בס"ד

ע"פ הב"י בסימן שלד ס' כו יש אמנם מעט פוסקים שלא נפסקה הלכה כמותם שלדעתם יהיה מותר לכבות דלקה בשבת אף לצורך הצלת ממון משום פסדה, אך ההיתר הזה דחוק יותר ביחס לשני מצבים אחרים אותם התירו פוסקים אחרים* כשהראשון מתיחס לכיבוי דלקה בשבת לצורך הצלת כתבי הקודש במידה ואי אפשר להצילם אלא רק באמצעות הכיבוי.

אחת הדרכים המובאות בב"י לדחות את הפסיקה בהפסד ממון היא ע"י הדין של גחלת של מתכת שדלוקה ברשות הרבים כשכל מה שהתירו לכבותה בשבת זה כדי למנוע נזקי הגוף שהיא עלולה לגרום, מה שאין כן בהפסד ממון שם אין שום סכנה לאדם שיכול לברוח ממקום הדלקה ולכן יהיה אסור בכהאי גונא, ומכאן משמע שאף כשיש חשש לנזק גופני מותר יהיה לכבות את הדלקה בשבת וזה המצב השני, כשלמעשה הפוסקים אינם מתירים ליהודי לכבות את הדלקה בעצמו אלא רק במצבים המיוחדים האלה.

ונוצר כאן מכנה משותף מעניין מאוד בין שני ההיתרים המיוחדים שמביא הבית יוסף בשם אותם פוסקים שמתירים לכבות דלקה בשבת בגינם לבין אותם שני דברים לכבודם נברא העולם: התורה וישראל, כפי שפירש"י את שתי המילים הראשונות בתורה "בראשית ברא" בשם חז"ל: "בשביל התורה שנקראת: 'רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' (משלי ח, כב) ובשביל ישראל שנקראו: 'רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה' (ירמיה ב, ג)", ללמדנו על מידת חשיבותם העליונה.

התורה מגינה ומצילה את לומדיה לא רק בזמן שהם עוסקים בה אלא גם בשאר חלקי היום בשונה משאר המצוות שאמנם מגינות ומצילות את האדם אך רק בזמן קיום המצוה. והדין הזה הוא ראיה נפלאה לכך וגם לכוחה של תורתנו הקדושה שמלאה בשמות ד' יתברך, שלא התירו להציל את הבית על כל תכולתו מפני שום פרט בבית חשוב ככל שיהיה אלא רק מפני ספרי התורה הרבים שמילאו אותו ויצרו מציאות שהבית יהיה שמור ומוגן ואף אם תפרוץ אש בשבת יהיה מותר לכבותה לפי אותם פוסקים. יוצא מכאן שההיתר הזה לא מתיחס לבית בו יש מספר קטן של ספרים מאחר וניתן להצילם במהירות ובשונה מכך כשיש הרבה ספרים אם האדם יתחיל לפנות את הראשונים האש יכולה להשחית את שאר הספרים, אך זאת לא הסיבה העיקרית ח"ו בגללה האדם צריך למלא את ביתו בספרי קודש, ומעבר לכך הרבה יותר חשוב ללמוד מאותם ספרים ולחיות על פיהם מאחר וכך האדם מתעלה, מקדש את עצמו, מתקרב אל ד' ומתדבק בו יתברך, ומתוך כך הוא יזכה להשגחה הפרטית הכי גדולה שיכולה להיות מאת מלך מלכי המלכים וכך הסיכוי שיצטרך לבוא לידי מצבים לא נעימים כאלה או אחרים יקטן בצורה משמעותית.

חשוב לציין שהן הדינים והן ההיתרים המיוחדים האלה מתיחסים למציאות שהיתה בזמנם בה היה נהוג לגור בבתים פרטיים אך המציאות כיום שונה לגמרי מאחר וישנם בניני קומות בהם שוכנים משפחות רבות בצפיפות ובלא מעט מהם יש תינוקות, זקנים או חולים, ובנוסף יש בלוני גז שאם האש תגיע אליהם זה עלול להגיע ח"ו למצב של פיקוח נפש, ולכן כיום מותר לכתחילה לכבות דלקה בשבת, והרמ"א שם כותב שגם במציאות של ספק סכנה מותר לכבות את הדלקה אפילו אם פרצה בביתו של נכרי, שהרי אם לא יכבו את האש היא יכולה להתפשט ולהגיע לבתים של זקנים או חולים שאינם יכולים לברוח מפניה, ומתיר לכבות גם במציאות בה הדלקה יכולה לגרום לסכנת נפשות מצד נכרים שנמצאים באזור ויכולים להגיע למקום כדי לחטוף ולשלול, ואם יהיה מי שינסה להגן בגופו על רכושו שהרי אדם בהול על ממונו הם עלולים להרגו כמבואר במ"ב. הרמ"א מוסיף: "והזריז הרי זה משובח" ולא לחינם זה מזכיר לנו את סימן שכח בדיני חולה, שהרי הש"ע פוסק שם בסימן ב: "מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל (את רבו מה עושים במצב כזה) הרי זה שופך דמים" וגם בסעיף יג באותו סימן הוא פוסק: "כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח". איתא בבבלי: "ת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין" (יומא פד:), וגם בירושלמי יש התיחסות לכך: "הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים" (יומא פ"ח ה"ה), והנשאל הוא אותו רב שמפאת זה שלא לימד את קהילתו את ההלכה בנושא החשוב הזה ראוי לגנאי.

והדבר היה תמוה אם בזמן שההלכה מתירה לחלל שבת על אדם חולה היא היתה אוסרת לכבות את הדלקה במצב בו היא יכולה לגרום לכך שיהיה אדם חולה ואז בכל מצב יצטרכו לחלל עליו את השבת, ויוצא שההלכה מתירה לחלל שבת לא רק במצב של אדם שהוא כבר חולה אלא גם במצב של דלקה שעלולה להביא לכך בנסיון למנוע את החולי, כל מקרה לגופו ומומלץ לכל אדם ללמוד את סימן שכח שידע מה לעשות בזמן אמת מבלי לאבד זמן יקר, שהרי במצבים האלה כל שניה היא משמעותית ביותר.

יהי רצון שתהא רפואה שלמה והחלמה מהירה לכל החולים, ובריאות איתנה בגוף ובנפש לכל עם ישראל לעבודתו יתברך.

* הרשב"א, הר"ן, המרדכי, הרב המגיד, ע"פ דעתו של רבי שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור אבל אסור (מדברי סופרים), ולא כמו הרמב"ם שהולך לפי שיטת רבי יהודה שגם על מלאכה שאין צריך לגופה חייב (מדאוריתא).