הפטרת ויצא

ספרדים: תרי עשר הושע (י"א ז' - י"ב' ב') וְעַמִּ֥י תְלוּאִ֖ים לִמְשֽׁוּבָתִ֑י וְאֶל־עַל֙ יִקְרָאֻ֔הוּ יַ֖חַד לֹ֥א יְרוֹמֵֽם.

אשכנזים: הושע (י"ב י"ג – י"ד י') וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר.

הרקע של ההפטרה והקשרה לפרשה

הפטרה זו דברי תוכחה בה. ראשית דברי הנביא (שאינם מובאים בהפטרה) בדברי ה' המזכיר הטובות והחסדים שעשה עם ישראל הן במשמעות הגשמית-קיומית של הוצאתם ממצרים, וגם בהצלתם הרוחנית ע"י המנהיגים שמיסרים אותם בכדי להחזירם למוטב (עפ"י מהר"י קרא [רבו של רש"י] בתחילת הפרק.) הפטרתנו (למנהג הספרדים עפ"י האבודרהם והרמב"ם) מתחילה באמצע דברי התוכחה. עפ"י רש"י משמעות המילה תלואים הינה 'מסופקים', דהיינו שישראל מסופקים האם לשמוע לקול הנביאים המוכיחים אותם. ומשמעות המילים ואל על יקראוהו יחד לא ירומם – מפרש רש"י, שקריאת הנביאים יחדיו לשינוי דרכם של ישראל, אינה מקבלת את התשובה המתבקשת והרצויה, ובלשון רש"י: לא ירוממהו עמי ולא יאות לעשותו. בהמשך ההפטרה דברי תוכחה עם אהבה גדולה לישראל שה' לא יענישם כפי מעשיהם, לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים (פסוק ט').

עוד מובא בהפטרה ענינו של יעקב וכך נאמר (י"ב ג'-ו') ...וְלִפְקֹ֤ד עַֽל־יַעֲקֹב֙ כִּדְרָכָ֔יו כְּמַעֲלָלָ֖יו יָשִׁ֥יב לֽוֹ, בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים, וַיָּ֤שַׂר אֶל־מַלְאָךְ֙ וַיֻּכָ֔ל בָּכָ֖ה וַיִּתְחַנֶּן־ל֑וֹ בֵּֽית־אֵל֙ יִמְצָאֶ֔נּוּ וְשָׁ֖ם יְדַבֵּ֥ר עִמָּֽנוּ, וַֽה' אֱלֹקי הַצְּבָא֑וֹת ה' זִכְרֽוֹ. כאן מוזכרים למעשה שלש הפרשות של יעקב, ההתרוצצות בבטן רבקה טרם לידת יעקב ועשו (פרשת תולדות) המאבק עם המלאך (פרשת וישלח) אך גם פרשתנו ויצא מוזכרת בדברי המפרשים דברי הבטחות של ה' ליעקב לשמרו מכל רע, ואלו דברי האברבנאל: ואמר הנביא אעפ"י שלא ימצא האדם תחינת יעקב באותה פ' [פרשה] מהתאבקות המלאך, הנה בית אל ימצאנו מי שיעיין בו במראות הסולם שראה יעקב בבית אל, וראה שאז עשה יעקב תחינתו באמרו: אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה (בראשית כ"ח כ"א)....[ובהמשך מביא תשובת ה' ליעקב] והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך...[ומכאן דברי המוסר להקשר בין ההפטרה לפרשה] להגיד שלא נזכה לשמירתו ולירושת הארץ, כי אם בהיותו עמנו ואנחנו דבקים בו...עכ"ל האברבנאל.

סוגיה הלכתית בענין תשובה הנלמדת מהפטרתנו

בצוארי שלל להחיד"א (פירושו להפטרות וכן בספרו חומת אנך בפרקנו) על הכתוב ועמי תלואים למשובתי, כתב וזלה"ק: אפשר במה שהקשה הרב נחלת בנימין דקיימא לן 'לאו הניתק לעשה דאין לוקין עליו' א"כ כל הלאווין שבתורה לא יהיה בהם עונש מלקות ומיתה, דהכל 'לאו הניתק לעשה' דתשובה, כמו שכתב הרמב"ם [מדע הלכות תשובה] דתשובה היא מצות עשה, ואפילו לא עשה עדיין תשובה, כיוון דהוא לאו הניתק לעשה, אף שלא קיים העשה אין לוקין על הלאו וכל שכן, מיתה?! [לאו הניתק לעשה, בלשון המשנה (ראה מכות י"ז ע"א) מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, הוא לאו שהתורה אמרה שהעובר עליו צריך לקיים מצות עשה, כגון לא תקח האם על הבנים (דברים כ"ב ו') ואם לקחת שלח תשלח את האם. ואמרו שלאו הניתק לעשה, קל משאר הלאווים ולכן אין לוקין עליו, ובגדר קולתו, יש גורסים שהעשה בא לנתק את הלאו מעונש מלקות שבו. (עפ"י אנציקלופדיה תלמודית כרך ל"ה טור שס"ט). עפ"י זה, כל לאו יהיה ניתן לנתקו ולתקנו עפ"י מצות התשובה ששייכת לכל האיסורים, וא"כ ביטלת עונש מלקות מכל וכל].

ותירץ, דהרי קיימא לן דאין לוקין על לאו שבכללות [באנציקלופדיה תלמודית (כרך ל"ה, ערך לאו שבכללות) ביארו בהגדרת המושג: לאו הכולל אזהרה לכמה איסורים שונים, שעניינם וטעם איסורם שונה.  ובאות ד' ביארו: לפי שעונש מלקות לעובר על לאו נלמד מסמיכות הכתוב (דברים כ"ה ד') לא תחסום שור בדישו, לכתוב (שם שם ב') והפילו השופט והכהו, וכיוון שלאו שבכללות אינו לאו מיוחד על אותו איסור, ואינו דומה ללאו של 'לא תחסום' אין לוקים עליו, שכיוון שכלל הכתוב איסורים שונים באזהרת לאו אחת, ולא ייחד אזהרה לכל איסור ואיסור בפני עצמו, כשם שעשה בלאו של 'לא תחסום', על כרחך שאין זה חשוב שילקו עליו, ולא נכתב בלשון לאו אלא לעונש יתר כעובר על לאו ולא כדי שילקו עליו].

וטעמא דכיוון שכולל דברים הרבה, לא הוי לאו חמור ללקות עליו, ומינה גמרינן לעשה הדוחה הלאו שניתק לעשה, דהיינו דוקא בעשה פרטי, כגון שילוח הקן, השבת גזילה, דחמיר האי עשה לפטרו ממלקות כיוון שפרט הכתוב לנתקו לעשה, אבל 'עשה דתשובה' הוא כללי לכל לא תעשה שבתורה, אין בו כח לפוטרו מעונש מיתה ומלקות, מטעם ניתק לעשה. אלו דברי הרב נחלת בנימין שראיתי לאחד קדוש שכתבן בשמו. [עפ"י יסוד זה מבאר פסוקי ההפטרה:] וז"ש [זה שנאמר] ועמי תלואים ומסופקים למשובתי, בעבור תשובתי הוא 'עשה דתשובה', דכל לאווין הם נתקו לעשה דתשובה, וא"כ אין כאן עונש מלקות ומיתה לשום לאו, ואף שעדיין לא עשה תשובה, כן הוא הדין שאין לוקין על הלאו הגם שלא קיים העשה, ועל כן תלואים ועומדים למצותי שהיא התשובה, ואל על יקראוהו דמטיחין דברים שמהתורה עצמה נראה דלא שייך עונש מלקות ומיתה לשום לאו.

[אך טענתם זו להפטר מהעונש נדחית, מהטעם] וטח מראות עיניהם ד'עשה דתשובה' הוא עשה שבכללות, וז"ש יחד לא, כלומר צירוף כל 'לא' שהוא כל הלאווין, ירומם 'עשה דתשובה' מגביה, ומנתק כל הלאווין ולא דמי לעשה פרטי המנתק הלאו. [אמנם מעודד ומנחם אותם, וזה המשך פסוקי ההפטרה] אך איך אתנך אפרים ורחם ארחמך, להיות אפרים. דכתבו ז"ל [דעת זקנים בעלי התוספות בראשית מ"א נ"ב] דנקרא אפרים ע"ש אברהם שנאמר ואנכי עפר ואפר, וע"ש יצחק דאפרו צבור ומונח, וזהו אפרים - שני אפר, ולזה איך אתנך אפרים ביד אויב, ואני זוכר זכות אברהם ויצחק, איך אמגנך ישראל, ואני זוכר יעקב הנקרא ישראל, ובזכותם יהמו רחמי. עכ"ל החיד"א זיע"א.

גזירת הקב"ה לטובה מתקיימת גם לאחר זמן  

וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר (הושע י"ב י"ג הפטרה למנהג אשכנזים)

מבאר הרד"ק ובכך קשר ברור לפרשתנו: ויברח יעקב - והם אינם זוכרים הטובה שעשיתי עם אביהם שברח מפני עשו אחיו. ויעבוד ישראל באשה - אף כשהיה שם הוצרך לעבוד את לבן בעבור אשה שיתן לו בתו, והעבודה ששמר את צאנו וכן בבתו האחרת שנתן לו שמר צאנו גם כן, ואני הוא שהייתי עמו וברכתיו ושב משם בעושר ובנכסים. עכ"ל הרד"ק.

באהבת יהונתן לרב יהונתן אייבשיץ כתב וזלה"ק: נראה דמבאר לנו הנביא דאם ה' יתברך גוזר ואומר בענין מעניני הטובה בין ליחיד בין לצבור, אינו מגיע הטובה להנפעל מיד אלא לאחר זמן. מפני שישראל היו אומרים למה צמנו ולא ראינו, ורוצים שמיד יגיע הייעוד הטוב אליהם. לכן מבאר ענין של יעקב דאיתא ויצא יעקב מבאר שבע, וכי לא יצא משם אלא הוא, והלא כמה חמרים וכמה גמלים יוצאים, אלא שיציאת הצדיק עושה רושם וכו'...וזהו כוונת הנביא שמוכיח את ישראל דהטובה אינו מגיע לאדם מיד, אעפ"י שגזר עליו הקב"ה, דמי לנו גדול מיעקב אבינו אשר פדה את אברהם[1], וקיבל הברכות מאביו ומפי הגבורה, הוי גביר לאחיך, ואפילו הכי ויברח יעקב אל שדה ארם ללבן מחמת עשו ומוכח דאעפ"י שגזר הקב"ה טובה על האדם, אינו מגיע לו מיד, וא"ש [ואתי שפיר]...עכ"ל אהבת יהונתן.

כל תשא עוון – גילוי אהבת ה' לישראל בעת רצון בנשיאת עוונם

קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יה' אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֹן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ. (הושע י"ד ג'). קדושת לוי (דברים, לראש השנה): על דרך מאמר חכמינו ז"ל (שבת פ"ח ע"ב) על פסוק (שיר השירים א י"ד) 'אשכול הכופר', איש שהכל בו הוא יכפר בעדי. כי הנה על דרך משל, בשעה שהאב הוא משתעשע עם בנו הקטן, אזי הוא מקבל תענוג אפילו מדבר שהוא נגד רצונו כאשר יעשה זאת בפעם אחר, היינו כמו בהחזקת זקנו או בשער ראשו אשר מתרעם עליו על זה, אך בשעת השעשועים הוא מקבל תענוג גם מזה. וכמו כן יובן, כי הנה בראש השנה הוא עת רצון, וכאשר הזדונות יתהפכו לזכיות, אזי יש להבורא ברוך הוא תענוג גדול. וזהו כל תשא עון, פירוש אתה שכל יכול - תשא עון, רוצה לומר בידך להעלות העונות ויהפכו לזכיות, אז וקח טוב, כלומר אזי תקבל תענוג גדול מזה. עכ"ל הקדושת לוי.