בס"ד

איך יתכן שכמעט ולא ניתן למצוא דתיים במקומות הבילוי? האם יתכן לומר שכל או רוב הציבור הדתי קיבל על עצמו להסתגף ולסבול במשך כל ימי חייו מבלי ליהנות מתוך עקרון? האם האדם בכלל או היהודי בפרט מצווים שלא ליהנות או לא לבלות כלל?

בנסיון לענות על השאלות האלה חשבתי לומר בעה"י כנקודת מוצא שאם אדם כלשהו מרגיש צורך לצאת לבילויים רבים לעתים קרובות קרוב לודאי שזה נובע מכך שהוא לא באמת נהנה מסדר יומו ומהחיים שלו בכלל, וזה גורם לו להרגיש צורך פנימי לפצות את עצמו על כך ולהשלים את החוסר המהותי בסיפוק, אושר ושמחה שנעדרים מחייו ע"י מגוון הנאות ובילויים ע"פ תפיסת העולם שלו.

וכעת הגיע הזמן שנתיחס לדתיים. זה לא שהם לא נהנים במהלך חייהם, נהפוך הוא. הם כ"כ נהנים מצורת חייהם הקדושה והטהורה שמותאמת כולה לעקרונות האלוקיים העליונים, שהם לא מרגישים כל צורך נוסף להוסיף על המציאות המיטבית בה הם חיים.

כשהאדם מצליח לכבוש את הר האוורסט הוא מרגיש שהגיע לשיא השיאים והגשים את חלום חייו ולכן לא חש כל צורך להוסיף על כך דבר מאחר ומבחינתו אין יעד גדול יותר שהוא יכול לכבוש. וזה רק אחד מהיתרונות הרבים של העולם הרוחני ביחס לעולם החומרי, כאשר גם לאחר שהאדם הצליח להגיע בהצלחה ליעד שהציב לעצמו אף אם הוא גבוה מאוד, בשונה מהעולם הגשמי זה לא סוף הדרך מבחינתו משם אפשר רק לרדת, אלא התחלה של דרך חדשה שמציבה בפניו יעד גבוה ומטרה נעלה יותר אליהם ישאף להגיע, וכך כל פעם מחדש תוך כדי שהוא הולך ומתעלה, וזאת היא אחת מהמשמעויות הרבות של אחד משמות ד', שאינסוף לכמה יכול האדם שעובד אותו יתברך להתעלות.

ידועה השיטה של ריפוי בעיסוק שמבוססת על העובדה שכשהאדם לא מתבטל אלא עסוק בעבודה או מלאכה מסוימת זה כשלעצמו מעניק לו תחושות נפלאות של סיפוק, הנאה ומימוש עצמי, ואם בנוסף לכך זכה לעסוק בדברים החשובים והנשגבים ביותר שרמת השפעתם על תכלית הבריאה והאנושות כולה היא הגבוהה ביותר ניתן להבין שלא יכול להיות שמח ומאושר יותר ממנו.

לדוגמא, כל אחד ינסה להיזכר בתקופה בה עסק בארגונים החשובים שנדרשו לחתונתו, כשהוא יודע שיש לו חודש או חודשיים לצורך כך או התכונן לדרשה, נאום או ארוע משמעותיים מאוד. מיותר לציין שבמשך כל תקופה ההכנות אין לאדם כזה ולו שניה אחת של פנאי בה הוא יכול לחשוב במושגים של בילויים, פסק זמן וחופשות מאחר והוא מודע לחשיבות הגדולה של המטרה שניצבת בפניו שהיא בעלת השפעה ישירה ומהותית על המשך חייו, ולכן הוא מקדיש את כל כולו לביצוע המשימה על הצד הטוב והמוצלח ביותר, כאשר גם אם יציעו לו נופש בחינם ביעד הנחשק ביותר עבורו בתנאים של "הכל כלול" הוא יסרב בנימוס בלי להניד עפעף מאחר והוא יודע שאם יעשה את הטעות הזאת הנזק יהיה גדול יותר מהתועלת. הוא מבין בשכלו שהוא לא יכול להרשות את זה לעצמו. חוץ מזה שעצם העיסוק שלו בהשגת המטרה החשובה ממלאים אותו באושר, שמחה והנאה מרובים.

לדוגמא, מישהו היה מעלה על דעתו שנשמה שזכתה להיות בגן עדן תרגיש בשלב מסוים שהיא צריכה לצאת לחופשה או לבלות את זמנה במשהו אחר? כמובן שלא מאחר והיא כבר נמצאת במקום שמסמל עבור כל בני האדם את היעד המיטבי והחלומי שהם מייחלים להגיע אליו. להבדיל, שמעתי לא מעט פעמים על אנשים שלאחר שחזרו מחופשות יקרות ומפוארות הם הרגישו צורך לנוח ולצאת לחופשה מהחופשה ממנה חזרו זה עתה, מה שמוכיח שהם לא באמת היו במקום שהעניק להם חופש ונופש אמיתיים כשם שקיוו וציפו.

והסוד הגדול בענין הזה שלא כולם יודעים אותו הוא שהמציאות שהכי קרובה לגן עדן בעוה"ז היא זאת של אותם צדיקים יראי שמים, שאוהבים, בוטחים ודבקים בבורא עולם, לומדים ועוסקים בתורתו הקדושה, מקיימים מצוות, עובדים על תיקון מידותיהם וכך הולכים מחיל אל חיל. ולו יצוייר שבגן עדן מתעסקים באכילה ושתיה, צפיה בסרטים ומשחקי ספורט ושינה? מי שחושב שזה גן העדן שכולם חולמים עליו חי בשקר, מאחר ואם האדם שיעבד את עצמו לחומריות והגשמיות שמצויות בעוה"ז בשפע הוא לא ימצא כל זכר לכך בעוה"ב, וכשהוא יראה את כל הנשמות שעוסקות בתורה בהתלהבות ושמחה הוא לא ירגיש כל חיבור ושיכות ולא יבין כלל את שפת הדיבור הגבוהה ועולם המושגים העליון, מאחר וכל חייו הוקדשו לחומריות והנהנתנות שיש רק בעוה"ז אבל בעוה"ב אין להם כל ערך, ביטוי וקיום, אלא אם השתמש בחומריות והגשמיות בעוה"ז בהיתר כמובן כדי להתעלות בעבודת ד', בדומה ללהבה שלא נשאבת לחומר הבעירה שמתחתיה אלא משתמשת בו כדי לשוב למקורה, וזה מה שנקרא לקדש את החומר, לא להפוך את הכלים החומריים למטרה עצמה אלא להבין שהם אמנם אמצעים חשובים אבל הם נועדו להשגת המטרה הראשית שהיא הרבה יותר חשובה וגבוהה מהם.

הנשמה מגיעה לעונג ברמות העליונות ביותר בגן עדן וכל זאת ע"י האהבה והדבקות ב-ד' יתברך שמתעצמות שם ביותר, לימוד ועסק התורה שנעשים ברמה הרבה יותר עליונה, וגם הקדושה והטהרה זה לא מה שהכרנו בעוה"ז אלא ברמות הרבה יותר גבוהות, שנאמר: "וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" (אבות ד, יז). ומי שעבורו העוה"ב יהיה גן עדן זה רק מי שהכין את עצמו כראוי כבר בעוה"ז, עבד את ד' יתברך במסירות ונאמנות, והוכיח בכך שהוא שייך לקבוצת העילית של הקב"ה שתזכה להיות שם, בדומה לכל יחידה מובחרת בצבא אלא מתקבלים רק אלה שהצליחו לעבור בהצלחה את כל מבחני המיון הקשים והשלבים המקדימים שנועדו לבחור את הטובים ביותר שהיו מוכנים לתת את כל כולם, להשקיע כל מה שנדרש ואף למסור נפשם לצורך המטרה, וחשוב לציין שאחד המרכיבים העיקריים שמשפיעים על כך הוא כח הרצון והדבקות במטרה שיש לאדם, ויש אינספור סיפורים על אנשים שהצליחו להשיג לכבוש יעדים שנראו רחוקים וגבוהים מאוד ואף דמיוניים רק מפני שהם מאוד רצו, התעקשו, היו נחושים, לא ויתרו, עמדו על שלהם והיו דבקים במטרה לאורך כל הדרך עד שהצליו להשיג אותה כנגד כל הסיכויים, הציפיות, התקדימים והתחזיות.

אין ארוחות חינם והרי אחת הסיבות לשמן נברא העוה"ז היא משום נעמא דכיסופא, היינו כדי לאפשר לכל נשמה לקבל את השכר הנצחי והאינסופי, שאף אדם אינו יכול לתפוס בשכל האנושי, בזכות ולא בחסד, בדומה לתחושות השונות בתכלית של שני אנשים שונים שהכנסתם החודשית זהה אך האחד עובד לפרנסתו והשני מקבל כספי צדקה, וזאת גם הסיבה שלעזור לאדם למצוא עבודה בה יוכל להתפרנס בכבוד זאת מצוה גדולה יותר מאשר לתת לו כסף במתנה או בהלואה, מאחר וכשהוא זוכה לעבוד בשביל הכסף שהוא מרויח הוא לא חש את הבושה והפגיעה בכבוד שחשים אותם אלה שתלויים בציבור שיפרנס אותם, ומאותו טעם המעלה והשכר של הנותן צדקה בסתר גדולים יותר מזה שעושה זאת בצורה גלויה מאחר וכך הוא מונע ממקבל הצדקה את הבושה הגדולה מאחר והוא לא יודע ממי קיבל את הצדקה וגם שנותן הצדקה לא יודע אודותיו ובצורה כזאת כבודו נשמר יותר.

רק אם חסר לאדם הוא פוזל לצדדים אך כשהוא מרגיש שיש לו הכל הוא לא מחפש שדות זרים כדי לרעות בהן.

כמבן שהתשובה לשאלת הכותרת של המאמר היא שלילית מאחר והתורה בעצמה מלאה בהמון מצוות שממלאות את האדם שמקיימן באושר ושמחה, אור ואהבה, עונג והנאה, סיפוק ומנוחת הנפש ברמות הגבוהות ביותר אליהן ניתן להגיע בעוה"ז, כפי שכתב הרמח"ל בפתיחה למסילת ישרים: "והנה, מה שהורונו חז"ל הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העוה"ב".

מי שזכה להיכנס לאוהלה של תורה לא יחליף את העונג הצרוף אותו הוא מקבל בכל שניה של לימוד בשום הנאה אחרת גדולה ככל שתהיה. גם מי שהיה בכל מלונות הפאר בעולם כולו יגיד בודאות שהם מתגמדים לעומת העונג שהוא מתחיל לחוש עוד לפני ששבת קודש נכנסת, אותה שבת המלכה שהיא מקור הברכה ומעין עוה"ב שכל יהודי מקבל בה נשמה יתרה וכל הזוכה לשמור אותה כהלכתה מקבל טעימה מהעוה"ב, כדאיתא בגמרא: "שבת אחד מששים לעוה"ב" (ברכות נז ע"ב).

כל יהודי זוכה להשתתף בהרבה שמחות, לרקוד ולשמוח שמחה של מצוה מתוך קדושה. בחתונה הוא אמנם נהנה גם מאוכל משובח אך מטרתו העיקרית היא לקיים מצות עשה מהתורה לשמח חתן וכלה, ולכן הוא נהנה הרבה יותר מחברו שהולך רק כדי ליהנות מעוד ארוחת גורמה ומסיבת ריקודים. לכל ברית מילה מגיע גם אליהו הנביא וכדי שיוכל לשהות במקום ולהרגיש שם בנוח הוא מנקה את חטאיהם של כל הנוכחים, ובנוסף הם זוכים לקבל ברכות חשובות ועצמתיות מהסנדק שהוא רב צדיק וחשוב בלא מעט בריתות ומאבי הבן. קיום בר המצוה מראה את האהבה הגדולה שיש לכל עם ישראל לתורה ולמצוות, שהרי במצבים רבים אחרים בהם מטילים על האדם עול מסוים הוא מתמרמר ומנסה להתחמק ממנו אך להבדיל מה עושה יהודי שמגיע לגיל 13 ומקבל על עצמו בכך עול תורה ומצוות? סעודת מצוה בה הוא מזמין את כל קרוביו וחבריו כדי שישמחו איתו באחד הימים השמחים והמשמעותיים בחייו.