ד' חשוון תשע"ח

פרשת וירא [1]

כשם שנכנס לברית בלי פניות ומחשבה זרה, כך יכנס לתורה חופה ומעש"ט

בסיומה של פרשת 'לך לך' ובתחילת פרשתנו, עדיין עוסקים אנו בענינה של מצות המילה. יסוד גדול בעבודת ה' הנלמד ממצות המילה, מצינו בספר רזין דאורייתא בשם ר' מנחם מנדל מויזניץ (מובא בספר 'ילקוט דברי חכמים' ערך ברית מילה) ביאור נפלא על דברי חז"ל (מנחות מ"ג ע"ב) כשנכנס דוד למרחץ ראה שעמד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, כיוון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו. וביאר האדמו"ר הנ"ל בדרך המוסר, כי המרחץ אליו דוד נכנס לא היה מרחץ הגוף, אלא מרחץ הנפש, דהיינו דוד עשה חשבון נפשו לראות האם המצוות ומעש"ט שעשה, היו כראוי לעלות על שלחן מלך מלכי המלכים, נקיים מרבב פניה זרה ומחשבה לא לשם המצוה גופא, וראה שכולן אינן תמימות אלא עם חסרונות על כן אמר 'אוי לי'. כיוון שנזכר במצות המילה שנעשתה בו בלי פניה ומחשבה זרה כלל, שהרי היה בן שמונה ימים, נתישבה דעתו. ולכן ביאר האדמו"ר מויזניץ, אנו בברית המילה מברכים ומאחלים לתינוק: כשם שנכנס לברית בלי פניה ומחשבה זרה כלל, כך יכנס לתורה לחופה ולמעש"ט בלי פניה כלל אלא לשם שמים בלבד!   

האב כשמכניס בנו בברית מילה, מגלה דעתו שלרצונו קיימו בו מצות מילה

תמיהה גדולה עולה במצות המילה, לכאורה מעמודי העבודה היא נקודת הבחירה החופשית, והתנוק בן שמונת הימים ודאי שעדיין לא עומד הוא ביכולת בחירה?!

שתי תשובות בדבר (לצערי איני זוכר מקור התשובה הראשונה, והפעם לא אוכל להביא גאולה לעולם...)

התשובה האחת, מצות המילה לגודל מעלתה ועוצמת חשיבותה היא למעלה מהבחירה, כשם שהאדם נולד בלא בחירה כלל...אלא היא הטבעה בגופו של היהודי את חותם אות ברית קודש, היותו שייך לאומה הישראלית, ו'כלי קודש' לעבוד מלכו של עולם. עם זאת יש להוציא לפועל בגילוי את נקודת הקדושה העצמית מהותית הזאת, וזה יעשה ע"י עבודת קיום המצוות שתופיע מאוחר יותר.

מהלך אחר בהסבר זה הוא, כאשר יהודי נצב ומכניס בנו בברית המילה בשמחה גדולה, בשתוף קרוביו ואוהביו ועושה להם סעודה חשובה, הוא מגלה דעתו שלפני כך וכך שנים כשהוא הוכנס בברית המילה, נעשה זה ברצונו. ובעז"ה כשהתנוק הזה יגדל ובעוד כעשרים שנה יהיה לאב, ויכניס בנו ושאר בניו בברית המילה בשמחה, יגלה דעתו שכעת הוא הוכנס בבחירה ובשמחה במצות המילה.

יסוד הדברים נמסרו לי ע"י הרב מרדכי דימנטמן שליט"א בשם אדמורי גור. בהקדם ביאור תוספת הברכות בברכת המזון  שנעשית לאחר הברית לפי מנהג האשכנזים.

התוספת הראשונה פותחת: הרחמן הוא יברך אבי הילד ואמו, ויזכו לגדלו ולחנכו ולחכמו, מיום השמיני והלאה ירצה דמו, ויהי ה' אלקיו עמו.

ולכאורה תמוה, הרי בפתיחה מדובר על 'אבי הילד ואמו' א"כ מדוע אח"כ עובר לברך את התנוק 'מיום השמיני והלאה ירצה דמו'?

אלא התשובה, איננו מברכים את התנוק שזה עתה הוכנס בברית, אלא את אביו שבו נפתחה הברכה, שכעת שהוא הכניס את בנו בברית המילה, גילה דעתו ש'הסכים' לברית שעשו לו כאשר הוכנס בברית. מיום השמיני והלאה ירצה דמו – של האב שגילה למפרע רצון שמלו אותו כשהיה בן שמונה ימים.

 

 

ישיבת אברהם בפתח האהל, ללמד כי תמיד ירגיש שהוא רק בפתח                                                                                                                                                                             

לימוד הרגשת האדם בעבודתו את ה' יתברך, גם בעת עלייתו בשלבים גבוהים של 'סולם העבודה' עליו להרגיש כי הוא רק עומד בראשית עלייתו בפתח אולמה  המפואר ומבהיק של עבודת בוראו. כך כתב השפת אמת (תרל"ב ד"ה והוא יושב) שצריך האדם לידע אף כי יש להקב"ה נחת רוח ממעשה בשר ודם, וכל העולמות תלוין בהתעוררות מעשים טובים מהתחתונים, שע"י זה מתגלה השגחתו יתברך, עם כל זה הוא בפתח, והיינו שה' יתברך עשה כן להיות נתלה דברים עליונים במעשה המצוה, שע"י מעשה הגשמי נפתח המשכה במה שלמעלה, ומשם יותר עד אליו יתברך ממש, אבל להאדם  רק פתח כחודה של מחט, אף שהוא 'כחום היום' והוא בחינת אברהם אהבה, שהוא בטול באחדות גמור, עם על זה זוכר כי הוא רק בשר ודם ב'פתח האהל'. עכ"ל השפת אמת. 

מכח מצות מילה נמסרה יכולת הדין לישראל

על הכתוב (בראשית י"ח א') והוא יֹשֵב פתח האהל פירש רש"י: ישב כתיב [בלי ו"ו, יושב] ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינים והן יושבין שנאמר (תהלים פ"ב א')
 אלקים נצב בעדת א-ל. עכ"ל רש"י. והנה מן התימא שדוקא כאן רמז לו זה.

וביאר המהר"ל בגור אריה: כי מצות מילה גורם שהשכינה עם ישראל, מפני שהיא הברית והחיבור בין ישרל לאביהם שבשמים. ויש בזה דבר נפלא למה הקב"ה ניצב עם הדיינים לפי שאין כאן [י]שיבה של הקב"ה בעולם השפל, ולפיכך הוא עומד. הדיינים ישיבתם במקום הזה, וכל זה מפני שנתן לישראל המילה שהיא הברית, וכל ברית בין שני אוהבים שהאוהב מראה אהבה כאשר הוא בא למקום ששם אוהבו, אינו מקפיד אם אוהבו יושב במקומו והוא עומד.

והוסיף המהר"ל פירוש נוסף: ויש לפרש ג"כ מפני שהמשפט לאלקים הוא (עפ"י דברים א' י"ז), ומסר המשפט לדיינים  והמשפט ברשות הדיינין להימין ולהשמאיל, א"כ כאילו הקב"ה כביכול תולה בדיינים, שהרי משפטו בידם, ומי שהוא תולה באחר יש לו לעמוד, ואותו שהאחר תולה בו הוא יושב, לפיכך הדיינים בישיבה והקב"ה נצב בעדת א-ל...עכ"ל המהר"ל.

בדרך דומה פירש הרב שמעון דריהם[2] בספרו שם שמעון, והוא תמך שמועתו עפ"י ספר 'קולו של יעקב' שבנה דבריו עפ"י שאמרו בזה"ק (ראה זהר ויחי רי"ד ע"ב) כי כל הנמול נקרא בן לקב"ה. ונודע שהמשפט לאלקים הוא, והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה?! אלא דישראל בנים למקום, והבן משתמש בשרביטו של אביו. לכן כשבא הקב"ה לבקר את אברהם שהיה חולה מחמת המילה, וכעת נקרא בן לקב"ה, אמר לו 'אתה סימן לבניך כשהם יושבים בדין וכו', כיוון שבנים הם, יכולים לדון ולהשתמש בשרביטו של מלך, שאהיה כאב המחבב את בניו ושמח בהם כשהם משתמשים בשרביטו.

טעם שאל הבקר רץ אברהם ואלו לפת הלחם רק מיהר

בקיום הכנסת האורחים של אברהם מצינו שינוי בצורת הנהגתו. כאשר הלך להכין את הבקר נאמר (בראשית י"ח ז') ואל הבקר רץ אברהם, ואילו להכנת הלחם נאמר (שם ו') וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות. דהיינו להבאת הבשר נראה כי היתה התאמצות יתירה בהכנתו. מבאר הרב אברהם שמואל בנימין סופר (בנו של החת"ם סופר) בספרו כתב סופר עה"ת:

בכל מצוה כשעולה במחשבתו לעשותו, יעשינה מיד, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, פן יסיתו היצה"ר שלא לעשותה. לכן כשעלה במחשבת אברהם לתת לפניהם בשר, רץ קודם שיתחרט. אבל מה שהבטיח שיתן להם, אין לחוש שיחזור בו, שהרי לפני כן נאמר (שם ה') ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, א"כ ודאי אין לחשוש שיבטל ויחזור לגמרי מדבריו, לכן שם נאמר רק 'וימהר' שהינה הזריזות הנדרשת בקיום המצוות כולן.

בזכות השענו תחת העץ זכו ישראל למצות סוכה

במדרש תנחומא בפרשתנו (אות ד') אמר לו הקב"ה...אתה אמרת 'והשענו תחת העץ' אני נותן להם מצות סוכה. בביאור הקשר בין מצות סוכה לאמירתו של אברהם, כתב הכתב סופר (הנ"ל שם): אחר שהאורחים אכלו, אמר להם אברהם ברכו, וברכו אותו. אמר להם ברכו לה' שהוא נתן לי והכל משל אלקי העולם, ולהראות זה הושיב האורחים תחת השמים שיתבוננו כי הכל מאת השוכן שמים כמצות סוכה. ללמדם כפי שהעץ, האדם שתלו ונטעו וזהו פועל ידיו, אם אם לא ינתן מטר מן השמים, כל עמלו לשוא, לא יצמח ולא יתן פירותיו. וכן כאשר יעסוק האדם במסחר וכדומה, לא יאמר 'מעשי ידי עשו את החיל הזה, רק 'הכל בידי שמים' (וברמז עמוק, גם ה'ידים' שהן פעולות האדם כחן מהשמים, לא רק תוצאות הפעולה...) וזו עצמה מטעמי מצות סוכה, לאחר שהאדם אסף פירות יגיע כפיו של דגן תירוש ויצהר, יאמין ויכיר בטובת הבורא ית"ש, שבזכותו עשה כל החיל, ולכן מבוארים דברי המדרש שבזכות זה נתן הקב"ה מצות סוכה לבניו.

לשונות החרדל רמז מוסרי

רש"י (י"ח ז') בן בקר רך וטוב, ג' פרים כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל (עפ"י בבא מציעא פ"ו ע"ב).

בדבר המלך לרב חיים עמרם[3] הביא עפ"י דבריו של רבי מענדיל מ'באורים כבדו ה' [נדפס קראקא שס"ד] וזלה"ק: תיבת בחרדל מתחלפת לשונות שלשה, דהיינו שלשה תיבות: בחר דל - הוא היצר הטוב הנקרא מסכן וחכם [דהיינו בחר ב'דל' הוא היצר הטוב]. רב חדל - הוא היצר הרע שהוא קודם בשנים להיצר הטוב, והוא מלך זקן וכסיל [כלומר, עצוֹר מה'רב', כינוי ליצר הרע הוא גדול בשנים מהיצה"ט] . לב חרד - רחמנא ליבא בעי. עכ"ל דבר המלך.

פירוש מיוחד לאונקלוס וטעמו

בענין אברהם ואבימלך שלקח את שרה, אומר לו אברהם: (כ' י"א) ויהי כאשר התעו אותי אלקים מבית אבי ואומר לה זה הסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא.

תרגם-פירש אונקלוס: והוה כד טעו עממיא בתר עובדי ידיהון יתי קריב ה' לדחלתיה מבית אבא...פירש ביין הטוב דברי התרגום: ויהי כאשר טעו העמים אחר מעשה ידיהם אותי קרב ה' ליראתו...

לכאורה תמוה מאוד מדוע אונקלוס חרג כאן משיטתו בכך שלא תרגם באופן מילולי, אלא הביא פירוש בדבריו. תשובה מרתקת מצינו בדבריו של רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין זצ"ל מייסד לימוד ה'דף היומי' וכך מובא בספר אמרי דעת[4] (ח"א עמ' נ"ט):

האדם המושלם מגשים תמיד בחייו את אשר הוא דורש ומלמד לאחרים, הלימוד והחיים אינם שני דברים נבדלים זה מזה. [התורה מכונה, תורת חיים!] כך היו חכמינו הקדושים נוהגים, מדה זו שהיתה בעצמם היו מטיפים אותה לאחרים. 'הוא היה אומר' – מה שהוא היה, את זה היה אומר! הנה על אברהם אמרו חז"ל (סוכה מ"ט ע"ב) שהיה אב לגרים. [אונקלוס ש'תרגם' על אברהם אבינו כאשר טעו עמים אחר מעשה ידיהם אותי קירב ליראתו] בשביל זה היה אברהם אב לגרים, שכן כל גר שנכנס בלבו להתגייר לשם שמים, ואין מקבלים גרים בימי שלמה, אלא אדרבא בשעה שישראל מעונים סחופים ודוויים, וכל העולם תוהים כשרואים ישראל המאמין באחדות ה' ית"ש מתענה תחת ידי זרים, באותה שעה הקב"ה מציץ על נפש אחת וקורא לו בחזקה: אני הוא בעל הבירה, וזהו אברהם אב להמון גוים.

והנה אונקלוס שהתגייר בשעה שלישראל נחרב ביהמ"ק ובשעה שהיו מעונים מהאומות, היה הוא עצמו 'התרגום' להודיע לכל מה שתרגם בזה...אונקלוס 'תרגם' בעצמו מה שתרגם בהכתוב! ע"כ מהאמרי דעת.

הארות העקידה

בפרשתנו מהענינים החשובים ביותר בתולדות האומה, וביניהן פרשת העקידה, עליה כותב רבינו בחיי (כ"ב א'): זו היא פרשת העקדה אשר ישראל בטוחים להיות זכות העקדה מגין עליהם בכל דור ודור.

עוד כתב רבינו בחיי:...ודע כי נסיון העקידה היה לפרסם בעמים גודל חיוב היראה והאהבה בה' יתברך...אבל בענין זה של העקידה הראה אברהם תוקף אהבתו בה' יתברך שהיתה חזקה ועזה...כי ראוי היה אברהם אילו היו לו מאה גופין למסור את כולם למיתה על יצחק, אבל פעולה זאת לא היתה כשאר פעולות והנסיון לא היה כשאר הנסיונות, אין הטבע יכול לסובלו ואין הכח המדמה יכול לחשבו...ולחוזק הפלגת האהבה החזקה הזאת שהיתה לאברהם בה' יתברך היתה נקלה בעיניו אהבת יצחק ובקש לשחטו אחר שלשה ימים שנאמר לו הדבור, כי אלו יעשה כן בפתע פתאום במקומו היתה פעולתו במהירות ובהלה, אבל אחר מהלך שלשה ימים כבר נעשה בישוב דעת ועצה [ומביא סימוכין לדבריו מבראשית רבה נ"ה ה' וראה תנחומא וירא כ"ב] על כן עשה הפעולה ההיא ממש בידים ועמה נבחן במדת היראה והאהבה, יראה לא ליראת עונש, ואהבה לא לתוחלת גמול...וזהו שאמר (בראשית כ"ב י"ב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. וידוע כי הידיעה בה' יתברך בכל זמן, אבל פירוש הדבר ידוע מעתה כי יצא מן הכח אל הפועל...עכ"ל רבינו בחיי.

נראה שעיקר חדושו בבחינת אברהם אבינו במדת היראה, שהרי במדת האהבה ידוע ומפורסם עפ"י דרכו בהרבות פעולות חסד שמשרש האהבה מקורן. תחילת הדברים היא 'והאלקים נסה את אברהם', שזו מדת הדין. בד"כ מוזכר שם הוי"ה כשה' פונה לאברהם, אלא כאן זו בחינה של מדת הדין. בחיתום הפרשה בידיעה ובהודעה: כי ירא אלקים אתה.

מתפלל אני לה' יתברך שלא טעיתי והבנתי לא כהלכה דבריו של ראשון מאור דורות זה, רבינו בחיי.

מסירות נפש רוחנית כל עבודת אברהם תלויה על בלימה

במכתב מאליהו לרב דסלר זצ"ל (ח"ב מאמרי העקידה) ביאור נפלא לפנינו מעט מזהרורי אורות מחשבותיו:...גודל מסירות נפש בהקרבת בנו יחידו היקר לו מאוד [וב'רבינו בחיי' האריך והרחיב בגודל הנסיון]  אולם יש בחינה עליונה מזו, והיא מסירות נפש הרוחנית. כי הרי הכיר אברהם שבקיימו צווי זה יבטל ויסתור כל מה שפעל בשטח הרוחני בחייו. הוא גייר גרים והראה להם לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, לימד מדת חסד ולחם כנגד עבודת האלילים שדרשה הקרבת בני אדם, ועכשיו הוא בעצמו נצטוה כביכול במעשה מעין זה, הלוא הוא סותר את הבנין הנפלא אשר בנה במשך שנות פעולתו! אך הוא חפץ דבר אחד – לקיים רצון בוראו יתברך, והוא לא התחשב כלל בדברים האחרים...עכ"ל המכתב מאליהו זצ"ל.

מנוחת אברהם ערב העקידה ושמחתו אליה

בפירוש נפלא ומיוחד הכתובה בלשון פיוטית מבאר הראי"ה בסדורו עולת ראיה[5] פרטי פרשת העקידה, לפנינו שני תוי אור מדבריו: הקב"ה לא אומר לאברהם היכן מקום העקידה, זאת יצטרך לקבל במחזה נבואי, ומתנאי הנבואה שתהיה מתוך שמחה ושלות הנפש [עפ"י רמב"ם יסודי התורה פ"ז ה"ד] וכך כתב: על אחד ההרים אשר אומר אליך – כאן הגיע אור הקודש של הנסיון למדרגתו הגבוהה והנפלאה...הנה צריך היה הרוח להיות עוד אמיץ מלא הוד ועוז גבורה ושמחת קודש עד כדי להיות מוכן לנבואה, שהיא צריכה עוד לבוא אליו, לסמן לו את המקום המכוון בדיוק...על אחד ההרים אשר אומר אליך...

וישכם אברהם בבוקר – מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי לא נשבתה, שנתו לא נהיתה עליו [כבדה]...שום רגש של כהות, רישול ודכאות...שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועוז ה' המשווה רגליו כאילות לרוץ כצבי...לעשות רצונו של מקום...