לקט מגדולי הדורות על ההפטרה

אשכנזים וספרדים[1]: ירמיהו מ"ו (י"ג-סוף הפרק): הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר ה' אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ הַנָּבִ֑יא לָב֗וֹא נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל לְהַכּ֖וֹת אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם.

תימנים וחלק מהספרדים[2]: ישעיהו י"ט (א'-סוף הפרק): מַשָּׂ֖א מִצְרָ֑יִם הִנֵּ֨ה ה' רֹכֵ֨ב עַל־עָ֥ב קַל֙ וּבָ֣א מִצְרַ֔יִם וְנָע֞וּ אֱלִילֵ֤י מִצְרַ֙יִם֙ מִפָּנָ֔יו וּלְבַ֥ב מִצְרַ֖יִם יִמַּ֥ס בְּקִרְבּֽוֹ.

ה'טקטיקה הצבאית' האלקית, לעומת (להבדיל) הטקטיקה האנושית

בכוכב מיעקב למגיד מדובנא להפטרות מבאר יסוד נפלא בדרך הנהגת ה' יתברך מהלכי עולם, השונה בתכלית מזו של אנוש אשר להבל דמה, ואלו דבריו הקדושים: ביאור זה מאת ידידי הרב ר' נפתלי משכיל לאיתן...כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, כי אם יחפוץ אדם להרע לזולתו, יעשה במחשך מעשהו ובהחבא למען לא יראה ולא יתבונן האיש שהוא נלחם בו, ולא ישתמר ממנו ולא יקדים פני הרעה, ואז יוכל לבצע זממו להוציא רעתו אשר יזם לעשות לו לפועלה. אשר לא כן אם איש ריבו ידע ויבין מה שהוא חפץ לעשות לו, אז יבקש השתדלות לבטל מחשבתו הרעה ועצתו תופר. לא כן מלך מלכי המלכים הקב"ה, לא יעשה אלקים דבר, כי אם גלה סודו מתחילה לעבדיו הנביאים, ועל פעולותיו טרם תצמחנה ישמיע אתהן, יען אין בהשתדלות אנושי לבטל מעשה האלקים ועצת ה' היא תקום לעולם.

והתועליות מן ההודעה הזאת שמודיע הקב"ה בתחילה שתים הנה, [האחת] יש אשר יגיד ויודיע מתחילה בטרם תבוא הרעה, למען ישמעו וייראו וישובו אל ה' בכל לבבם, ולא תקום הרעה ולא תהיה, יען לא ענה הקב"ה מלבו להביא הרעה דוקא, כ"א להחזירם למוטב ויתיצבו על דרך טוב...[השניה] ויש אשר יודיע הקב"ה מראשית כזאת, למען יהיה הדבר גלוי ומפורסם כי יד ה' עשתה זאת, הוא ציוה ויעמוד, ולא נעשה במקרה ובהזדמנות. ואילו לא גלה הקב"ה את הרעה מתחילה, כי כך וכך עתיד להיות, אזי היה אפשר לחשוב, כי מקרה הוא ולא ה' פעל על זאת במכוון ובדיוק.

והוא הענין בפרשתנו במאמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו...וראוי למצוא טעם לשבח, לאיזה צורך היתה ההתראה לפרעה לפני כל מכה ומכה, אחרי שהיתה מנויה וגמורה בסוד ה' להכביד את לבו, לבלתי שלח את העם, למען ספות עליו מכות על מכות, ואם כן אין ענין ותועלת בההתראות מקודם...אבל הוא הדבר אשר אמרנו, כי חפץ הקב"ה להראות ולהודיע בעליל בארץ בכל מכה ומכה כי אצבע אלקים היא, לבל יתלו במקרה ובעלילות הטבע... יש עוד טעם אחר, וזהו למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ר"ל יהיה הענין מסופר מאיש לאיש, כי אני אני הוא שהתעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם, לא שבאו במקרה, וידעתם מזה כי אני ה', על כן נצרכה ההתראה מקודם, כי מזה שהוגד מראש לא בסתר מה שיהיה לאחר זמן, מזה יהיה גלוי ונודע כי אני ה' הוא העושה זאת, ולא באו על דרך הקרי וההזדמן. [ומכאן משייך המחבר להפטרתנו] וככל הדברים האלה היו בנבואת ירמיהו על מפלת מצרים ביד נבוכדנצאר, וזהו הַגִּ֤ידוּ בְמִצְרַ֙יִם֙ וְהַשְׁמִ֣יעוּ בְמִגְדּ֔וֹל וְהַשְׁמִ֥יעוּ בְנֹ֖ף וּבְתַחְפַּנְחֵ֑ס אִמְר֗וּ הִתְיַצֵּב֙ וְהָכֵ֣ן לָ֔ךְ...ר"ל ענין מלחמת נבוכדנצאר לא יהיה כמוס ומכוסה טמיר ונעלם מאת מצרים עד עצם בואו, כי אז היו אומרים כי במקרה וסדר עולם נפלו לפני חרב נבוכדנצר, יען לא הכינו עצמם למלחמה מקודם ולא בקשו להם תחבולות והכנות בתכסיסי מלחמה, אבל אלו היו ידעו מתחילה ובקשו למו השתדלות ביום קרב, אז היו מנצחים. על כן יאמר הנביא להודיע ולבשר למצרים כי יתיצבו ויכינו עצמם למלחמה, ואם בכל זאת לא תועיל להם השתדלותם וידיעתם מתחילה, אזי יבינו לאחריתם, כי אין זה מעשה הטבע, אם לא כי הקב"ה הסגירם בידו...מזה ניכר כי גזירה היא מעם ה' כי יפול בחרב נבוכדנצאר, ושקר הסוס לתשועה וכל התחבולות וההכנות לא הועיל....על זה אומר הנביא [בהפטרה] חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־הַמֶּ֔לֶךְ ה' צְבָא֖וֹת שְׁמ֑ו, ר"ל הוא המצביא צבאות, ומאתו הנצחון או הירידה...עכ"ל המגיד מדובנא.

'חרב היונה' רמז למלכות יוון שניסתה להונות את ישראל

הִרְבָּ֖ה כּוֹשֵׁ֑ל גַּם־נָפַ֞ל אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ ק֣וּמָה׀ וְנָשֻׁ֣בָה אֶל־עַמֵּ֗נוּ וְאֶל־אֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַיּוֹנָֽה. ביאור פשט הכתוב הזה, הינו עפ"י המבואר לעיל במפלתם של חיילי מצרים, אשר בעת מנוסתם מפני חרבו של נבוכדנצאר יכנו אותה חרב היונה (עפ"י המלבי"ם). והמצודת ציון פירש ש'יונה' מלשון אונאה וענינו [משמעותו] עושק הגוף והממון. [ע"כ עפ"י המצודות] וזו למעשה הפעולה של חרב נבוכדנצאר המכלה בחיילי מצרים. בשם משמואל (בראשית חנוכה תרע"ד ליל שמיני) מלמד ענין רוחני בדימוי של 'חרב היונה' המוזכר בפרקנו ואלו דברים הקדושים: ומצאו פך אחד של שמן שהי' חתום בחותמו של כהן גדול וכו'. יש לפרש דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דהיונים בטומאה הם לעומת יעקב אבינו ע"ה בקדושה, עכת"ד. וכן בדין, כי שלש המלכיות הראשונות הן נגד אברהם יצחק ויעקב, וא"כ יעקב הוא לעומת יון. והנה יעקב מדתו אמת כמ"ש (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, והיונים מדתם הטעאה ושקר, ויון הוא לשון הונאה כמ"ש (יחזקאל י"ח ז') ואיש לא יונה, (שם מ"ה ח') ולא יונו עוד, (ירמי' מ"ו ט"ז, נ' ט"ז) מפני חרב היונה, ועוד רבים. והיינו שהיונים הטעו את ישראל למשכם אל החכמות החיצוניות, כי יש לחכמות אלו הוד ויופי חיצוני ומקסם שוא, והאיש שהוא כיונה פותה אין לב לחדור אל תוכיות חכמתם נלכד בשחיתותם עד תביאהו אל הכפירה רח"ל, ואכלו זרים כחו והוא לא ידע, ובשביל זה הי' להם כח להחשיך עיניהם של ישראל בגזירתם. ומדה זו מהלכת עוד בזמנינו אלה ר"ל, וטובה השתיקה...עכ"ל השם משמואל.

רמז באותיות משם עשו, שיעברו ליעקב

 וְ֠אַתָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲק֛וֹב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד. מבאר החיד"א בחומת אנך וזלה"ק: ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד, אפשר דידוע ד'עשו' היה שמו 'עשוי' ויעקב לקח אות יו"ד ונתנה בראש שמו ונעשה 'יעקב' ונשאר 'עשו'. ובגאולה העתידה במהרה בימינו, יקח יעקב גם אות וי"ו מעשו, ויתנה בשמו יעקוב ונשאר 'עשו' עש, וכלא היה. וזה שאמר ושב יעקב – יחזור ליקח וי"ו ויהיה יעקוב מלא, ושקט ושאנן ואין מחריד. עכ"ל החיד"א.

הפטרת התימנים - משא מצרים [נבואה, חזון על מצרים]

 וְ֠הָיְתָה אַדְמַ֨ת יְהוּדָ֤ה לְמִצְרַ֙יִם֙ לְחָגָּ֔א כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יַזְכִּ֥יר אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו יִפְחָ֑ד מִפְּנֵ֗י עֲצַת֙ ה' צְבָא֔וֹת אֲשֶׁר־ה֖וּא יוֹעֵ֥ץ עָלָֽיו. (ישעיהו שם י"ז).

מפרש רש"י: והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא - כשישמעו הנותרים במצרים משבי סנחרב את מפלתו שיפול בארץ יהודה בלא שום מלחמות זרוע בשר ידעו כי יש שכינה בישראל ומושיעם חזק וייראו ויפחדו מפני אדמת יהודה.  

האלשיך הקדוש בביאורו לנביאים מראות הצובאות מלמדנו יסוד גדול בהפעלת מדת הדין נגד האומות בשיא עוצמתה, לעומת להבדיל מדת הדין כאשר חלילה צריכה להיות כלפי ישראל. יסוד דבריו עפ"י דברי חז"ל במדרש שוחר טוב (תהלים ע"ט א') מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך...שמו את ירושלים לעיים. ...וכי מזמור היה לו לומר, אינו אלא בכיה?! ...כך אמר אסף, לא יפה עשה הקב"ה שהפיג חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו?! וכך מבאר האלשיך וזלה"ק: הנה ידוע כי הכעס שהיה לו יתברך להטיל על ישראל בימי חורבן, הטיל על העיר [כמו שנאמר (איכה ד' י"א)] כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון...והנה כבוד זה לא ליתר האומות מכחישי התורה יעשו זאת, להטיל הכעס על האדמה אשר הם עליה, כי אם על האדם, באופן שכל אומה אשר הוא יתברך מביא רעה עליה...[אומרים האומות בישראל 'כיפר אדמתו עמו', אבל אנחנו] שאין ארצנו מכפרת עלינו, כל אשר נעשה על אדמת יהודה, יעשה על עצמנו ובשרנו, וא"כ כלה יעשה עד בלתי השאיר שריד, וירגז [לבם] ויתר ממקומו. וזה מאמר הכתוב והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא, כי בראות מצרים את אדמת יהודה שנעשו בה [דייקא] שפטים, יחוגו וינועו מפחד. עכ"ל האלשיך הקדוש.

יסוד גדול בהשגחת ה' יתברך על ישראל - וְנָגַ֧ף ה' אֶת־מִצְרַ֖יִם נָגֹ֣ף וְרָפ֑וֹא... דאמר ריש לקיש: אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, שנאמר [הושע ז'] כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים - אבל אומות העולם אינו כן, מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה, שנאמר ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא. (מגילה י"ג ע"ב).

זה לעומת זה עשה האלקים -...וזה שהודיעו לו בכאן גלות מצרים ובסוף ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וגדול מורה על מדת עתיקא קדישא והיינו שמקושרין בשורש וזה הרכוש גדול שהוציאו ממצרים שנתבררו שם על ידי העשר מכות בכל העשר מדות. שבכל מכה יצאו ישראל ממדה אחת בקליפה, שיש גם כן עשר 'זה לעומת זה' ונכנסו בקדושה במדה אחת. על דרך מה שמובא בזה"ק (ח"ב ל"ו א') נגוף למצרים ורפוא לישראל. פרי צדיק לר' צדוק הכהן (בראשית לך לך ד'). ראה דברים נפלאים גם בני יששכר פסח מאמר ד' דרוש ז'.