תהילים פרק-עז - הפרק מחולק לשני חלקים:

צעקת המשורר לה' על הסתר פנים

א)      לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר:

ב)      קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי:

ג)       בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי:

ד)      אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה:

ה)     אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר:

ו)        חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים:

ז)       אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי:

ח)     הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד:

ט)     הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר:

י)        הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה:

תשובת המשורר בהזכרו

יא)    וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן:

יב)    אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ:

יג)     וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה:

יד)    אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים:

טו)    אַתָּה הָאֵל עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ:

טז)   גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה:

יז)     רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת:

יח)    זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ:

יט)    קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ:

כ)      בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ:

כא)  נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

לפעמים אדם אינו מרגיש ומבין איך מהלך מסויים הוא לטובתו, ומהו החסד שה' מנסה לעשות לו בעניין זה.

העצה היא היזכיר לעצמו איך תמיד בכל מה שעבר עליו בעבר (וכן לעם ישראל), גם בדברים שהיו נראים אז כצרות - לבסוף התברר ומובן עכשיו בהסתכלות בתמונה הכללי, איך הכל מושגח מאת ה' יתברך בהשגחה פרטית, והכל היה מכוון להוציא את הטוב הגמור. ממילא הכרח יש לומר שגם אם איני מבין עכשיו מהי הטובה שאמורה לצאת מהמהלך הזה, בוודאי יש פה מהלך שנועד לטוב גמור, כמו כל מה שהיה עד עכשיו.

כמשל בתמונה מיוחדת שצייר אומן גדול. עומד אדם בקירוב גדול לתמונה, ואינו מבין כלל את ההתפעלות מהתמונה. הוא רואה רק מריחת צבע וקשקוש ללא שום משמעות ויופי. אומר לו החכם: אם תרצה להבין את התמונה ולהתפעל מיופיה - עליך להתרחק אחורה עד שתראה את כל התמונה בכללותה, ואז תראה איך כל קו, נקודה ומשיכת מכחול, שהיו נראים לך קודם כדברים ללא הגיון וסדר, מובן או משמעות - גם הם חלק מהתמונה הכוללת, ועתה אתה רואה איך כל קו הוא חלק משלים ליופי התמונה, חלק מתמונה עצומה ונפלאה.

יותר מזה ימצא, שאחרי שאדם ראה כמה וכמה תמונות מעין זה של הצייר, כשהוא רואה עכשיו את הצייר מתחיל תמונה חדשה, הוא מבין שכל נגיעה בבד וכל טיפת צבע - למרות שכעת אין דרך להבין את עניינה, אך ודאי הצייר יוצר עימה כעת תמונה חדשה מושלמת, כמו בתמונות הקודמות. ואם יבוא אדם ויתמה על מה שעושה הצייר - יאמרו לו לעיין בתמונות הקודמות שלו, ואז יבין שודאי הוא הדין עתה, יוצר הצייר תמונה נהדרת.

כך המהלך בפרק זה. בתחילה המשורר מסתכל בצרות הגלות ואינו מבין את הנהגת ה', עד שהוא תמה ומטיח כלפי מעלה "הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד, האפס לנצח חסדו... השכח חנות א-ל, אם קפץ באף רחמיו?".

אלא הפתרון של המשורר הוא להיזכר: "אזכור מעללי י-ה, כי אזכרה מקדם פלאך". ודווקא להתבונן בתמונה המלאה שהיתה: "והגיתי בכל פעלך ובעלילותיך אשיחה". המשורר מונה את ניסי יציאת מצריים. ברור שבשעה שהיו ישראל במצרים הוא לא הבינו בכלל את הנהגת ה' ותמהו עליה, שהרי מדוע הם משועבדים בקושי גדול כזה, ללא חטא ופשע. יותר מזה, הם לא יכלו אפילו לומר "עברנו את פרעה - נעבור גם את זה", שהרי הם עדיין לא עברו אותו...

אבל אחר שה' הוציא אותנו ממצרים אנו מסוגלים להבין שהכול היה לטובתנו, וכפי שמסביר המהר"ל (גבורות ה') איך כל עניין גלות מצרים היתה הכרחית ליצירת עם ישראל.

נראה לומר שלזה רמז המשורר באומרו "גאלת בזרוע עמך, בני יעקב ויוסף סלה". בדרך כלל מיוחסת בני ישראל ליעקב, ואילו כאן הם מיוחסים גם ליוסף. נראה לומר שהעניין הזה של זכירת התמונה המלאה הטובה גם כשבראיית כל פרט בפני עצמו לא היה ניתן להבין את הטוב - זה ממש סיפור חייו של יוסף. יוסף ודאי לא הבין בעת המאורעות מה הטובה בזריקתו לבור, במכירת לפוטיפר, בעלילת אשת פוטיפר - ורק בסוף מתברר שהכל היה לטובה, להושיבו על כס המשנה למלך ולהחיות עם רב בירידת יעקב ובניו למצריים.

וזה מה שהמשורר נזכר. כמו שביציאת מצרים הכל היה מכוון לטובה - כך בגלות הנוכחית, אף שאיני מבין איך, בוודאי גם היא מכוונת לטובה (ועיין כיוונים להסביר את הטוב וההשגחה האלוקית במהר"ל "נצח ישראל").

ניתן לרמוז עניין זה בשני פסוקים נוספים בתהילים:

"לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי" (קי"ט, צ"ג) - פשט הפסוק (וכן על פי ההקשר במזמור קי"ט המשבח את ההתקשרות בתורה) הוא: לעולם לא אשכח את פקודות (=מצוות) התורה, כי מצוות אלה נותנות לי חיות.

אבל על דרך הדרוש אפשר לומר שכוונת המילה "פקודיך" היא מלשון "פקידה", כלומר ביקור, הפניית תשומת לב ודאגה, כמו ב"יעלה ויבוא" - "ויפקד". לפי זה כוונת הפסוק: תמיד אזכור את הפקידות שבהם דאגת לי והראת לי איך המציאות כולה מושגחת ממך, וכולה היא "פקידה" שלך, כי ע"י שאזכור זאת נוצרה לי חיות להביןשזה חלק ממהלך אלוקי, שגם מה שעובר עלי כעת הוא חלק מפקידתך ודאגתך אלי". ומזה באה הבקשה בפסוק הבא: " לְךָ אֲנִי, הוֹשִׁיעֵנִי! כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי". מכיוון שנתתי את כל עצמי אליך באמונה זו, עתה אני מייחל ומצפה לתשועתך, לראות שוב את פקידתך, כלומר להבין את התמונה המלאה.

כמו כן ניתן לבאר פסוק נוסף על דרך זו, והוא הפסוק: "זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ" (קמ"ח, ז'). לשם מה חרז דוד את המילה "זכר" בתחילת המשפט? ודאי שלא רק חיפש מילה שתתחיל בזי"ן כדי להתאים לאלפ"א-בית"א של המזמור!

אלא כוונת הפסוק היא שבשעה שנזכרים במתואר בפסוק הקודם: "וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ" - היינו הנהגה תקיפה וקשה, יש צורך להיזכר במהלכי העבר להביע את רוב הטוב שהושפע עלי אז, אף שבתחילה לא היה המהלך נראה נוטה לטוב, ועל ידי זה ארנן ואבין עכשיו שהכל בצדק ובדין וגם זה יתברר שהוא טוב.