אשכנזים: שופטים ד' (ד'-ה' ל"א) וּדְבוֹרָה֙ אִשָּׁ֣ה נְבִיאָ֔ה אֵ֖שֶׁת לַפִּיד֑וֹת הִ֛יא שֹׁפְטָ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּעֵ֥ת הַהִֽיא. 

ספרדים: שופטים ה' (כל הפרק) וַתָּ֣שַׁר דְּבוֹרָ֔ה וּבָרָ֖ק בֶּן־אֲבִינֹ֑עַם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר. 

תימנים מתחילים: וַיַּכְנַ֤ע אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אֵ֖ת יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־כְּנָ֑עַן לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שני פסוקים אחרונים של פרק ד').

הרקע להפטרה[1]

חז"ל במדרש תנא דבי אליהו (רבא י"א)...[משל] למה היו ישראל דומים בימי שפוט השופטים? למלך שקנה [בתים] ועבדים ושפחות, מהן בני שש, מהן בני חמש בני ארבע...וגידלן על שולחנו, ואכלו ממה שהמלך אוכל, ושתו ממה שהמלך שותה, וגידלן ובנה להם בתים, ונטע להם גפנים ואילנות ונטעים ואמר להם, הזהרו בנטיעות הללו ואילנות הללו. כיון שאכלו ושתו, עמדו ועקרו את הגפנים וקצצו את האילנות...ושברו את הבתים. כיוון שבא המלך ומצא את כל מה שעשו, הרחיב דעתו מהם. אמר הרי הן כתנוקות של בית רבן, מה אעשה לאלו? הביא והכה אותן. וכן שנו לו וכן שלשו לו. [הנמשל] לכך נדמו ישראל לפני אביהן שבשמים בימי שפוט השופטים. היו סרחו במעשיהם והיו נמסרים למלכות, וכשחזרו ועשו תשובה, מיד היה הקב"ה גואל אותן. ללמדך שלא חיסר מישראל שום פרוטה שלא כדין, והלוא הכל אינו אלא בדין. עכ"ל המדרש. (עוד נביא מדברי מדרש זה בהמשך דברינו).

בספרו של הרב יצחק לוי זצ"ל פרשיות בספרי הנביאים מבאר את ענין ההפטרה בביאור התקופה עפ"י דברי חז"ל הנ"ל וכותב: דרכם של בני אדם בימי שפוט השופטים היתה כדרכם של תנוקות של בית רבן. כל טוב נתן הקב"ה לפניהם – ארץ טובה ורחבה, ארץ אשר לא תחסר כל בה, והזהרם לבל ישכחו את טובותיו להם וישמרו כל חוקותיו, תורותיו ומצוותיו. אולם ה'תנוקות' אכלו ושתו...ומתוך זחיחות דעתם עקרו וקצצו וכרתו, ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' (שופטים שם ד' א'). כאן מתאר הרב יצחק לוי את אשר יסר 'המלך' - מלכו של עולם, את בניו – בני ישראל. מסרם ביד כושן רשעתיים, ביד עגלון מלך מואב, וכשחזרו ישראל בתשובה, היה שולח שופט וגאלם, ביניהם עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא. בפעם הזו השלישית מסרם ביד מלכות שעדיין נשארה בארץ ישראל. וַיִּמְכְּרֵ֣ם ה' בְּיַד֙ יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחָצ֑וֹר וְשַׂר־צְבָאוֹ֙ סִֽיסְרָ֔א וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בַּחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִֽם. וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־ה' כִּ֠י תְּשַׁ֨ע מֵא֤וֹת רֶֽכֶב־בַּרְזֶל֙ ל֔וֹ וְ֠הוּא לָחַ֞ץ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל בְּחָזְקָ֖ה עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָֽה. (שופטים ד' ב'-ג'). במדרש תנחומא (בהר ג') מבארים מהו 'החוזק' שלחצו את ישראל, ומבארים שאין רק לחץ פיזי, אלא גם העקה רוחנית, ואלו דבריהם: מאי ב'חזקה'? אמר רבי יצחק בחירופין ובגידופין, כמה דאת אמר (מלאכי ג' י"ג) חזקו עלי דבריכם. דהיינו חירופין וגידופין כלפי מעלה, ואמנם גם בעת ירידתם, וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־ה'. וממשיך המדרש ואומר: כיון שעשו תשובה, העמיד להם גואלים, דבורה וברק, ונגאלו על ידיהם.

הלימוד לדורות מדבורה הנביאה כפי שהזכרנו בתחילת הדברים במדרש תנא דבי אליהו, מרחיב בַּאֵר סוגיה זו של דבורה, כך דבריו בתחילת פרק ט': וכי מה טיבה של דבורה, שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם, והלוא פינחס בן אלעזר היה בימים ההם?! מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל, בין גוי בין איש בין אשה...הכל לפי המעשה שהוא עושה – כך רוח הקודש שורה עליו. כך אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו אשתו, בא ואעשה לך פתילות והולך אותם לבית המקדש שבשילה, מה אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם, ותזכה לעוה"ב. והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, לפיכך נקרא שמו לפידות. וכן אמרו שלשה שמות יש לו: ברק, לפידות, מיכאל. ברק – שפניו היה דומה לברק. לפידות – שהיה עושה לפידות עבות. ומה שמו – מיכאל. הקב"ה בוחן לבות וכליות הוא, ואמר הקב"ה לדבורה, אתם כוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, גם אני ארבה אתכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל. ומי גרם ללפידות שהיה חלקו בבני אדם כשרים וזכה לעוה"ב? הוי אומר, דבורה אשתו. כך אמרו על דבורה אשת ברק, ועל כיוצא בה הוא אומר, חכמות נשים בנתה ביתה (משלי י"ד א')...עכ"ל המדרש. באהבת יהונתן לרב יהונתן אייבשיץ להפטרות, מבאר מדוע הנבואה לה זכתה דבורה היא מדה כנגד מדה. הגמרא (שבת כ"ב ע"ב) מבארת ענין הדלקת הנרות בביהמ"ק, וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. [ע"כ עפ"י הגמרא] מבאר האהבת יהונתן שהטעם שהקב"ה ציוה להדליק את הנרות מכיוון שהכהן נכנס בכל יום להיכל לעבוד עבודה, ואילו לא היה אור גשמי בהיכל, היה הולך לאורה של השכינה והיה נהנה מזיו השכינה, לכך ציוה הא-ל יתברך להדליק את המנורה כדי שלא יהנה מזיו השכינה...וגם זו היתה כוונת דבורה, שגדלה פתילות עבות למקדש להרבות אורה ולא יהנה מזיו השכינה, ובזה הודיעה שהשכינה שורה בישראל, ולכך זכתה להשגת הנבואה מדה כנגד מדה...עכ"ל האהבת יהונתן. ומוסיף הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין זצ"ל בספרו באר משה לנביאים (לאחר שהביא דברי ה'אהבת יהונתן') ...וכבר ביארנו (ספר שמות פרשת תצוה במאמר 'מהות המנורה והוראתה לדורות') מהו לשון 'שורה בישראל' ולא אמרו בבית המקדש? והיינו כי המנורה מורה על השראת השכינה תמיד, ועל זה רמז נר המערבי שלא כבה לעולם, כי כשם שהוא אינו כבה, כך גם בישראל בכל המצבים קשורים הם בו יתברך ודבוקים בפנימיותם תמיד בקב"ה, ולכך שכינה שורה – בישראל, דייקא. ולפי שהיה אותו הדור במצב שפל, כמו דאיתא בתנא דבי אליהו (פרק ט') על הכתוב [בהפטרה]  וְ֠הִיא יוֹשֶׁ֨בֶת תַּֽחַת־תֹּ֜מֶר דְּבוֹרָ֗ה ...מה תמר זה צילו מועט, אף תלמידי חכמים שבאותו הדור מועטין [ע"כ מהמדרש], ולכן היתה חפצה לעורר רחמים על ישראל ושתמיד בכל המצבים שכינה שורה בישראל ולא יטשם, ולכך זכתה להיות שופטת את ישראל... [ובספר אור פני משה כתב] ומזה יצא מוסר השכל לכל ישראל, שכל אחד מישראל מוכן וראוי לכך [לנבואה] וזה שאמר והיא שופטה את ישראל – שהיה להם ליקח מוסר ממנה...עכ"ל הבאר משה.

מבנה שירת דבורה

בספר מנחת יהודה לרב יהודה חנין[2] מבאר מהלך השירה ואלו דבריו הקדושים: הסתכל בשירה זאת, כי היא מתחלקת לחמישה חלקים: החלק הראשון, רצתה להזכיר בו ענין של מתן תורה, שמעלה זו גרמה להם זאת. החלק השני, הזכירה בו קצת מהעונש שקרה להם לישראל על שמעלו בה' ובתורתו. החלק השלישי, הזכירה בו שבח בעלי התורה, כי להם יאתה מלוכה והמתנשאים לכל ראש. החלק הרביעי, הזכירה בו שבח קצת מהשבטים. החלק החמישי, הזכירה  הנס הנעשה להם באותה מלחמה ובתעצומו...עכ"ל מנחת יהודה. (בחלק ה'קטורת' בפרק, מזכיר 'ספר האור' על הטנת"א, הנמצא בכת"י)

ואוהביו כצאת השמש בגבורתו