"דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" (שמות יב,ג). בנ"י הצטוו לקחת שה בעשור לחודש לקראת הקרבתו בי"ד ניסן. הסיבה היא כידוע משום שהשה היה ע"ז למצרים, ולכן בזה הראו שהם אינם עובדי ע"ז כמצרים. אולם נראה שיש בזה גם משום רמז על בנ"י, שהם משולים לצאן: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם ה' ה'" (יחזקאל לד,לא). שכך מרמזים שאנו של ה' ("אני אלקיכם") שלא כמו המצרים שהולכים אחר ע"ז (ולכן אנחנו "אדם אתם", לעומת מצרים שנמשלו לחמור: '... המצריים, שנקראו חמור, שנאמר (יחזקאל לג): "אשר בשר חמורים בשרם"' במדבר רבה ד,ה]). לכן זה "שה לבית אבות שה לבית", שהשה ע"פ בתים, ולכן אין להוציא את השה מפתח הבית: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב,כב) שבזה (בבית) הוא מרמז על "בית אבות", ובזה הוא מרמז על האבות, על שייכותנו לה' כמו אבותינו, שכשירדו למצרים נאמר: "את יעקב איש וביתו באו" (שמות א,א), שכך בלקיחת השה אנו מחברים לאבות (יעקב) ע"י שנחשב ע"פ בית אב, וזה חל בשה לבית כמו שביעקב שירד "איש וביתו". נראה שלכן נלקח בעשור, להראות שהולכים להקריב את אלוהי מצרים, ובשמירת השה גם נראה שאנו רועי צאן במקורנו, שזה ההיפך ממצרים שסלדו מזה, כמו שנאמר בדברי יוסף: "ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן" (בראשית מו,לד), ולכן בזה מראים שאנו בנ"י ממשיכי אבותינו ואיננו כמצרים. אולי יש בזה גם רמז לשורש הגלות, שמצרים אמנם שיעבדו אותנו בטענה שנצטרף לאויביהם, אולם נראה שהשורש לזה הייתה השנאה לישראל (שלכן טענו שאיננו כמותם, ולכן נצטרף לאויבים) בשל היותנו רועי צאן השנואים על המצרים. ולכן בזה מדגישים שאנו קדושים כהמשך מאבותינו, ואיננו עובדים לצאן, אלא רועי צאן עובדי ה'. ולכן עכשיו אנו מקריבים את השה כרמז לביטול ע"ז, וכעין הקרבתנו לה' (בהיותנו משולים לצאן) להראות שאנו לה'. נראה גם שיש בזה רמז על שעכשיו אנו מעל המצרים ששעבדו אותנו קודם, שעכשיו אנו כאדונים עליהם, ולכן אנו כצאן, שהיה ע"ז למצרים-אל למצרים, כך שעכשיו אנו כצאן כעין שאנו אל למצרים, כעין דברי ה' למשה: "נתתיך אלהים לפרעה" (שמות ז,א) ובנ"י כעין משה: 'משה שקול כנגד ישראל וישראל שקולין כמשה' (מכילתא שמות טו,א). לכן אנו חשובים מהם, ואנו "אדם" (יחזקאל לד,לא) שלא כמותם שהם כבהמה, ולכן ימותו במכת בכורות כמו בהמה שממיתים. לכן גם פודים פטר חמור בשה: "וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג,יג), שמצרים נמשלו לחמורים ואנו לשה, וכך כשפודים חמור בשה-מחליפים בניהם, זה כנגד שקודם הם היו האדונים שלנו, ועכשיו אנו כעין אדונים שלהם, ואנו לה', ואם לא פודים זה כעין שרצו להמשיך להיות אדונים שלנו, אז "וערפתו" באה מיתה לבכורות כהמשך "וכל בכור אדם בבניך תפדה", שזהו מכת בכורות. לכן יש מצוות הסיבה בליל הסדר, להראות דרך חירות, אולם נראה שזה גם מראה על חשיבותנו כאדונים למצרים. לכן לקיחת השה נאמרה עם מצוות ר"ח, שבמצוות ר"ח מוכח שאנו מעל הזמן (שאנו קובעים מתי ר"ח-מקדשים אותו), להבדיל מאומות העולם שהם עבדי הזמן, ולכן אנו מעליהם. לכן גם נלקח בעשור, כרמז על שאנו צאן ה', שבצאן העשירי הוא קודש (מעשר בהמה) [ומקריבים בי"ד כרמז לחיבור ל"יד החזקה" של ה']. והחלק החשוב בבנ"י הוא באחדותנו, שמי שמוציא עצמו מכלל ישראל הוא כופר בעיקר, כמו שאומרים בהגדה: 'לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר', שההוצאה מבנ"י זהו כפירה בה' (כיון שקדושת בנ"י נובעת מקדושת כנסת ישראל המחברת לה', ומי שמוציא עצמו מכלל בנ"י יוצא מכלל הקדושה והחיבור לה'). לכן גם נאמר במצות לקיחת השה: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב,ו) שיש חשיבות ל"כל קהל עדת ישראל". לכן בנ"י הם צאן, שהצאן בא בקבוצה יחד (שלא כבהמות גסות [כמו שור], שהולכים בודדים) [ובנוסף, הכוח לגאולה זה באחדותנו (תנחומא "נצבים" סימן א') ולכן מרמז בשה לקרבן בזמן מכת בכורות לגאולה]. מצרים נמשלו לחמורים, שחמור נועד למשא, כך הם אמורים לעבוד בשבילנו (כמו בהתחלה, בזמן יוסף, שחיו על חשבון המצרים), וזה בשל היותנו דבוקים בה' ובתורה, שזהו הרמז של חמור בבנ"י: "יששכר חמר גרם" (בראשית מט,יד) 'חמור בעל עצמות סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד' (רש"י). שבאידיאל האומות היו צריכים לעבוד בשבילנו (מרצונם הטוב), וכך יתקיים בנו: "יעבדוך עמים וישתחו [וישתחוו] לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בראשית כז,כט) [נראה שבכתיב זה ב-ו' חסר, כרמז על ההבדל שבין המצריים אלינו, שאצלם זה "חמורים" ואצלנו זה "חמר" חסר ו']. אולי לכן הערב רב עשו את העגל בדמות שור, כדי לומר לבנ"י, שאמנם אנו מעל הצאן שהוא אלוהי מצרים, אבל שור חזק מצאן, ולכן אנו תחתיו, שהוא אלוהינו. ולכן אולי גם בלק משתמש בלשון שור: "כלחך השור" לבטא שחזקים מהצאן-אלוהי מצרים, וגם שלא הושמדנו מכוח העגל, ולכן לא יודע מה לעשות כדי להינצל מאתנו. בפסח יש מצווה לאכול פסח מצה ומרור יחד: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו" (שמות יב,ח) בפשטות כולם קשורים ליציאת מצרים, ולכן יחד. אולם אולי אפשר גם לומר שמרור מסמל את העבדות הקשה, והמצה מסמלת את העבדות הקלה, שהיו שלא עבדו קשה במצרים, וכך במצה יש לעבוד כל הזמן שלא יחמיץ, שכך היו עבדים אבל זה לא מר כמרור. והיו שבט לוי שלא עבדו כלל כי היו מיועדים לקדושה, שזהו כקרבן פסח, וכולם יחד יצאו ממצרים לעבודת ה'.