'שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו. הגה: והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עונותינו" ופוסקים לומר "ברכי נפשי"' (שו”ע או”ח סימן תל). דברי הרמ"א מובנים, אבל מה העניין ע"פ השו"ע, סתם לדעת שהיה בו נס? על איזה נס מדובר? בטור מובא: 'שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול. והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מיטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול' (טור שם). אומר על זה הב"י: 'שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול וכו'. בפרק אמר רבי עקיבא (פז:) תניא פסח שיצאו בו ישראל ממצרים היה ביום חמישי, וכתבו התוספות ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחים, ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס, כדאיתא במדרש כשלקחו פסחיהם באותה שעה נתקבצו בכורות של מצרים אצל ישראל ושאלום למה היו עושים כך, אמרו להם "זבח פסח היא לה'" שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו, ועשו בכורות מלחמה והרגו מהם הרבה, הדא הוא דכתיב "למכה מצרים בבכוריהם" עכ"ל. ורבינו כתב הנס בענין אחר, וכן כתוב בכלבו סימן מ"ז, וכן כתב שבלי הלקט. ואם תאמר לפי טעם זה הוה ליה למיקרי לכולהו יומי דמעשור לחודש עד ערב הפסח ימים גדולים, דבכולם נעשה נס, ויש לומר שעיקר הנס היה בהתחלתה שאז היה עיקר קהיון שיני המצריים, אבל אחר שעבר היום הראשון כיון דדשו דשו'. והב"ח מביא: 'שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול וכו' מה שתמהין העולם דאמאי יחסוהו לנס אל השבת ולא ליום העשירי בחדש? כבר אמרו בו דברים הרבה. ואני קבלתי דהטעם הוא לפי שבעשור לחודש עלו מן הירדן ואם היו מייחסים הנס ליום העשירי והיו קוראין יום העשירי יום גדול, היו טועים לומר שעל שם הנס שעלו מן הירדן נקרא גדול. ולכך ייחסו הדבר אל השבת לפי שידוע היה שעלייתם מן הירדן לא היה בשבת'. יוצא שאין עקרון מיוחד בשבת, אלא שבמקרה כך יצא, ונאמר בשם 'שבת הגדול' רק כדי להבדיל מהכניסה לארץ. אולם נראה לומר שאין זה מקרה, אלא יש עניין מיוחד בשבת, שלכן נקרא בדווקא שבת הגדול. ומה שנקרא ע"ש שנהרגו בו הרבה מצריים וע"ש הנס, זה שני דברים שקשורים זה בזה. בנ"י עלו מהירדן הי' ניסן, כמו לקיחת השה, אין זה מקרה, אלא שהיציאה ממצרים הייתה כדי ליכנס בסוף לארץ (“והבאתי”), ולכן שניהם קשורים בזמן. לקיחת השה הייתה כדי להראות שאנו שייכים לקב"ה, ולא כשאר עובדי ע"ז. שזה קשור לשבת, שבה אנו מכריזים על אלוקו של הקב"ה, ולכן מחלל שבת בפרהסיא דינו כמו עובד ע"ז, כמו שאומר רש"י: '...האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית' (רש"י ד”ה 'אלא'. חולין ה,א), ולכן דינו כמו כופר בכל התורה (שם). לכן לקיחת השה הייתה במיוחד בשבת, להדגיש שאנו בנ"י שהולכים בדרכי ה', ע"י התורה, ולא עובדי ע"ז. בזה הראנו שאנו ראויים לצאת ממצרים כדי לקבל את התורה ("ולקחתי"). לכן הוא קשור למכת בכורות שתהיה בט"ו ניסן, שאז יצאנו ממצרים, ששורשו הוא בלקיחת השה בי' ניסן. לכן המוות של מכת בכורות התחיל להתגלות כבר אז, בהרג שבין הבכורים למצרים בי' ניסן (כמו שאומר תוס'), שזה קשור עם לקיחת השה והנס שלא הזיקו לנו, שה' מגן עלינו ובא להוציאנו כבניו, לקראת מתן תורה. לכן נהגו שהרבנים דורשים דרשות בביה"כ, כיון שקשור לחלקנו בתורה שמתגלה בלקיחת השה. נראה שלכן זה היה ב-י' ניסן רמז לעשרת הדברות, וחמשה ימים לפני שחיטת השה, רמז לחמשה חומשי תורה. וכארבע ימים מעת לעת, רמז למהותנו כבנ"י, שהיהדות עוברת דרך האמא, ולכן רומז לארבע אמהות. כך שאין זה מקרה שזה בשבת, אלא עניינו מעלת השבת שמתגלה בבנ"י, ולכן נקרא שבת הגדול, שזהו מעלת גדולת השבת, שמקדשת אותנו ומדגישה את מעלת קדושתנו שהיא יותר משאר האומות, ושאנו דבוקים בה' ובתורה (ולכן גם מתן תורה היה בשבת). לכן גם הכניסה לארץ הייתה בתאריך זה, רמז שהתורה מקומה דווקא בא"י, וכן הגאולה קשורה בא"י, ולכן יצאנו מגלות מצרים בהקשר זה (וקשרו את השה רמז לגלותנו), וכך גם הגאולה השלמה קשורה לשבת (שבת קיח,ב). לכן מביא השו"ע שנקראת שבת הגדול, כדי להתחבר לשבת ולתורה.