בכ"ח באייר אנו חוגגים את "יום ירושלים".

למרבה הצער, חגיגה זו כיום היא חגיגה מעוטת משתתפים, שלא נכנסה ללו"ז של רוב הציבור הישראלי. החוגגים העיקריים הם הציבור הדתי-לאומי (ועיריית ירושלים...). אירוע החגיגה המרכזי הוא "ריקודגלים", בו משתתפים רק בני הציבור הדתי לאומי (כפי שניכר מדגלי הישיבות והאולפנות המונפים שם). הדבר אומר דרשני, כשאישי הציבור, דוגמת ראש הממשלה, הנשיא, שרים וחברי כנסת, דתיים ושאינם, נושאים את נאומיהם לכבוד היום בחגיגה של ישיבת מרכז-הרב. דבר זה מעיד כי כיום אין חגיגה ממלכתית-ציבורית (מלבד אירוע זיכרון לנופלי מלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת, אך אין חגיגה) בסדר גודל מכובד בו יכול ראש הממשלה לשאת את דברו, והוא נאלץ להסתפק בחגיגה פרטית (עד כמה שאפשר לכנות את מרכז-הרב "פרטית"). בנוסף, בציבור הכללי כמעט ולא שמעו על היום, הוא לא נחשב יום חופש ואין לו מנהגים מיוחדים (כמו שנוהגים ביום העצמאות). זכורני, כשהייתי בצבא, שהתפלאתי מאוד לגלות שהצבא אינו מציין את היום. ציפיתי לכל הפחות לאיזה מסדר, לפקודת יום של הרמטכ"ל (לפחות כפי שהיה בימים לא רשמיים אחרים, דוגמת יום הזיכרון לרצח רבין). אפילו הציבור הדתי לאומי החוגג את היום, עוד לא גיבש מנהגי תפילה מסודרים, כפי שעשה ביום העצמאות (כתוצאה מחוסר זה, חלק מהמקומות פשוט לקחו את סדר התפילה ליום העצמאות וחזרו עליו ביום ירושלים. תמיד הרגשתי שזה לא קשור. זה כמו לקרוא את פיוטי ראש השנה ביום כיפור. לדוגמה, הרבה יותר הגיוני לומר "שיר המעלות עומדות היו רגלנו בשעריך ירושלים" מאשר "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון").

הנימוק ההלכתי המאפשר לקבוע מועד ולחייב באמירת ההלל היא ההצלה ממוות לחיים. למרות זאת, מבחן ההיסטוריה מראה שסיבה זו בפני עצמה אינה מספיקה. כך לדוגמה, סיום מלחמת המפרץ, בו כוונו לעבר ישראל טילים שהעמידו את רוב הציבור בארץ בסכנת מוות, והניסים הגלויים שעשה ה' כשהסיט את הטילים ממסלולם כך שאיש לא נפגע (פרט לאישה אחת שלקתה בחרדה) – לא גרמו לקביעת יום הודיה מיוחד.

בל נטעה לומר כי הגדלת המדינה והכיבוש של שטחי ארץ ישראל הם אלו שגרמו לכך שיום ירושלים נקבע. במלחמת יום כיפור כבשנו הרבה יותר מבחינה גיאוגרפית[1], ובכל זאת לא שמענו שנקבע על כך יום טוב.

אגב, איני היסטריון, אך נראה כי סכנת המיתה במלחמת יום כיפור הייתה מוחשית הרבה יותר מאשר במלחמת ששת הימים. בעוד במלחמת ששת הימים הרקע למלחמה היה מתיחות מדינית (סגירת מצרי טיראן), אך לא היה איום ישיר על המדינה. לעומת זאת, במלחמת יום כיפור הופתעה המדינה, ובתחילת המלחמה הייתה במצב של בלבול וחוסר אונים מוחלט, שגרם לתחושה של חורבן בית שלישי, ורק בניסי ניסים התהפך הגלגל וניצחנו במלחמה (אם כי באבידות קשות). למרות זאת, לא נקבע יום חג על ניצחון זה. שמועה שמעתי (אשמח לאישורה) שהרב גורן ניסה באותה תקופה לתקן יום חג, אך הציבור לא נענה, והיוזמה אבדה במרתפי ההיסטוריה.

נראה שעם ישראל מוכן לקבל יום חגיגה רק כשהוא מרגיש שיש שינוי מהותי-איכותי בגאולתו. על מעבר ממיתה לחיים גרידא הוא לא מרגיש מספיק שמחה עד כדי קביעת מועד[2].

בהקשר זה אנו רואים את מהלכי הדרשנים על מנת להסביר את מהותו של יום הפורים, עליו נאמר בגמרא שנקבע כהודאה על היציאה ממיתה לחיים גרידא (שהרי, כלשון הגמרא[3]: "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", ושם ה' בצורה מודגשת אינו מופיע במגילה). לדוגמה, ההסבר כי כורש, מאשר בניית המקדש, הוא בנם של אסתר ואחשוורוש, מרדכי הוא משבי ציון (או אפילו מלאכי[4], אחד משלושת נביאי שיבת ציון) והמן ובניו הם צרי יהודה שעמלו להקפיא את בניית המקדש, הנותן לסיפור המגילה ערך גאולי-לאומי כמבשר את שוב ה' עמו. או דברי חז"ל כי "הדור קבלוה בימי אחשוורוש"[5] הנותנת לסיפור המגילה ערך דתי-רוחני, במימד חדש של קבלת התורה.

יום העצמאות אינו מצוין כיום גאולה ממיתה לחיים (אף אם זה הנימוק ההלכתי), אלא מצוין כיום גאולת ישראל בהקמת המדינה. הראיות לכך ברורות. ראשית, שמו של החג, "עצמאות", ולא "הצלה" וכדומה. גם תוכנו של החג. מעבר לפרקי ההלל הקבועים לכל נס, נוהגים להוסיף פרקי גאולה (כמו שירת בתי הגאולה מ"לכה דודי", אמירת "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון", "מי שעשה ניסים וגאל אותנו מעבדות לחירות" (ולא מוזכר בנוסח "ממיתה לחיים"), תקיעת שופר המזכירה את שופרו של משיח ושירת "אני מאמין ביאת המשיח", ובבוקר קוראים את נבואת "עוד היום בנוב"). גם התאריך של החג, ביום הכרזת המדינה (בו התחילה המלחמה והציבור במדינה היה בסכנת חיים עצומה) ולא ביום סיום המלחמה (כדרך שנקבע בחנוכה ופורים, בהם החגיגה היא ביום אשר נחו מאויביהם). על רקע זה ברור למה הציבור החרדי אינו חוגג בשום צורה את יום העצמאות, למרות שאינם חולקים כי הייתה כאן הצלה ממוות לחיים, זאת מכיוון שברור להם שהחגיגה היא הרבה מעבר לכך. החגיגה היא על התקדמות גאולית, שהם אינם שותפים בהשקפה זו (האם מעלי הטענה שגם החרדים צריכים להשתתף בחגיגת היום מטעם ההצלה ממיתה לחיים באמת יסתפקו בקביעת "פורים דא"י"? דומני שגם הם יסכימו שזה פספוס עיקרו של יום).

שאר המלחמות, למרות הניסים הנפלאים שבהם, אינם התקדמות איכותית בגאולת ישראל, אלא רק התקדמות כמותית (עוד שטח גיאוגרפי שנכבש, עוד פעם שעם ישראל ניצל). עם ישראל, למרות התפעלותו מיד ה' והודאתו העצומה לרבש"ע, לא הרגיש שיש כאן התקדמות כזו המחייבת קביעה לדורות של יום חג. אמנם ניצלנו ממיתה לחיים, אך אנו מלומדים בכך, ולו היינו חוגגים כל הצלה כזאת היה לוח השנה שלנו עמוס עד לעייפה בימים שכאלה[6].

בהקשר זה, ישנה שאלה, מדוע ב"דיינו" שאנו אומרים בליל הסדר, אנו מודים על "נתן לנו את ממונם" שהיה ביציאת מצרים, ולא מזכירים את ביזת הים, אף שזו הייתה רבה יותר?

נראה לתרץ, שהמהפך מעני חסר כל למיליונר – הוא שינוי איכותי. לעומת זאת, מיליונר שנהפך למיליארדר (אף שמבחינה כמותית מדובר בהרבה יותר כסף) אינו שינוי איכותי, ולכן אין כאן הודאה מיוחדת, כמו שביארנו.

יוצא מכלל כל מלחמות ישראל שאחרי מלחמת השחרור היא מלחמת ששת הימים.

עד מלחמת ששת הימים, הנושא שעבר בראש סדר היום היה אם אתה ציוני או לא. הוויכוחים הפנימיים בתוך הציונות היו שקטים יחסית. כך לדוגמה נראה את המפד"ל יושבת בקביעות בממשלה עם מפא"י (דבר שקשה להעלות על הדעת כיום).

אך ישנו חילוק גדול בין סוגים שונים של ציונות. ישנה ציונות שנכנה "חילונית", המתבססת על זכותו של עם ישראל לכברת אדמה על מנת לחיות את חייו ככל אומה, ובפרט בשל האנטישמיות שבשיאה השואה. גישה זו ניכרת לדוגמה בכך שמנהיגי חוץ המבקרים בארץ נשלחים לביקור ב"יד ושם" – כאילו לומר: אין ברירה, אם לא תהיה לנו מדינה – זה יגמר כך. הגישה הזאת סובלת מכמה בעיות (שלפני עידן הפוסט-ציונות והרב-לאומיות לא עלו כמעט), כמו השאלה: למה השואה שלנו מצדיקה לקיחת ארץ שעליה יושבים תושבים אחרים? או השאלה המפורסמת: למה לא אוגנדה? או הדילמה האם כדאי לוותר על חלקי ארץ וזכויות לאומיות בשביל שקט?

לעומת זאת, ישנה ציונות, שנכנה "יהודית", המתבססת על מהלך אלוקי, של עם שאלוקים מגדל בבית משלו, שרק בה הוא יכול לעלות מבחינה רוחנית, ובה הוא קשור וקרוב לאלוקים. הגישה הזו הייתה שקטה מאוד עד לכיבוש יש"ע. למעשה לא היו כמעט נפקא-מינות בינה לבין הציונות ה"חילונית", לכן היא שיתפה איתה פעולה ולא ראתה צורך להציג את משנתה, שנלמדה בעיקר בישיבת מרכז הרב.

לאחר מלחמת ששת הימים, זו נהייתה השאלה, בה"א הידיעה. הפוליטיקה בישראל התחילה לדבר רק על שאלה אחת: "כן יש"ע או לא יש"ע". השאלה בעומק היא השאלה הזאת, האם יש לנו זכות על הארץ, או שאנו רק מחפשים מקלט. אמנם יש האומרים שאנו צריכים את יש"ע כחלק מגישת המקלט (צורך ביטחוני וכדומה), אך גם הם לא מצליחים להחזיק בעוצמה בגישתם, ואז "שוברים שמאלה" ל"גישות פרגמטיות". במקביל, החלה שיטת הציונות ה"יהודית" לא לפחד להשמיע את קולה, הקימה ישובים, ישיבות רבות, והחלה לדבר על השפעה של צה"ל וכדומה.

זהו שינוי מהותי בגאולה. מעבר לשמחה על השטח שכבשנו ועל הצלת הנפשות, יש כאן שינוי מהותי בגאולה, כשנוצר שיח המלבן ומעלה את האפשרות שמדובר במהלך אלוקי-רוחני.

אמנם, למרות שכולם מסכימים שמדובר במפנה עצום, הציבור הכללי עדיין לא בטוח שהוא מוכן לחגוג. שינוי יש, אך בשביל לשמוח בו צריך להיות בטוחים שמדובר בשינוי חיובי. בינתיים רוב הציבור הישראלי עוד חושש מההגדרה הזאת של גאולה משיחית, ולעיתים מוכן אפילו, כהתגוננות נואשת, לזרוק אפילו את הציונות ה"חילונית" בה החזיק לפני כן.

תפקידנו בעת הזאת הוא להעצים את הגישה המשיחית ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתנו.