובא בתנחומא (שם) לזמן המדבר: 'ועוד, כששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, ועקרו את האילנות, וקצצו את הנטיעות, וסתרו את הבניינים, וסתמו את המעיינות. אמר הקדוש ברוך הוא: אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב, הריני מעכבן במדבר ארבעים שנה, עד שיעמדו הכנעניים ויתקנו מה שקלקלו' שגם זה עשה טוב, שיתקנו את הארץ לטובה כמו שהייתה לפני השחתתה. אולם גם בכל אחד מהם יש רמז וקשר גם לחלק השני, כיון שאין "סור מרע" לחוד "ועשה טוב" ולחוד. לכן בפסח יש את חג שבועות שהוא עצרת של חג הפסח, והוא כנגד זמן מתן תורה, שבזה התחברנו לטוב, וכן משך הזמן של ספירת העומר (שמתחיל כבר בפסח) זה עליה בקדושה, שקיבלנו מצוות במשך הזמן (10 מצוות במרה) והתקדשנו עד שהיינו ראויים להתחבר לקבלת התורה. וכן בסוכות אנו מקדשים את כל העולם, וזה בא לידי ביטוי ב70 קרבנות כנגד האומות: 'א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה' וכו' (סוכה נה,ב) שהקרבנות הם בסדר יורד, שכל יום מקריבים פחות, כנגד הטומאה שבגוים הפוחתת בעולם, כך שזה מרמז על סור מרע בעולם. וכן עצרת של סוכות (שזה שמיני עצרת) הוא רק כנגד בנ"י, שזה מרמז על ניתוק משאר האומות, כעין סור מרע (מרעת טומאת האומות). נראה שלכן בפסח יש שלושה דברים עיקרים: 'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הן, פסח, מצה, ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה) שפסח זה כנגד עשה טוב, שמתחברים לה' בעשיית הקרבן, ומרור זה סור מרע, עבדות מצרים הרעה. ומצה זה כנגד גאולת מצרים, שע"י הגאולה ממצרים אנחנו יכולים לעשות את רצון ה', של "סור מרע ועשה טוב". החג בתורה נקרא "חג המצות" כיון שבמצה יש רמז לסור מרע, שלא נותנים לעיסה להחמיץ, להגיע לידי רמז לרעה (חמץ=יצה"ר) שהוא עיקר החג. (ולא קראו לזה מרור, כיון שלא ראוי לקרוא לחג ע"ש דבר מר, שנשמע כאילו החג רע). וחז"ל קראו לחג בשם חג הפסח, כיון שלמעשה קודם צריך לעשות טוב ובכך יכולים לסור מרע, וגם בפסח עצמו יש רמז לסור מרע, שהקרבת השה זה ביטוי לביטול הע"ז של מצרים, שמראה שסרנו מהע"ז שלהם. כיום מרור הוא מדרבנן כיון שאין לנו קרבן פסח: 'אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח. שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח' (רמב"ם חמץ ומצה ז,יב). נראה שזה משום שבלי עשה טוב אי אפשר להיות סור מרע כראוי, ולכן מהתורה זה בא יחד. אולם מדרבנן יש לאכלו גם כיום, כיון שעל אדם מוטלת החובה להשתדל לעשות כל שביכולתו גם כדי לסור מרע, ולכן מצוה מדרבנן. נראה שבפסוק נאמר: "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהלים שם), רמז לדברי חז"ל: 'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א) שע"י החיבור לפסח של "סור מרע ועשה טוב" יש קשר לגאולה, שאז יהיה השלום האמתי, שלכן אז יש לבקש ולרדוף את השלום רמז לגאולה שראויה אז. (וישנה גם דעה 'בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל' [שם] שפסח-ניסן מרמז על "סור מרע", ואח"כ "ועשה טוב" של סוכות-תשרי, ואז מגיעים לקשר לשלום, קשר לגאולה).