'… וסיני מהיכן בא? אמר ר' יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקב"ה הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו, נאה לבניו לקבל עליו את התורה. ומניין שעתיד לחזור למקומו? שנאמר "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (ישעיה ב ב), אלו תבור וכרמל וסיני וציון. ההרים, ה' הרים, כלומר כמנין חמשה חומשי תורה' (מדרש תהלים [בובר] סח,ט). מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שהעקידה מלמדת על אמיתות הנבואה (רמב”ם), שזה חשוב לאמינות כל התורה שנתנה בנבואה, שזהו מה שבאו חז"ל לומר כאן: 'מטרת חז"ל כאן להאיר שמתן תורה בנוי על יסוד העקידה, כך שהעקידה מהווה את הבסיס למתן תורה' ('לזמן הזה', תשרי, 'אמיתות הנבואה'. ראה שם בהרחבה). אולי אפשר לומר עוד שבאו חז"ל כאן לרמז כנגד הטענה שיש המשמיעים (כאלו שנגד ציונות דתית), שכביכול אין ערך לא"י בתורה, שלכן התורה נתנה בסיני - בחו"ל, כדי להראות שאין קשר ביניהם. כמובר שדבר זה הוא עיוות של האמת, כיון שהתורה שלמותה היא דווקא בא"י, שכל עשייתה בחו"ל היא כדי שלא תשכח, כמו שמובא בספרי: 'ד"א, "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. שירמיהו אמר "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' וכו' (ספרי "עקב" מג). כך שוודאי שעיקר התורה היא דווקא בא"י (גם בחו"ל מחוייבים לשמור, אבל העיקר השלם הוא דווקא בא"י). לכן באו חז"ל במדרש תהלים לומר נגד התפיסה הזו של אי קשר התורה לא"י, ודרשו שכוח סיני לקבלת התורה בא מכוח הר המוריה שבא"י (ולעתיד יהיה כעין ההתגלות של מתן תורה בהר המוריה, שהכוונה שכל העולם יראו את אמיתות התורה ומעלתנו בהקשר לבית ה' בירושלים). לכן דרשו קשר לעקידת יצחק, שעליו נאמר: '"גור בארץ הזאת" א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב”ר סד,ג). הרי שאי יציאתו של יצחק לחו”ל קשור בעקידה, כך באו כאן לומר שהתורה קשורה דווקא לא”י, ולכן קשור לעקידה שגרמה ליצחק שלא לצאת לחו”ל, כך גם לנו יש חובה להיות בא”י בשל הקשר לתורה שמעלתה היא דווקא בא”י. (ואף נאמר שם: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ', שיש מעלה של יישוב א”י כדי לשכן את שכינה בארץ ע”י התורה). ממילא יש לומר שהתורה נתנה בסיני כדי להכין את בנ”י לקראת הכניסה לארץ, שיכנסו כשהתורה שלמה בהם, שלא ראוי לבא לארץ כשעדיין אין בהם תורה, מעין שמירת התורה בחו”ל כדי שלא יהיו כחדשים כשיחזרו. גם זה רמוז בעקידה, כיון שדרשו חז”ל: '"ולך לך אל ארץ המוריה" מהו לך לך? ניסיון אחרון כניסיון הראשון. ניסיון הראשון ב"לך לך מארצך וממולדתך”, וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה”' (תנחומא "וירא" סימן כב). הרי שיש קשר בין הליכה לא”י לעקידה, ממילא העקידה קשורה בהליכה לא”י, שכך העקידה היתה למעלת א”י אצל יצחק (כעולה), וכך גם במתן תורה זה לקראת א”י, כדי להיות מוכנים עם התורה לא”י. (אף רמז בהליכה במדבר ארבעים שנה כדי שהתורה תספג בנו [תנחומא “בשלח” סימן א], הרי שיש ליכנס לארץ כשהתורה כבר בנו, ולא להתחיל להתחבר לתורה רק בארץ). לכן גם השתמשו חז”ל בדימוי של חלה מעיסה, לרמז על עיקר בא”י והכנה לקראת הכניסה, כמו שמובא בילקו"ש (“כי תבוא” רמז תשמז): '"בבואכם אל הארץ" - קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ שכשתבוא אל הארץ להפריש חלה, שבזכות שתקבל עליך, אתה בא אל הארץ. יכול כיון שבאו יהו חייבין להפריש בחלה בחוצה לארץ? אמרת: לא אמרתי אלא אשר אני מביא אתכם שמה - שמה אתם חייבין להפריש חלה ולא בחוצה לארץ'. (וכן מובא בספרי זוטא במדבר טו,יז). כך גם עניין מתן תורה בסיני היה עיקרו בשביל א”י, לקבל את התורה לעשותה בא”י ששם עיקרה. אמנם גם בחו”ל חייבים לשמור מצוות (שלא כחלה) אלא שעיקרה בא”י (כמו שחלה דווקא בא”י תמיד. וכן חלה בחו”ל זה גזרה מדרבנן, שזה דומה כעין עשית התורה בחו”ל כשעיקרה בא”י [אלא שבחלה זה דרבנן ובמצוות דאורייתא] [וכיום חלה גם בארץ זה מדרבנן, כי לא כל יושביה עליה, כך גם בתורה יש מעלה בא”י ויש מעלה גדולה יותר כשכל בנ”י בארץ שזה מביא לקדושה ושכינה גדולה יותר, וחיבור שלם יותר לתורה]). עוד נראה שבאו חז"ל לקשר בין העקידה למתן תורה, כדי לומר שהעקידה היתה הניסיון העשירי של אברהם (ראה במפרשים על אבות ה,ג), ובנ”י קיבלו את התורה יחד עם עשרת הדברות שבהם מרוכזים כל תרי”ג המצוות ('כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן'. רש”י, שמות כד,יב). שאברהם למד את כל התורה מעצמו: '… וכתיב באברהם "וישמור משמרתי". ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים, והיו נובעות תורה. ומנין שכן הוא? שנאמר (תהלים טז) "אף לילות יסרוני" וגו'. רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר (משלי יד) "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב”' (ב”ר צה,ג). ואילו אנחנו לא בדרגה כזו של לימוד תורה מעצמנו, ולכן צריכים את מתן תורה שה' ידריכנו. ממילא אברהם הוא כמו היסוד שעל גביו אנו זוכים לקבל תורה, לכן עשרה דברות כנגד עשרה ניסיונות, ובשני לוחות אבנים, כמו שתי כליותיו שהיו כשתי כדים (שלכן אמר ר"ש כדים ולא נודות [שזה יותר מתאים, שעשוי מעור כעין רמז לגוף] כדי לרמז על הלוחות שהם אבנים, שכך הכד עשוי מחרס שהוא כאבן). לכן למדו על העקידה שהיא הניסיון העשירי לאברהם, ובזכות זה זכינו לקבלת התורה. נראה שזה קשור גם למה שנרמז באיל בעקידה: 'גידיו של איל הם עשרה, כנגד עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם' (פרקי דר”א, לא). שדוד קשור במיוחד לירושלים (שכבשה ועשאה לבירת המלכות), ולכן זה קשור בין עשרת הדברות שבסיני להר המוריה שבירושלים, שדוד ניגן בעשרה נבלים של כינור, שזה קשור לתהלים שהם חלק מהתנ”ך, כך שקשור לתורה. (וזה קשור גם לדברנו קודם, שדוד היה המלך של ישראל, והוא נילחם וכבש, כך שרמז למעלת יישוב א”י). וכן נאמר שם: 'שתי קרניו של איל שופרות. בשל שמאל נשמע קולו הקדוש ברוך הוא על הר סיני, שנאמר [שמות יא, יט] "ויהי קול השופר”' הרי שגם הוא מקשר את העקידה למתן תורה. (ונראה שזה קשור לתורה עצמה, שדרשו על המשמח חתן: '… זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות' וכו' (ברכות ו,ב) הרי שהתורה קשורה עם הקולות בסיני, שחלקם זהו קול השופר, שהוא קשור לעקידה. ממילא כמו שהמשמח חתן זוכה לתורה, כך גם מכוח העקידה זכינו לתורה. וגם זה קשור לירושלים, שדרשו גם: 'רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים' וכו', כי זה קשור עם הר המוריה, וזה קשור לעקידה, ולכן גם: 'רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה' וכו'). נראה גם שהתורה ניתנה כדי לקדש את העולם לה', שהתורה בעשייתנו זהו קידוש השם בעולם, וקידוש השם יכול להתקיים בשני דרכים. אפשרות אחת זה למות על קידוש השם, כמו שמובא על ר”ע: 'בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד, עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד' (ברכות סא,ב). אפשרות שניה זה לחיות על קידוש השם: 'כדתניא "ואהבת את ה' אלקיך" שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר”' (יומא פו,א) (וראה באריכות ועמקות ב'תורת המועדים' 'מצות קידוש השם', למרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א). כך גם בעקידה היו שני סוגים אלו: מצד אחד יצחק נשאר בחיים, וזהו כקידוש השם בחיים. מצד שני מובא: 'רבי יהודה אומר: כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. כיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים ואמר "אל תשלח ידך אל הנער" [בראשית כב, יב], חזרה הנפש לגופו, והתירו ועמד על רגליו. וראה [נ"א: וידע] יצחק תחית המתים מן התורה, שכל המתים עתידין להחיות' וכו' (פרקי דר"א, שם). הרי שהיה בעקידה גם מיתה על קידוש השם. עוד אפשר שבאו במדרש לחבר בין העקידה למתן תורה, שקודם נאמר שם: '… אמר הקב"ה: "למה תרצדון” למה תרצו לדון עם סיני, הרים גבנונים אתם כלכם, כמה דאת אמר "או גבן או דק". "ההר חמד אלקים לשבתו” אין רצוני אלא בסיני שהוא שפל מכולכם, שנאמר "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"'. כך שאולי המשכו קשור בזה, שבא לחבר בין מתן תורה לעקידה, בהקשר של ענוה. גם אברהם וגם יצחק לא באו לנסות לשנות את גזירת העקידה, אלא קיבלו על עצמם את הדין בענוה גמורה ושפלות כלפי ה', וכך יש קשר בין העקידה והר סיני, וזכינו לקבל תורה בקשר לענוה גמורה, כיון שה' לא שורה עם גאותן (סוטה ה,א), וכך משה שהיה "ענו מאד מכל האדם" (במדבר יב,ג) הוא המקבל ומוסר את התורה לכל בנ”י.