לאורך הספר אנו רואים מהלך של שיפור והתקדמות ביחס בין האחים.

ספר בראשית פותח בריב בין שני אחים, קין והבל, שנגמר ברצח. לפי חז"ל הם רבו ביניהם על איך לחלק את העולם. דבר זה מדהים, עד כמה גדולה הקנאה! הרי גם אם היו הולכים כל ימיהם, הם לא היו מגיעים לקצה השני של העולם, והיו רק הם בעולם, אם כן, על מה יש לריב? לא חסר מקום בכלל! אלא, על עצם המחשבה שאף אחד לא יקבל יותר - עד זה רבו, ונגמר ברצח.

בהמשך, יש לנו את בני נוח. אחרי המבול, נוח משתכר, וכשהוא מתעורר משנתו הוא "יודע" את אשר עשה לו כנען, בנו של חם. כיצד ידע נוח שחם ראה את ערוותו, בשעה שהיה ישן והלום יין? מבארים חז"ל כי חם סירס את נוח, וכך ידע נוח את אשר קרה. מדוע סירס אותו? מכיוון שאמר בליבו: קין והבל היו רק שני אחים ולא יכלו להתפשר על חלוקת העולם. אנו כבר 3 אחים, ואם יוליד אבא בנים נוספים... לפיכך נקט גם הוא ברצח, אלא שזהו רצח מעודן יותר, לא של יצור חי אלא של פוטנציאל הזרע של אביו.

האחים הבאים שאנו פוגשים בהם הם אברהם ולוט. אמנם הם לא אחים ממש (לוט היה אחיינו של אברהם), אך הם קוראים זה לזה אחים. נוצר ריב בין הרועים שלהם, והם פותרים את הסכסוך בפרידה, לוט הולך לכיכר הירדן ואברהם נשאר בגב ההר. הפרידה מוחלטת. אפילו לאחר שביתו של נוח נחרב בהפיכת סדום - הוא נשאר במערתו ואינו חוזר לאברהם.

האחים הבאים הם ישמעאל ויצחק. לאחר ששרה רואה את ישמעאל מתגרה ביצחק, היא דורשת לשלח אותו, וכך קורה. ישמעאל יושב במדבר ונהיה רובה קשת. אולם, בעת פטירת אברהם, על רקע האבלות, ישנה מעין התפייסות, כשיצחק וישמעאל קוברים יחד את אברהם - זו כבר התקדמות.

בני יצחק - יעקב ועשיו, לאחר פרשת מכירת הבכורה ולקיחת הברכות, נאלץ יעקב לברוח מפני עשיו אחיו. אך שם יש ממש התפייסות (בלי צורך באבלות...). כשיעקב חוזר לארץ ישנה פגישה ביניהם שבשיאה עשיו מנשק את יעקב. אמנם יש נקודות מעל נשיקה זו כדי להראות את יחודה, ויתכן שבליבו התכוון עשיו לנשוך את יעקב, אך לפחות מן השפה ולחוץ הוא מנשק ומדבר באהבה. לבסוף מציע עשיו ליעקב שילכו יחד, ויעקב מתרץ שעקב הילדים הרכים והצאן לא יוכל, ויבוא בהמשך. למעשה יעקב מעולם לא הגיע לשעיר (וחז"ל אומרים שהבטחה זאת תתקיים בימות המשיח "ועלו מושיעים לשפוט את הר עשיו"), וניכר שמדובר כאן בנימוס. מצד הנימוס מציע עשיו ללכת עם יעקב, ומצד הנימוס דוחה אותו יעקב, כשלמעשה הפיוס הוא רק כלפי חוץ, ובלב בפנים לא רוצים.

בני ישראל משליכים את יוסף לבור, אך כאן יש פיוס גמור. יוסף נעלב כשהאחים חושדים בו שינקום בהם לאחר מות אביו, בוכה ואומר להם שהכל מאת האלוקים.

השיא מגיע בבני יוסף - אפרים ומנשה. יעקב מקדים את אפרים למנשה בשיכול ידיו, ומנשה, שיש לו סיבה טובה להקפיד - לא רק שמתפייס - אלא לא מתרעם בכלל.

לכן, מברכים את הילדים בליל שבת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" - כאחים טובים שכאלה.

לאחר תהליך זה של ספר בראשית מוכנים לספר שמות, בו שני אחים שונים ביותר באופיים, משה ואהרון, משתפים פעולה.

משה - הוא מן השמים, כמלאך אלוקים, עומד 40 יום בלא אוכל ושתייה, ומוריד תורה מהעליונים. מאידך, הוא אינו יכול להתקשר עם הבריות. הוא כבד פה, לא יכולים להסתכל בפניו. אהרון לעומתו נמצא כולו עם העם "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", נושא על כתפיו ובליבו את שמות בני ישראל ומשכין שלום ביניהם. הוא מעלה אותם (בעבודת הקרבנות) לקדושה. מאידך, הוא נמצא איתם גם בחטאם, בחטא העגל.

אהרון לא מקפיד על משה, למרות שהוא זה שנשא על גבו את עול השעבוד ואת העם בשעתו הקשה, ולבסוף משה, שהיה בארמון ובחוץ - קוטף את הקרדיט ויציאת מצרים נרשמת על שמו. להיפך, "וראך ושמח בליבו". הוא משמש כמתורגמנו.

גם מאידך, אחרי חטא העגל מציע הקב"ה למחות את העם עם אהרון ולהקים עם חדש ממשה, ומשה מוסר את נפשו "ואם אין - מחני נא מספרך".

באחווה זו נוצר שיתוף פעולה והשלמה בין הכוחות השונים.

מאת אבי מורי, הרב דוד ספרלינג שליט"א.