'מצה - על שום שנגאלו אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה). במשנה לא ברור מה הקשר בין מצה ליציאת מצרים. בהגדה יש תוספת: 'מַצָּה זו שאנו אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבותֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגת מַצּות, כִּי לא חָמֵץ, כִּי גרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לא עָשׂו לָהֶם"'. אלא שקשה שהרי הצטוו על מצוות מצה עוד לפני שיצאו ממצרים? התשובה הפשוטה היא שהצטוו על שם העתיד (וראה באריכות ועמקות ב'תורת המועדים' 'מצה זו על שום מה', למרן שר התורה הגאון הגדול הרב שלמה גורן זצוק”ל זיע”א). אולם מה העניין החשוב שהמצה מסמלת, הרי לכאורה זה לא סתם על מקריות שהזדרזו? ראה ב'לזמן הזה'-'למשמעותו של איסור חמץ' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, וב'מועדי ישראל' 'שלש שיטות להבנת קדושת המצה' (וב'תורת המועדים' שם) למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. אולי אפשר להוסיף ולומר שהמצה נעשית ע"י שלא נותנים לעיסה לתפוח, שהתפיחה היא ההטבה שלו, שיהיה טעים, ולכן זה מזכיר את החיים הטובים הקשורים בהשמנה, שאוכלים ומשמינים, שעליו נאמר "וישמן ישרון ויבעט" (דברים לב,טו) שמשמין מאכילה ונחת. ובנוסף החמץ מרמז בהתפחה שלו כמו השמנה (שהתפחה נראת כהשמנה), ושניהם קשורים לאוכל. ממילא החמץ מרמז על המשמין ובועט, ולכן הוא מרמז על יצה"ר (ברכות יז,א). בנוסף כמו שהעיסה תופחת כך כעין מרמז על הסטת הדעת ממחשבות על הדברים הבסיסים, שהחיטה מרמזת על עץ הדעת (ברכות מ,א) שכך הדעת (הקשורה בחיטה) במקום לחשוב על ה' מתעוותת וחושבת על ריצת החיים, הקשיים או ההטבות בחיים, ולא על מהותו בעולם. לכן קשור לעץ הדעת שעשה נגד רצון ה', שהלך אחרי "תאוה הוא לעינים" (בראשית ג,ו), אחרי מה שרואה עכשיו ונמשך אחריו, בלי לחשוב על רצון ה'. לכן במצה לא נותנים להחמיץ, שלא יהיה טעים יותר- תאוה יותר, אלא ישאר לחשוב על רצון ה'. וכך גם יזכור את הדברים הבסיסים בעולם, כמו העיסה שלא מחמיצה אלא כעין נשארת בבסיסה, כמו התחלתה. שבזה כעין מזכיר את הדברים הבסיסים של האדם בעולם, שזהו מאיפה הגיע ולאן הולך ולמה בכלל בעולם- שע"פ זה גם עתיד ליתן את הדין לקב"ה. שזהו המונע מעברות: 'עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון' וכו' (משנה אבות ג,א). לכן המצה היא ההפך מיצה"ר. אולי יש לזה רמז בשם (על דרך הרמז) "מצה": מ'= מרמז על מאין באת- הזמן של התחלת ההריון, שבו הוא עדיין כעין טיפה סרוחה: 'עד ארבעים מיא בעלמא' (יבמות סט,ב). צ= מרמז על לאן אתה הולך, ש”ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה” (תהלים צ,י) לכן תשעים שבא אחריו כעין מרמז על המיתה, וכן 'בן תשעים לשוח' (אבות ה,כא) מכופף כלפי הקרקע כעין רמז שמתקרב אליה.. ובנוסף הברטנורא פרש שם שלשוח 'י"א לשון שוחה עמוקה' רמז לקבר. ה= חמשה חומשי תורה, שעתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה על שמירת התורה (וכן גיל חמש זה ההתחלה לקשר לתורה 'בן חמש שנים למקרא'). לעומת זאת חמץ מרמז על התעלמות מאלו: ח= מרמז על בן שמונה חודשים (הריון) שנחשב טריפה-שאינו חי, כך שכעין רומז שלא מתייחס בחייו ללידה, כעין שמהלידה לא הגיע חייו. מ= "ימי שנותינו.. בגבורות שמונים שנה”, לכן כשמסמל את מרכז החיים בשיא הכוח זהו 40 שהוא אמצע חייו (ובחיים של שמונים שזה גבורה, שחייו חזקים), רמז שלא חושב על סוף חייו. צ= (האות השלמה) 'צדי' כעין רומז על הצד, שמסיר הצידה ממחשבתו את ה' שעתיד ליתן לפניו את דין. או צ' בא"ת ב"ש זה ה', שרומז על ההיפך מהתורה-ההיפך מאותו אחד שחושב על שעתיד ליתן את הדין על קיום התורה (שא"ת ב"ש זה ההיפך [א=ת]). אולי אפשר לומר עוד עניין במצה, שהנה קרבן פסח נלקח בעשור, כדי להראות שאנו לא עובדי ע"ז כמצרים שעבדו לשה. (ובפרט ששומרים את השה, כעין רועה השומר על הצאן, שזה ההיפך ממצרים: “תועבת מצרים כל רעה צאן". בראשית מו,לד). והנה מדוע השה היה ע"ז? אולי אפשר לומר שצאן בטבעו זה דבר שמכלה את הצומח ('שמבעיר את השדות'. רש"י ב"ק עט,ב) והצאן באים יחד בקבוצה, ולכן ראו בזה כאילו שהם נשלטים ע"י הכוחות של השדים והאלילים, שבאים להזיק לעולם, ולכן אין למנוע מהם את ההיזק. לכן זה היה כעין אל אצלם, כעין יד האלילים, ולכן מי שרועה אותם, שמראה ששולט עליהם, זה ביזוי לאלילים ששולטים עליהם, וגם שמעכב את רצון האלילים להזיק כרצונם, כי הרועה מכוון שלא יזיקו בעולם ומונע את הטבעיות של הצאן. אם זה כך, אז זה דומה לחמץ, שהוא הטבע שבעיסה, שכך ראו בזה את הכוח הטבעי שהאלים פועלים בהם בעולם, שהם כוחות הטבע, ולכן חשבו שאין למנוע מהעיסה להחמיץ כטבעה. לכן מול זה בפסח אנו עושים מצה ואוסרים חמץ (יחד עם קרבן פסח מהצאן), לומר ההיפך משיטת עובדי הע"ז. אלא אנו פועלים בעולם, שה' נתן לנו את העולם, ולא להשאירו לכוחות הטבעיים שבו, אלא לפעול להיטיב את העולם, ולחברו למוסר והיושר (כמו שלא לתת לצאן להזיק לאחר, וכמו עובדי הע”ז שהיו מושחתים מוסרית) וזה בא לידי ביטוי בפסח שבו הובדלנו מהע”ז של מצרים. וממילא לכן גם במקדש אין להביא חמץ אלא רק מצה, ההיפך מהעשיה של הע"ז.