ענוה ושפלות - בתורתו של רבי משה לייבמסאסוב זיע"א

יש כמה סיבות לענוה, או ליתר דיוק, דברים המעוררים את הענוה.

ראשית, זו האמת. פעם שאלתי רב: האם אין זה קיצוני מדי שבספרי חסידות שואפים למידת השפלות, שלא תהיה נחשב בעיניך לכלום מול רבש"ע (אלא אולי כאבק דק...). הרי סוף כל סוף עשיתי כמה מצוות וגם למדתי תורה מעט. ענה לי הרב: מה לעשות שהענוה והשפלות הם האמת.

רק אז הבנתי שבאמת מול רבש"ע, אני לא רק קטן מאוד אלא ממש איןואפס, על אף המצוות שקיימתי. הבנתי שיש הסתכלות שהיא אובייקטיבית כלומר שאינה מתחשבתבמצב המסויים שלי (בתקופה בה אני נמצא ובקשיים ולחצים שאני נתון בהם. סוף סוף,בהסתכלות אובייקטיבית אני באמת אין ואפס. התחדש לי שישנה הסתכלות כזאת).

האם אפשר לחיות כך? עם אמת אובייקטיבית ואבסולוטית שכזאת?

נעיין בכמה מדברי רבינו רבי משה לייב מסאסוב.

ענוה ושפלות כלפי אנשים

"מאוד מאוד הוי שפל רוח. כי אם ירצה האדם להריק מכלי אל כלי אזי זה הכלי שהוא משפיע ומוריק צריך להיות למעלה. לכן אמר מאוד מאוד הוי שפל רוח, כדי שיוכל לקבל מכל אדם איזה מידה טובה... היינו שיוכל לקבל מכל אדם תוכחות ומידות טובות".[1]

במילים אחרות, על מנת לקבל צריכים להיות למטה. כדי ללמוד מידות טובות או כדי להיות עם מוכנות לקבל תוכחה ('שטיפה') ממישהו, עליך לראות עצמך כחסר לעומת האחר. רק אם מבינים שלא כל האמת והחכמה נמצאים אצלי ושיש הרבה מה לגלות וללמוד, רק אז הדלת פתוחה כדי לקבל, כדי להתעלות. זוהי כביכול חשיבה תועלתנית אך עומק יש בה. נקודת המוצא העמוקה היא שיש בי חפץ לקבל מאחרים, רצון לא לפספס את מה שרבונו שלעולם מראה לי דרך הסובבים אותי. אם אני רוצה באמת לקבל, להפנים ולספוג את מה שיש להם לתת, נקודת המוצא הראשונית היא שאני עוד לא מלא, שיש לי הרבה מה ללמוד, שיש לימה לקבל מכל מי שאני פוגש, אפילו מקטנים ומקטני קטנים. האמירה מכאן היא שככל שאהיה יותר מבקש ה', ואהיה בעיני כחסר, כך אלמד יותר מאחרים.

עוד יש ללמוד מכאן עקרון גם כלפי ה'. ככל שאתה מפנים שאתה חסר ושפל, כך תהיה פתוח לקבל ממנו יתברך.

ענוה מפני ה' יתברך

"תאות ענוים שמעת ה' (תכין ליבם תקשיב אוזנך). מי שהוא דבוק בה' יתברך זה נקרא עניו, כי הוא יודע האמת, שפלותו וקטנותו, ויודע שאינו עובד לה' יתברך כראוי וכנכון למלך גדול. ואף שלפעמים יש לו חשק גדול (לה' יתברך, ואם כן יש לו זמני התעלות שבהם עובד כראוי), אחר כך נשכח ממנו ומשתכח ממנו זה החשק מפני עסקי הגשמיות, אשר מכמה סיבות מכבה החשק והתאוה לה' יתברך. אך ה' יתברך ב"ה רחום וחנון, הוא מצרף ומאסף ומקבץ יד על יד כל התאוות שיש לאדם לה' יתברך. וזה תאות ענוים שמעת, לשון וישמע (ש קמוצה) שאול את העם. תכין ליבם תקשיב אוזנך (ואז תפילתו נשמעת כאילו היה עובד לה' יתברך באמת)".[2]

הענוה מפני ה' יתברך היא מצוה שאדם עלול לדוש בעקביו, מפני תמידותה ומפני גודל המצוה. נוסף לזה, ליבו של אדם אומר לו: סוף כל סוף אני לא ממש קטנטן בעיני ה'. הרי אני לא ממש גרוע[3].

יש כאן סיבה נפלאה ומקורית לענוה. אף אם אני עושה הרבה מצוות ואולי אפילו עסוק במצוות כל היום, אך האם החשק הפנימי שלי הוא תמיד לה'?! האם יש לי קשר תמידי מורגש עם הקב"ה? לאן נוטים הרגשות שלי? כל רגש וחשק נשמתי שלי הוא בר חלוף,לעיתים אף תוך רגע ממש.

אך ה' יתברך בחסדיו מקבץ את כל הרצונות שלי יחדיו. כשהתפילה שלי תעלה למעלה, לא מחשיבים אותה כתפילה של אדם מנותק ותלוש אלא כתפילה של מי שמחובר כולו,בכל רצונו וחשקו, אל ה'.

איזה חסד נפלא.

מכתב מיוחד הודפס בסוף ספרו של רבינו ובו עדות חיה על מידה זו, מידת השפלות. במכתבו הוא מעורר שלא להיכנס למחלוקת שהיתה בין רבנים בדורו, אבל מהפתיחה שלו אפשר ללמוד הרבה. וכך כתב:

"אנכי השפל והנבזה... מי אנוכי הקטן שבקטנים, מעולם לא יראתי מפני אדוני האדונים, ואם לא חטאתי, רק זאת שאני אומר מאה ברכות בכל יום בלא יראה ופחד, אשר בעוונותי הרבים אני מכעיס לה' יתברך ב"ה וב"ש מאה פעמים בכל יום, אוי לי ואוי לנפשי... אם אין יראה אין כלום. אזי אני מחויב לקיים בעצמי מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם. ...רק לבקש מאחינו בית ישראל להיות שלום בעולם..."[4]