"ויאמר ה' אל משה בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" (י, א)

כך דרכו של הקב"ה, שהוא מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית ואם אינו חוזר בו, הוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא וזהו – "כי אני הכבדתי את לבו" (שמות רבה, יג, ג).

גאולת הנפש

יהודי, אסור לו לשכוח את יציאת מצרים. "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (יג,ג). ולא רק לזכור, ממש לחיות את זה, זה ציווי: "בכל דור ודר חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". למה זה כל כך חשוב?

כי יציאת מצרים זה לא רק יציאה לחירות מהשעבוד הגשמי. יציאת מצרים היא בעיקר גאולת הנפש. זו יציאה משעבוד של הטבע אל תחת יד ההשגחה. עם ישראל נבחר להיות עם ה' לאחר שחולץ ממעמקי האמונות הכוזביות הרואות בטבע ובמקרה כוח שולט ונכנס לתוך האמונה הטהורה שאין עוד מלבדו. מה זה אדם? רק מי שיש לו דעת לידע ולהבחין שיש אדון ומנהיג מושל ומשגיח שמאיתו והכל.

רבנו הקדוש: "כי עיקר האדם הוא הדעת. ומי שאין לו דעת אינו מכונה בשם אדם כלל, ומשה רבינו פתח לנו אור הדעת, כמו שכתוב: אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים. כי משה פקח את הדעת וגילה כי יש אלוקים שליט בארץ". (לקו"ת ז).

כל רגע שאדם לא זוכר שאין עוד מלבדו, הוא נמצא בעצבות. או שהוא נמצא בגאווה. אם מצליח לו, זה גאוה. אם לא מצליח לו, אז הוא ביאוש. עד היום האחרון האדם צריך ללמוד את העניין הזה שאין עוד מלבדו. כי אנחנו לא באמת יודעים. כי ברגע שיש לנו איזה עצבות, איזה כעס, איזה דאגה, כשאנחנו חושבים שמגיע לנו משהו וזה לא אכן נעשה, כל פעם שאדם רואה שקורה לו משהו לא טוב, זה סימן שיש לו בעיה עם האין עוד מלבדו, זה עוד לא ברור לו במאה אחוזים.

מהרגע שהילד נולד אומרים לו את זה, מספרים לו את זה, שחוץ מהקב"ה אין שום דבר בעולם, הוא לומד להגיד "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הוא לומד, וההורים שלו לומדים יחד איתו שכל מה שקורה לו בחיים, הן הדברים הטובים והן הדברים הפחות טובים אם כי בעצם הכל טוב, אצל הקב"ה הכל זה טוב, אבל מה שנראה לנו טוב יותר ומה שנראה לנו טוב פחות ומה שאנחנו לא מבינים שזה טוב, הכל מאת ה' כי אין עוד מלבדו.

אדם יכול להתלונן שנים על אשתו, לחשוב שאשתו מאד גרועה, או להתלונן על איזה רבה בחיידר, או על שכן שלא אומר לו שלום, או על איזה ילד שמקצר לו את החיים, והוא בטוח שהצרה היא בגלל הדבר הזה והזה ואחר כך הוא פתאום מגיע לאיזו השגה, לאיזו הבנה, הוא קולט שהצרה נמצאת בתוכו. כי אם היה מסתכל אחרת על החיים, אז פתאום הכל היה נראה לו אחרת. וזה בכלל לא בת הזוג וזה בכלל לא השכן ולא הילדים. הכל זה הדעת. דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית. הדעת זה ההסתכלות הנכונה על הדברים. שהכל זה ה', שאין עוד מלבדו.

כל מה שאנחנו מבקשים וכל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי אבות גבורות וקדושה, ומהי? החונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת. לדעת את ה'. יש רק דעת אחת בעולם הזה, והיא לדעת את ה'. להאמין בה'. לחיות את מציאות ה'. אם אדם מאמין שהכל מה', וכל מה שקורה לו בחיים זה הכל לטובה, הוא לא צריך להתרגש משום בעיה. קרה לי איזה משהו, זה לטובה, זה כפרת עוונות.

פרעה הוא אחד האנשים שקיבל הכי הרבה רמזים בעולם מה ה' רוצה ממנו, ואף על פי כן הוא לא הבין.

הבעיה היא שלכל מאתנו יש את ה'פרעה' הקטן הזה בתוך הלב שמכניס בו את הישות, את הגאווה, הוא מחפש כבוד, הוא שוכח שהכל זה מה' יתברך וזה מפריע לו להבין את הרמזים של ה'. פרעה הלך עם הישות הזו עד הסוף, הוא טען שהוא בעצמו הבורא, "לי יאורי ואני עשיתני", זאת אומרת שאני בראתי את עצמי... אנחנו חייבים לבטל את קליפת פרעה הזו שמתלבשת בכל אחד מאתנו, צריך להחזיר את הכבוד לה', לזכור שהכל זה ממנו יתברך, כל ההצלחות וגם כל הכשלונות. אז לא תהיה גאווה ולא תהיה עצבות.

העולם בנוי מעליות וירידות. לכל אדם בעולם יש עליות וירידות. כשאדם נמצא בעליה הוא בתוך אור, הוא רואה את הדרך בבהירות, כל דבר שהוא עושה בעבודת ה' מאיר לו והוא מוצא טעם ויופי בחיים. ולהיפך כשמגיעים ימים של ירידה, שאז האדם נמצא בחושך, הוא לא רואה את הדרך, כמעט שום דבר לא מצליח לו ונדמה לו שה' מרחיק אותו. יצר הרע מתגבר אז להפיל את האדם לעצבות, להרגשה שהוא לא שווה כלום ומה שצריך אז יותר מכל זה אמונה שלמה שהחושך הזה ייגמר עוד מעט ויחזרו הימים הטובים. כי ככה ברא הקב"ה את עולמו. ויהיה ערב ויהיה בוקר.

העולם הזה בנוי מנסיונות. כל אדם עובר נסיונות בחיים שלו, אם במציאת זיווג, אם בפרנסה, אם בבנים, אם בשלום בית, אם בבריאות, כל מיני סוגים של ניסיונות. ורק עם אמונה אפשר להחזיק מעמד בכל מה שעובר. תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה  עם כל אחד ואחד. תאמין שהוא עושה איתך את הטוב ביותר. אתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה. זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לתיקון שלה.

הרבה אמונה היה צריך כדי לצאת ממצרים. הרי עוד לא הכירו את ה', אפילו לא ידעו מה שמו. אהיה אשר אהיה, זה השם שלי כרגע ואתם צריכים להאמין בי, לעזוב הכל וללכת אחרי. כולם הולכים אחרי פסילים ואלילים, אתם תלכו אחרי.

ברגעים הכי קשים, בחושך הכי גדול, תזכור שה' איתך. הוא יודע מה עובר עליך, הוא חי את הצער שלך.  "בוא אל פרעה" אומר הקב"ה למשה. למה בוא? למה לא לך אל פרעה? בוא, אני ואתה נלך ביחד. אין לך מה לפחד ממנו. אני בא איתך. השם תמיד איתנו. אנחנו אף פעם לא לבד.

זה התענוג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בשיא החושך אבל אני יודע שאתה נמצא. אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה.

הרבה אמונה היה צריך כדי לצאת ממצרים. הקב"ה שלח להם התנוצצות כזו גדולה, כדי שיהיה להם את הרצון לעזוב הכל ולהימלט. אין זמן להכנות, "וגם צידה לא עשו להם" (יב,לט). ממצרים בורחים, אין זמן לחשוב, לדאוג מה יהיה, אם מתחילים לחשוב אפשר להישאר שם ח"ו. זה מה שקורה בעצם לכל בעל תשובה, שקיבל הזדמנות בלתי חוזרת, שלחו לו אור גדול לרגע אחד. פתאום הוא מרגיש שאיזה כוח עליון לוקח אותו ביד ומוליך אותו, כזה אור אלוקי שזה בכלל לא דרך שכל של בן אדם, מאיר לו את הנשמה, גורם לו לרצות לעזוב את הכל, כל מה שמוכר לו ולהתחיל חיים חדשים לגמרי, שהוא בכלל לא מכיר. והוא מתחיל לרוץ אחרי האור הזה, עזב הכל מאחוריו, כי לא כל יום השם יתברך שולח לאדם התנוצצות כזו. ברגעים האלה, כששולחים לאדם אור כזה גדול, הוא זוכה להכרה שאין עוד מלבדו, שיש רק ה' בעולם. ואחר כך לוקחים לו את זה והוא כל החיים נאבק כדי שזה ייהפך להיות חלק ממנו. כמו שבמתן תורה ראו עם ישראל את הקב"ה, ראו שאין עוד מלבדו, אבל רק לאותו רגע.

אדם כל שניה יש לו תקלה, יש לו תקרית בחיים, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים, וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח.

זה כזה נסיון עצום! הוא צריך כזו אמונה! עד כדי כך שרבי עקיבא היה צריך עשרים ושתים שנה ללמוד מרבו, נחום איש גמזו, את האמונה הזאת, שה' עושה רק טוב. אם אדם אומר על כל דבר גם זו לטובה, הוא יצא מכל היסורים, הוא יראה ניסים ונפלאות.

יהודי מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, הוא תמיד שר, מה שה' עושה זה טוב, ה' איתנו תמיד, ה' הולך אותנו, ה' לא עוזב אותנו אף פעם. יהודי שלא מאבד את האמונה אף רגע, ושמח בכל מצב בחיים, הוא ניצול מכל הצרות.

להגיד תודה, זה שיא הביטול לה'. בהודאה יש ביטול "האני" בשלמות! אתה לא מבקש כלום! אתה פשוט מתחבר להשם ע"י שאתה אומר תודה! ושר להשם שירים! אתה לא מבקש כלום, אין שום אני, שום רצון.

אנחנו רגילים כשיש חסרון, ונתמלא החסרון, אז אומרים תודה. אבל אם החסרון כבר מלא מלפני כן, לא צריך להגיד תודה? צריך להגיד יותר תודה! לא לחכות שה' יקח מאיתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו. כל הזמן לעצור, לשאת מבט אל השמים, להגיד תודה רבונו של עולם על הכל.

כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים. אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד. ואז כל ההתמודדות שלו היא אחרת לגמרי.

בשביל שנוכל להתבטל לה', צריך ללמוד להתבטל אחד לשני. התורה הקדושה מביאה בפרשת השבוע את המצווה הראשונה שנתן הקב"ה לעם ישראל, קידוש החודש. מחפשים את הנקודה הקטנה קטנה של הלבנה החדשה וכשמוצאים אומרים בית דין: מקודש מקודש. כשאתה לא מוצא בחברך שום דבר טוב, תמשיך לחפש. עד שבסוף תמצא. כמו משה רבנו שחיפש את נקודת האור של הלבנה החדשה ולא מצא, ובא הקב"ה ועזר ואמר לו: אתה רואה את הנקודה הקטנה הזו שבקושי רואים אותה? כזה ראה וקדש. כמה שהיא קטנה היא גדולה, היא נפלאה, תקדש אותה כי היא תפרח ותגדל עד שתהפוך לאור גדול.

הרבה יותר קל לנו לפסול, לראות את החסרונות, להחליט שאין לנו עניין משותף עם האדם הזה מאשר למצוא בו משהו טוב. צריך להתאמץ, כמו שמשה רבינו התאמץ וכשמתאמצים הקב"ה עוזר ומוצאים. נקודה טובה זה מושג אדיר. זוהי עבודת קודש. לזהות אתה טוב שבשני ולהתפעל ממנו. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים הגדולים עוסקים בעבודה הזו תמיד. ככה הם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את הגאולה. אין דבר כזה שאדם הוא כולו רע. כל יהודי יש לו נשמה קדושה, כל יהודי הוא יצור אלוקי.

גם על הקב"ה אנחנו צריכים להסתכל בעין טובה. אנחנו יותר מדי עצובים, ולא מרוצים, וקיפחו אותנו, ולא קיבלו אותנו, לשני זה לא קרה ולי זה קרה, לשכן הולך מצויין ומה יהיה איתי, אנחנו שוכחים שיש מישהו מלמעלה שמנהל פה את הכל וכל פעם שאנחנו מתלוננים, וכועסים, ומרגישים מקופחים, זה כאילו אנחנו אומרים להקב"ה: אתה לא מנהל בסדר את העולם ח"ו. ככל שמתקרבים אל ההשגה שאין עוד מלבדו, שהכל מאתו יתברך והכל לטובה, החיים על שלל נסיונתיהם הופכים להיות הרבה יותר שמחים. כמו בסיפור הבא:

דמעת הבדולח הקטנה

עיניים בהירות גדולות וחכמות היו שתולות בפניו הבוערות של הילד שמואל בונים חייקין, המכונה שמעלק'ע. היו לו עיניים סקרניות וחקרניות, שבחנו את בריותיו של בורא עולם בקרני רנטגן.

שמעלק'ע זה, בן העשר, דיבר מעט, אבל נהג להביט שעות ארוכות בעגלונים, ולהאזין לשיגם ולשיחם ולדלות משם פניני חכמת חיים. מן העגלונים היה מטה דרכו לכיוון רחוב הסנדלרים ופינת החייטים, עד לאזור לאזור שוק הירקנים.

שמואל חייקין היה בנו החמישי (מתוך שבעה) של האברך העילוי המתמיד ר' יחזקאל חייקין שעלה ארצה בתחילת המאה הקודמת מצרפת וקבע מושבו בק"ק ירושלים תיבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

"מה כל כך מסקרן אותך בבעלי המקצוע שאתה עוקב אחריהם שעות ארוכות מידי יום?" שאלו אביו הצדיק. שמעלק'ע היה מהנהן בראשו ולא עונה. ר' יחזקאל לא היה לוחץ על בנו הרגיש והנבון. הוא הסתפק בכך שהילד מצליח בלימודיו בתלמוד תורה, אהוב על רבותיו ואינו נסחף אחרי משובות הנערים. כל עולמו, כאמור, סבב אחרי כמיהה לדעת... לדעת מה? שמואל חיפש את נקודת השמחה בבני אנוש. ליתר דיוק הוא רוצה לדעת מהו אותו שורש פנימי שפולח עולמות ולבבות, המעניק ליהודים הללו שמחת חיים מחד,  ואריכות ימים מאידך.

החלבן השכונתי הישיש צדקיהו וייס, המכונה צידקי, משך את תשובת לבו של שמעלק'ע יותר מכל. אבא סיפר לשמעלק'ע שצידקי הוא חלבן השכונה למעלה מחמישים שנה. פעם הוא היה איש גבוה מאד, עם זקן שחור ושרירים, היום צידקי כפוף אוחז בידו האחת מקל ובידו השניה סל עם צנצנות חלב ולבן. הולך לאט. לא ממהר. נכון, אין לו את הקצב שהיה לו פני 30-40 שנה, אבל מרבית הקליינטים דאז שכבר הלכו לעולמם, הורישו לבניהם גם את צידקי החלבן. השכונה אמנם גדלה והתרחבה, ונוספו עוד שני חלבנים. אבל צדיקי שמח בחלקו, כפי שהוא שמח בחלקם.

שמעלק'ע היה מתעורר בארבע לפנות בוקר, נוטל ידיו, מברך בזריזות ברכות השחר, וממתין בפינת הרחוב לצידקי. הוא עקב אחריו בחסות החשכה, ושמע את מילמולו. החלבן ידע חצי ש"ס משניות בעל פה, צעד אחרי צעד, תשוש ומוטה, הניח צידקי צנצנת חלב בפתחי הבתים וחפן כמה מטבעות שהמתינו לו על אדן חלון קטן, או מתחת לשטיחון סמוך לדלת.

אחרי שלושה שבועות הבחין צידקי בבלש הקטן. הוא הפנה את ראשו וסימן לזאטוט לגשת אליו.

"אתה רוצה לעזור לי ילד?" שאל החלבן. "בשמחה. זו מצווה לעזור ליהודי... "ענה שמעלק'ע. צידקי סימן לו לקחת שתי צנצנות ולהעלותן לקומה השניה,    לבית משפחת כצנלסון. "מתחת לעציץ תמצא שלוש פרוטות, הבא אותן".

שמעלק'ע שש למלאכה כמוצא שלל רב, למרבה התלהבותו ותוך כדי ריצה על גרם המדרגות הוא החליק וקול ניפוץ הצנצנת הרעיד את אשמורת הבוקר השלישית. "לא נורא, חביבי, לא נורא. בפעם הבא עדיף שתלך לאט ובזהירות, וזו סגולה להגיע ליעד בבטחון". חייך צידקי לעברו.

במשך שבועיים נוספים סייע שמעלק'ע לצידקי החלבן במסירות נפש ממש. והנה, ערב שבת פרשת "בלק" הם התיישבו, אחרי עמל ממושך משעה שבע בבוקר, סמוך לשער העגלונים, ואז אזר שמעלק'ע אומץ לשאול את שאלת המחץ שלו. "רציתי לשאול אותך שאלה נורא חשובה". "בבקשה", האיר צידקי פניו לילד. "אמור נא לי צידקי החלבן, למה אתה עובד כל כך קשה, אתה כבר איש לא צעיר... יש לך אפילו מקל סבא, ואני רואה שקשה לך מאד עם הצנצנות והמדרגות".

צידקי לקח נשימה ארוכה, לפת את מקלו בשתי ידיו, והביט לעברו של שמואל בונים במבט אוהב. "אתה שואל אותי שאלה של חיים חביב שלי. אבל אם שאלת אענה לך בשמחה. אתה יודע שמעלק'ע, יש לי בן. הוא לא ילד כמוך, הוא בן 75. כן, הוא קצת ילד, הוא מאד חולה, הוא לא מתפקד. אף פעם הוא לא תיפקד. הוא נולד חולה. אני צריך להאכיל אותו, להשקות אותו, להלביש אותו, לשחק איתו, לשמח אותו, וכמובן אני צריך לפרנס אותו. עד לפני 30 שנה עזרה לי אשתי עליה השלום לטפל בו, אבל עכשיו נותרתי לבד במצווה הזו. כל הכוחות המעטים שנותרו פי פועלים בשבילו, שתיהיה לו שמחת חיים... הוא יקר לי. זה בני יחידי. נכון, אין לי ממנו נכדים וגם לא יהיו לי נכדים ממנו. הדור שלי מסתיים בו. לו אין המשך, אבל הוא עבורי בן ונכד, והוא האור שלי, ואני האור שלו".

שמעלק'ע הביט בעיניו החקרניות בצידקי החלבן, ולא האמין למשמע אוזניו.. אבל הנה ממילה למילה , ממשפט למשפט, צידקי החל לרקום לו את תשובת התשובות לשאלה שבערה בו.

"שמעלק'ע יקירי, אתה ילד קטן, אבל נבון מאד. ואני רוצה לספר לך מה שלימדוני רבותי במהלך השנים. יהודי איננו חי בשביל עצמו. מי שחי בשביל עצמנו הוא אגואיסט ואנוכי, אין בו תועלת וצורך בעולם הזה, שמהותו ותכליתו חסד ונתינה. מי שנותן, מי שמתחסד, מי שאחרים תלויים בו וזקוקים לו, מקבל מהקב"ה תוספות חיים, אף על פי שמזמן היה צריך לעזוב את העולם. יהודי שתלויים בו, נשאר כאן לחיות, כי יש לו תכלית למלא את חסרונם של אחיו, בניו וידידיו. אני שמעלק'ע, יהודי פשוט שהוטלה עליו משימה פשוטה, לגדל את בני החולה ולהניח לפנות בוקר את צנצנות החלב והלבן לתושבי השכונה, בני זקוק לי, והתינוקות בשכונה זקוקים לי. זה משמח אותי, מאד משמח אותי, וכמובן מוסיף לי אריכות ימים.

לא חלילה", ענה הילד, וניגב דמעת בדולח קטנה שנצצה לה מקרני השמש הראשונות של הבוקר.

לימים הפך שמואל בונים חייקין לאחד מראשי הישיבות ומגדולי התורה שבדורו. "הרבה תורה קיבלתי מרבותי", נהג להתרגש בשיחות המוסר שלו, אבל דמעת הבדולח הקטנה שנשרה ממני באותו בוקר בזכות צידקי החלבן, חרתה בי את התורה הנעלית מכל". (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי.)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי שכל השמחה שלי בחיים, שכל החיות שלי תגיע מהקדושה. מהחיבור שלי אליך.

שאני לא אצטרך שום דבר אחר כדי להיות שמח, כדי שיהיה לי טוב.

שהמחשבה הראשונה שתיהיה לי כשאני קם בלילה לעבודת ה' תהיה מחשבה עליך אבא, על ההתבודדות בשדה בחצות לילה שמחכה לי כל יום ויום.

ובמשך כל היום כולו, כשאני עובר את כל המשברים הקטנים שהחיים מזמנים לנו כל יום ויום, שאני אזכור שיש לי אותך אבא, אזכור את כל הדברים הנפלאים שיש בקדושה וזה ירגיע אותי וישמח אותי ויתן לי כוח להמשיך הלאה.

רבונו של עולם, אין שמחה יותר גדולה משמחה של יהודי שדבוק בבוראו. ומה שהכי מקרב ומחבר אותי אליך זה הבין אדם לחברו שאני זוכה לו.

זכה אותי אבא לאהוב כל יהודי אפילו שזה נשמע קצת בשמים כי איך אפשר לאהוב את כולם. אבל אני מרגיש שאפשר. ואם אני אזכה, אז לא יהיה גבול לכמה אזכה לאהוב אותך, להרגיש אותך בלב. כי זה הכל דבר אחד, אהבת השם ואהבת הבריות.

תציל אותי מהקנאה כי אני עדיין מקנא במי שמכבדים אותו יותר ממני או שהוא מצליח יותר. וזה כל כך קשה לי, כאלה יסורים, זה כל כך מנתק אותי ממך שאני ממש מתחנן, תציל אותי מהקנאה הזו.

זכה אותי להסתכל בעיניים טובות על ההתנהגות של הזולת כלפי ולא רק כלפי. לחשוב שאני באמת לא יודע כלום, ולא מבין כלום, לזכור שרק אתה אבא רואה נסתרות ולכן במקום לכעוס או להיפגע, או להעביר ביקורת, זכה אותי לחשוב טוב, ההיפך ממה שהראש והלב מנסים להגיד לי.

רבונו של עולם, רוצה להיות מחובר. רוצה להרגיש אותך בלב כל שניה ושניה. שכל השמחה שלי בחיים תהיה ממך. תעזור לי להגיע למתיקות הזאת אבא.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי