פסח

"פסח. המוני בית ישראל מתרוממים ומתנשאים אז טפח מעל הקרקע, מהבלי הזמן, מעבדות פרעה, מעפרוריות החמץ, מחומריות ושיגרת ימי החולין של כל השנה, וחשים בקירבת אלוקים, במחסה של אב אשר נושא אותם עמו על כנפי נשרים לגבהים שאין ביכולתם להעפיל לשם כל השנה" (התודעה).

פסח

פסח זאת הארת פנים מיוחדת של הקב"ה לעם ישראל. ברגע אחד הפכנו מעם של עבדים לעם הנעלה בתבל. הקב"ה הוציא אותנו מעמקי קליפת מצרים ועשה אותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

בפסח אור החרות ואור הגאולה חודרים לכל פינות הנפש. אנחנו מתרוממים טפח מעל הקרקע, מתנתקים מחומריות ושיגרת ימי החול, חשים  בקירבת ה' כמו שלא חשים בשום זמן אחר בשנה. רק פעם בשנה יורד אור כזה, צריך לחטוף אותו.

הלילה זה זמן חרותינו. חירות זה לא לעשות מה שמתחשק. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". השם יתברך שיחרר אותנו מכל שיעבודי הנפש ונתן לנו במתנה חירות אמיתית, חירות נצחית, לקיים רצונו ולעובדו בלבב שלם. לכן הדיברה הראשונה מעשרת הדברות היא "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לכן גם פעם בשנה, בליל הסדר, אנחנו אומרים הלל אפילו בלילה, להגיד תודה על הנס הגדול והעצום הזה. שיצאנו מעבדות לחרות, שזה להחליף חיים של תאוות והבלי עולם בחיים של נתינה וחסד, של אהבת הבריות.

ואהבת לרעך כמוך זה היכולת להתמקד בצדדים היפים של הזולת. אתה רוצה למצוא הארת פני ה', תחפש אותה בפנים של חברך, תחפש את הצד היפה שלו, וכשגילית אותו, קיבלת הארת פנים אלוקית כי החן שלו זה חן אלוקי. לעולם אל תצעק על השני, אל תבייש אותו, תשמור על כבודו. כששאלו תלמידים את רבי אליעזר: רבנו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא, אמר להם: "הזהרו בכבוד חבריכם"

הגאון ר' יחזקאל לנדא (הנודע ביהודה) כאשר קיבל את מינוי הרבנות בפראג, ראה כי בשעת קריאת התורה הגבאי החזיק לוח שעליו כתובות ברכות התורה. ובכל פעם שעלה לתורה אדם שלא ידע את הברכות בעל פה, הוציא הגבאי את הלוח מתחת למפה והניחו לעיני העולה, כדי שיוכל לברך ולא יטעה. הרגיש הנודע ביהודה, שישנם כמה אנשים שנעלבים ומתביישים ממנהג זה. מחד גיסא, לא רצה לבטל את המנהג, שהרי יש בו תועלת עבור אלו שלא יודעים את הברכות על פה ואם יבטל לגמרי הם עלולים לטעות בברכות ולהתבייש עד מאד. אך מאידך גיסא, הם מתביישים ונעלבים ממנהג זה. חשב רבנו ולבסוף מצא עצה לשמור על כבודם של המתביישים: כשעלה הוא עצמו לתורה, לחש באוזני הגבאי: "הואיל נא להניח לפני את הלוח עם הברכות". קמו לרבנו הנודע ביהודה מתנגדים בקהילה, שהפיצו את השמועה, שאפילו לברך את כל ברכות התורה בעל פה הרב אינו יודע... אולם כאמור, הצדיק נהג כך לברך את הברכות מתוך הלוח, ועשה הכל כדי לשמור על כבודם של כאלו העולים לתורה ואינם יודעים לברך בעל פה והיה מוכן לספוג ולסבול את טענותיהם והבזיונות של המעליבים והמתנגדים, ובלבד שלא יתבייש מאן דהוא.

פעם אחת בשנה, בפסח, מראים לנו כמה הגאווה מסוכנת. כמה היא אסורה. אפילו "במשהו" היא אסורה. במקום חמץ, שזה התנפחות וגאוה יש לנו את המצה שהיא בלי אוויר, בלי תוספת, מה שאנחנו באמת. הגאוה הורסת אצלנו כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה בין ידידים ואוהבים. הגאוותן הוא לעולם לא מרוצה. תמיד הוא מרגיש שלא כיבדו אותו מספיק והוא מלא קנאה באחרים. לעומתו אדם צנוע ועניו שמח בכל הטוב שיש לו. הוא מודה לבורא עולם על כל השפע שהעניק לו, הוא יודע עד כמה הוא רחוק משלמות וממילא הוא מביט בעין טובה על הזולת. החיים בעולמנו, עולם של תחרות, של הישגים אישיים, של רדיפה אחרי הצלחות, רק מחזקים אצלנו את היישות. לכן פעם אחת בשנה, בחג החירות, אנחנו נתבעים לבער לחלוטין את החמץ שהצטבר ולנקות את נפשנו. רק ככה נהיה בני חורין באמת. בני חורין משנאה, מקנאה, מתחרות. רק אם נבין שאנחנו לא אמורים לנהל את העולם, רק אם נניח לבורא עולם לנהל את עולמו בידיעה ברורה שכל מה שקורה סביבנו ואיתנו הוא הכל מאת ה' ולגמרי לטובתנו.

אם אדם זוכה, הוא רואה את כל הפגמים שלו, את כל הגאווה שלו, רואה שהוא אגו אחד גדול ומתחיל לבכות לה': ה', בשביל זה באתי לעולם? מה יהיה איתי? אני לא רוצה להסתכל על עצמי כל היום, אני רוצה להסתכל על התכלית. וזה עושים בעיקר בהתבודדות. כל העבודה של ההתבודדות זה לבטל את היישות. שנזכה לעשות לשם שמים, לא בשביל עצמנו. שנעשה לכבוד ה', לא לכבודנו.

כל טיפת כבוד שאדם מקבל, צריך להעלות למעלה, אל ה', שהוא מלך הכבוד. ה' ברא עולם כדי שיתגלה כבודו ואנחנו באים ולוקחים את הכבוד לעצמנו. הופכים את היוצרות. לכן שוברים אותנו, כמו ששוברים את המצה. עד שאתה לא חוצה את עצמך לשנים, עד שאתה לא שובר את עצמך, אי אפשר להתחיל לדבר אתך. אין עם מי לדבר.

מה זה ענוותן? זה אותו אחד שעושה הרבה ולא חושב שהוא בכלל עושה משהו. זה אותו אחד שבטוח שכולם יותר חכמים ממנו, יותר צדיקים ממנו, יותר קדושים ממנו. זה אותו אחד שיודע שלבד הוא לא יכול, הוא חייב את ה'. זה אותו אחד שחי עם הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה שהכל זה מתנת חינם. בלי שום זכות מצידו. הכל זה חסד ורחמים של בורא עולם. זה אותו אחד שהולך וממלמל בלי סוף, "זה לא אני, זה לא אני". זה אותו אחד שגם כשמכבדים אותו, הוא לא שוכח מי הוא באמת. זה אותו אחד שהוא באמת מרגיש שהוא בן מלך, אבל מה, הכל מהמלך.

אור של ענווה יורד לעולם עם התקדש החג. הא לחמא עניא. מצה היא לחם עוני. סמל לשפלות וענווה, סמל להסתפקות במועט. בפסח מסתפקים בהרבה פחות, אי אפשר להכניס לפה כל דבר. אבל שמחים. כי מרגישים קרוב לה'. כמו שמסופר שרבינו הקדוש תפס והחזיק פעם במצה בפסח ואמר: "כשאוחזים מצה ביד אוחזים אלוקות ביד".

פסח זה חג של אמונה. חג שנוטע בנו את הידיעה שאין שום כוח ששולט בעולם או גורם למאורע כלשהו להתרחש, מלבד ה' יתברך. מה ההיפך מזה? ההיפך זה טבע, זה האמונה שדברים קורים מעצמם, "בדרך הטבע". ואת החמץ הזה בא חג הפסח לעקור מאיתנו. שדוד המערכות שארע בימי צאת אבותינו ממצרים בכל מערכות הטבע היה ונשאר עדות נצחית שאין דבר בעולם שקורה מעצמו, הכל נעשה ברצונו יתברך. יש בורא לעולם וברצונו הכל חי, נושם ומתקיים. אם לא מאמינים, זה כבר חמץ. לכן איסור חמץ זה כל רגע ורגע, כל ימי החג, זה "בל יראה ובל ימצא". האיסור הזה הוא חמור במיוחד, חמור יותר מאיסורים אחרים כי באסורים אחרים יש מידה ושעור לאיסור, ויש גם מצבים שהאיסור מתבטל כשהוא מתערבב בתוך דבר מותר. פירור קטנטן זעיר של חמץ אוסר לאכילה סיר ענק. אותו חמץ, שכל השנים אוכלים אותו, מברכים עליו, נהנים ממנו, בפסח הוא הופך להיות אימת כולם, כי חמץ זה חוסר אמונה.

אם אנחנו יודעים שכל מה שקורה, זה הכל כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור. יש מרור בחיים. עובדה. אם אדם יודע לקבל את המרור באהבה, והוא שמח, ומתפלל, ומתחזק, ומאמין שזה לטובה, אז הוא יזכה. כי אחרי המרור באה הסעודה.

הולך ומתקרב חג שהוא חג של שירה והודיה להשם יתברך על כל הטובות והנפלאות שעושה עמנו בכל עת ובכל שעה. כל תכלית הבריאה היא כדי שהאדם יודה וישבח את ה'. הקב"ה רוצה שיודו לו, שישבחו ויפארו את שמו, אבל לא בשבילו, בשבילנו. הרי אין שום שבח שיכול להיות כביכול תשלום עבור כל החסדים שהקב"ה עושה עמנו. זה בשבילנו, כדי שנזכה לדבקות הנפלאה הזו.

בפסח הפה סח. סח ומספר בנפלאות ה'. וכל המרבה הרי זה משובח. דיבור עם ה' זה מקור אינסופי של שמחה וחיות. כמו שסיפרה איזו עקרת בית שהיא כל יום מכינה כוס קפה, שמה אותו על השולחן, ואומרת להקב"ה: הקב"ה, עכשיו בוא נדבר קצת על הבעיות שלי. בפשטות ובתמימות. ככה אדם צריך לדבר עם ה'. כמו שאמר רבי נחמן מברסלב זצ"ל שאדם צריך לדבר עם הקב"ה כמוש שמדברים עם חבר טוב!

וכשיושבים לדבר עם ה', לא לשכוח את התודה. הקב"ה משפיע עלינו בחסדו אין ספור טובות ואילו אנחנו, אם רק דבר קטן לא כל כך מסתדר לנו, אם משהו לא הולך כרצוננו, אנחנו כבר לא מרוצים, אנחנו כבר מתלוננים. צריך לזכור את כל הטובות שה' עושה עמנו יום יום, רגע רגע. חג הפסח בא ללמד אותנו כמה צריך לשבח ולהודות. הלילה היחיד בשנה בו אומרים הלל הוא ליל הסדר.

אתה רוצה להרגיש טעם אמיתי ביהדות, תתחיל להודות להשם. כל כך הרבה ניסים עשה להם הקב"ה לעם ישראל ביציאת מצרים, שמצווה עלינו להרבות ולספר, לשבח ולהלל וכל המרבה הרי זה משובח. וכאז כן עתה. כל רגע זה נס, כל שניה זה נס, כל החיים זה נס אחד גדול.

שמחה עצומה יורדת לעולם עם התקדש החג. כי כשאדם מתקדש, הוא פחות קשור לעולם הזה, הוא מתרומם קצת ומבין שיש משהו יותר גבוה. הוא רוצה את ה', מתגעגע ומשתוקק לה', והגעגועים האלה, אין להם סוף כי למי מתגעגעים? למי שהוא בעצמו אין סוף.

רבינו הקדוש אומר: "תנו לי את ליבכם ואוליך אתכם על דרך חדש שלא הלך בו אדם מעולם." את הדרך החדשה הזאת אפשר להתחיל בפסח. דרך שכולה צמאון לה', דרך של מי שמנסה להרוות את צמאונו בתורה ובתפילה, בעבודה טהורה, כל  הזמן צמא, כל הזמן מחפש, "את שאהבה נפשי ראיתם"?

העבודה הזו היא לא חד סטרית. היא ברצוא ושוב. מה פירוש רצוא ושוב? רצוא זה לרוץ אל ה'. אבל אי אפשר להיות עם ה' כל הזמן, אפשר להישרף. היינו עם ה' בהתבודדות, בתפילות, בבכיות, היינו עם ה' בשירים ובריקודים, אומרים לה' תודה כל הזמן, עכשיו צריך לרוץ לאכול, או לקנות, או לרוץ לבנק, או להיות קצת עם הילדים, צריך לעשות משהו. רצוא ושוב, רצוא ושוב, אי אפשר להיות כל הזמן ברצוא. יש גם את השוב. אדם שב למציאות הפשוטה, הנמוכה שלו, עם כל המחשבות הטורדניות, עם הדאגות, עם היישות שלו, עם הגאווה שלו, ופתאום הוא מקבל איזה מכה, איזה הארה, איזה הבנה, והוא מבין – גמרנו. צריך לרוץ אל ה', לחזור אל ה', אין לי ברירה ואז הוא מתחיל שוב לרוץ אל ה' וכשהוא חוזר עוד הפעם למטה, הוא כבר לא חושב לאותו מקום שהיה בו בפעם הקודמת, הוא מגיע בשוב קצת  פחות למטה כי הוא כבר עשה משהו, הוא כבר הגיע לאיזה השגה, היום הוא כבר לא חשוב כמו שהוא חשב אתמול, וככה זה כל הזמן, זה תהליך הצמיחה, ככה אדם צומח.

כמו בסיפור הבא

שתיקה שווה זהב

הכל יכול היה להיות ורוד וקסום, אבל כבר למדנו היטב על בשרנו, כי תוכניות קסומות וצבעוניות לחוד ומציאות לחוד, ואין השניים משיקים זה לזה.

עדה נכנסה לחופה עם המון ציפיות, והיה לה על מה לסמוך. החתן שלימינה היה בחור נפלא באמת, איש חרוץ ואמין, קובע עיתים לתורה, ועם המון רצון טוב להקים בית יהודי נאמן, ולחנך את דור הישרים שיקבלו מן השמים להיות בני תורה עושים רצון קונם.

שנות הנישואין הראשונות בהחלט ענו על עיקרי התוכנית. נחמן היה בעל טוב ומסור, שקונה לה מתנה בחג, תכשיט או בגד, אחר כך הפך לאבא שופע חן וחסד לעולליו, חמישה בנים שנולדו זה אחר זה, סמוקי לחיים וחייכנים לעילא. הפרנסה אמנם דחוקה הייתה, איפה לא? אבל האור היהודי שבקע מן הבית החביב הזה, האיר על כל סביבותיו. דא עקא, שלאחר הגעתו לעולם של מנחם עוזיאל, נפל מצב רוחו של נחמן. שעות ארוכות הוא היה ישן על מיטתו, בקושי שתה, בקושי אכל, רזה מאד, רופא המשפחה המליץ על בדיקת מומחה שינסה לאתר מה כואב לנפשו. כן, נפשו כואבת ודואבת. צל ענק וסמיך עטף את ליבו של האיש היקר הזה, ולא אפשר לו לצמוח, ללבלב, להמשיך במסכת חיים של בית יהודי.

דוקטור ירחמיאל אנטובסקי הוריד את משקפיו, תופף באצבעותיו בעצבנות על השולחן ואמר בשיא העדינות, "תראי גברת עדה... זה דורש אשפוז, לפחות בשלב הראשון... צריך טיפול תרופתי מתאים... את מבינה? האישיות של בעלת השתנתה..".

עדה הבינה. חומות הביטחון והיציבות של הבית הזה צנחו באחת. מצבו של נחמן החמיר מאד, והאשפוז הפך לארוך וממושך, דבר שדרש ממנה כוחות נפש עצומים להתנייד מן הבית לבית החולים, לגדל חמישה עוללים, לצנוח לבור ללא תחתית של פרנסה דחוקה, ותקווה מפעמת שיבריא, שיבריא שיבריא!!!

נחמן שלה לא הבריא. למה? מפלאי תמים דעות אשר יודע לתזמן ולדקדק ייסורים מסוגים שונים לכל בריה, ביחס ישיר ומדוקדק באשר לתיקונה עלי אדמות. היא לא התלוננה. היא קיבלה עול מלכות שמים באהבה. זו משימת חיים. מעבר לתמיכה בנחמן, עליה להמשיך לטפח ולגדל חמישה ילדים – פרחים, שיצעדו בעקבי צאן קדושים, ויעשו רצון אביהם שבשמים.

יש חיים של לבד. אין בעל חולה אלא לאשתו. מן אישה נשואה, שאין לה בעל עפ"י גדרי הכתובה... לא בדיוק מוגדרת, אולי עגונה, אולי אלמנה, אולי גרושה. מסע חיים לא פשוט כלל וכלל. אבל אם מן השמים רוצים כך, לעדה אין תלונות, ומה אנו נענה אחריה? שנה חלפה ועוד אחת. נבנתה לה סוג של שיגרה ומאבק קיומי חינוכי יומיומי. אבל כשהגיעו  החגים, היא חשה צביטה בלב. היא לא מלאך, הרבנית שלה אומרת , "אין קשה, קשה יש רק בלחם. וכשקשה מתגברים".

היא נזכרת דומעת ועצובה במתנות שהגיש לה נחמן בערבי חגים מחוייך וצופן סוד. "תנחשי , זו סיכה או טבעת, עגילים או צמיד?" אף פעם לא הצליחה לנחש. תמיד הוא הפתיע.

המתנות הללו, הצנועות, מילאו את ליבה באושר עצום, בחדווה של אישה שמעריכים אותה, שמכבדים אותה, שיש לה על מי להישען. והנה חג, ועוד חג חולף, אין נחמן, ומתנות? אין.

פרק ב

ר' לוי, שלום לך!  אחרי חמש שנים ללא נחמן בעלי, הוזמנתי לאירוע משפחתי, הקרוי 'חינה'. אני גרה אי שם בצפון הארץ, ונסיעה לירושלים עיר הקודש דורשת הרבה זמן וכסף. אך מכיון שהיה לי הרבה הכרת הטוב לדודתי האמא של הכלה, העברתי את ילדיי להשגחת השכנה הטובה שלי ונסעתי. למרות מעט הכסף שיש ברשותי רכשתי מתנה מכובדת, וכתבתי לכלה מכתב ברכה מעומק הלב.

כשהגעתי לאולם בשעת ערב, צבאו נשים רבות סביב לכלה העתידית. אם אינך יודע, זה למעשה טקס של אירוסין, במהלכו מורחים חינה, שהוא סוג של חומר על כף הכלה. מנהג מרוקאי טיפוסי.

עמדתי בתור כמו כולן, כדי להשתתף במריחת הפולקלור  של העדה. לפתע שמעתי את אם הכלה דודתי קוראת לעברי בקול רם, כשכולן שומעות "עשי לי טובה, עדה, אל תגעי בחינה, אינני מסכימה שאישה גרושה, או כזו שאין לה בעל תיגע בכלה... זה לא משפיע טוב על מזלה".

התפללתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי חיה, כמו בלועי עדת קורח. עדיף למות מאשר הלבנת פנים, לא כך? אינני גרושה, אינני אלמנה... נפל בגורלי מצב משונה... העלבון צרב את נשמתי, לרגע חשבתי לקחת את המתנה לצאת בהפגנתיות מן האולם ולהפליט מילה או שתיים כמו, "תתבבישי לך, הלבנת את פניי והקב"ה ישלם שכרך . חץ מכאיב פילח את ליבי וסירב לצאת.

העדפתי לשתוק, לכסות את הכלימה המייסרת בחיוך מתוק קטן לקרוץ לכלה בנחמדות ולהתיישב בקצה כיסא שעמד בסמוך, אך גופי רעד. ליבי פעם מיליון פעימות בדקה, ורק היה חסר שאתעלף. "אני אשמה שבעלי חולה? שתפנה לאדון שבראו".

רקדתי עם הכלה והמוזמנות, ואחרי שעתיים נסעתי בחזרה לביתי נעלבת ופגועה, מבלי שאף אחת הרגישה שבעצם אני שבר כלי.

בנסיעה חזרה באוטובוס הבטתי דרך החלון בכוכבים הרוטטים ולחשתי לריבונו של עולם, "קשה לי אבא שלי שבשמים. אני לא מתלוננת, אבל את האבא, ואם אתה אבא של יתומים ואלמנות, אז אני, שכל ההגדרות הללו נכנסות במעמדי, רוצה להרגיש שאתה מרוצה  ממני... שאני עושה לך נחת.. שאני עומדת בנסיון... ואני מתחננת לפניך שתוסיף לי כוחות מיוחדים להמשך המסע".

פרק ג

ר' לוי, למחרת בצהריים התקשרו אלי מחנות תכשיטים מחיפה, והודיעו לי לקונית: "גב' עדה,  במלאת עשור שנים לחנות שלנו, עשינו הגרלה ובה השתתפו כל הקליינטים שלנו מיום הפתיחה ועד היום. את עלית בגורל. מחכה לך אצלנו תכשיט יוקרתי, מזל טוב".

מעולם לא קניתי בחנות הזו... מעניין. האמת היא שחשבתי שמישהו מתלוצץ על חשבוני... מה לי ולחנות תכשיטים, מה לי ולהגרלות. חודש ימים דחיתי את הנסיעה לחנות המדוברת, עד יום לפני הבר מצווה של הבן. הגעתי לחיפה, רכשתי לו בגדים, ומעבר לרחוב הבחנתי בחנות המדוברת. בדחילו ורחימו פניתי למוכר ועדכנתיו, "התקשרו אלי ואמרו שזכיתי בהגרלה....זה נכון?". "את גברת עדה?" שאל. "כן", אישרתי והוצאתי תעודת זהות. הוא בדק את הפרטים ומלמל, "מחכים לך כבר חודש ימים". הוא הוציא מאחת המגירות קופסה מהודרת והניחה לפני. פתחתי ועיני נצצו.

שרשרת זהב איכותית ובוהקת ועליה חמישה יהלומים איכותיים משובצים על טס של כסף. "זו שרשרת ששווה למעלה מ 1.500 דולר" אמר המוכר. השתאיתי. "מה פתאום זכיתי?" שאלתי את המוכר, "אני חייבת להתוודות, מעולם לא קניתי כאן, ודאי נפלה טעות, אני נורא מתנצלת".

המוכר פתח את המחשב ודפדף. "גבירתי, רכשת כאן תכשיטים לפחות חמש פעמים בשנת... ובשנת... והפרטים שלך טמונים בארכיון שלנו.. נכון שבחמש השנים האחרונות לא הגעת אלינו, אבל ההגרלה תקפה לגבי כל הקליינטים שלנו מיום הפתיחה. מזל טוב". הכנסתי את התכשיט אל התיק, ויצאתי לרחוב. שמש של קיץ הכתה על ראשי. לפתע קלטתי מה התרחש. נחמן, בעלי שיהיה בריא, רכש לי מכאן תכשיטים פשוטים בכמה מאות שקלים. הוא תמיד שילם במזומן, ועל הקבלה ביקש שיכתבו את שמי, עדה. למה? לא יודעת.

הרמתי מבט אל שמי התכלת ולחשתי, "ריבונו של עולם, אבא שלי שבשמים, תודה על המתנה ממך. תודה גם לנחמן שבתמימותו שלח לי דרכך עוד מתנה. תברך אותו ברפואה שלמה... אבא שבשמים, אני מרגישה שאתה מרוצה ממני, אתה לוחש לאוזני- שתיקה שווה זהב... תודה! תודה! תודה!"

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי לאהוב כל יהודי. ממש להתאמץ בזה. לא לתת ליצר הרע לתקוע מחיצה ביני ובין השני. לזכור טוב טוב שאני לעולם לא יכול להיות בטוח שמה שאני חושב על השני זו האמת. מנין לי לדעת מה קורה אצלו בפנים? הרי רק אתה ה' יודע לבבות וקורא מחשבות.

כמה פעמים בחיים הראת לי שמה שחשבתי על השני זה הכל דמיונות, וברגע אחד הראש שלי התהפך, ובעקבותיו גם הלב, ואם לפני כן לא יכולתי לסבול את נוכחותו, וניסיתי להתחמק ממנו, ואם פגשתי אותי היפנתי את הראש, פתאום הפגשת בינינו באיזה עניין משותף והכל התהפך לטובה,  ויכולתי לראות דברים טובים, ולהגיד מילים טובות, ולהרגיש שאני אפילו אוהב אותו.

זכה אותי לזכור שכולם ילדים שלך אבא, ואתה אוהב כל אחד ואחד, ואם אני כל כך אוהב אותך אני יכול וצריך לאהוב גם את ילדיך, ואז הכל פתאום ניהיה כל כך פשוט, כל כך מתוק בלב.

תעזור לי אבא כי אני כל היום מסתכל על אנשים, חושב עליהם מחשבות, שופט אותם ולפעמים גם מדבר עליהם אבל באמת באמת אני לא יודע כלום, זה הכל נדמה לי שהשני לא בסדר, שהוא לא מתנהג כמו שצריך, כי מה אני יודע?! אני לא יודע כלום.

זכה אותי להבין שאם אני ארצה ללכת בתמימות, בעין טובה, בכף זכות, אז אתה תראה לי את כל הנקודות הטובות ומה שהיה נראה לי חסרונות אני פתאום אראה שזה בכלל לא חסרונות.

זכה אותי לזכור שהנשמות של כולנו חצובות מכסא הכבוד ודבר ראשון שצריך זה לכבד את השני, וככה להתחבר לנשמה שלו כי החיבור בין הנשמות זה הדבר שהכי מקרב אותי אליך.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי