פרשת נח[1]

על האדם ללמוד מה הוא, ומה תכליתו

פרשת בראשית מסיימת בעניינו של אדם 'וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ...ונח מצא חן בעיני ה'. (בראשית ו' ו', ח').

בספרו של הרה"ג הרב יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א[2] שיח יצחק (בראשית מאמר 'בצלמנו בדמותנו' עמ' כ"ב) הביא דבריו של הרמח"ל מדרך עץ החיים וזלה"ק: הלא האדם רוב שנות חייו עומד לחשוב חשבונות עסקיו עסקי שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת לחשוב מחשבת ממש, מה הוא ולמה בא לעולם, או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב"ה, ומה יהיה סוף עניניו...עכ"ל הרמח"ל.

על דברים אלו כתב בשיח יצחק: ...כאן  בדרך עץ החיים הוסיף על מה שכתב במסילת ישרים, שלפני שאדם חושב מה חובתו בעולמו, יש לו לברר ראשית דבר מה הוא, ואח"כ יחשוב למה בא לעולם, כי זה תלוי בזה ורק אחר שיתברר לו מה הוא האדם יבין למה בא האדם לעולם ומה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב"ה...א"כ נתבונן לברר מה הוא האדם.

הנה בכל שנה ושנה מתחילים את השנה החדשה בימים גדולים כר"ה ויוה"כ סוכות ושמחת תורה, שהם מחזקים לבבות, ובהם היסודות שמעמידים את היהודי על רגליו, ובאמת בכללם גם מה שמתחילים ללמוד בתורה מחדש את פרשת בראשית שנכלל בה האל"ף בי"ת של יהודי, וכל זה כדי להעמיד את היהודי על קו החיים הראוי לו...וצריך ללמוד פרשה זו בעיון טוב ובשימת לב כראוי...אם יחסר לנו יסוד מיסודות חומש בראשית בכלל, ופרשת בראשית בפרט, יחסר לנו בכל הצורה של היהודי, כי בפרשה זו כתוב מה הוא האדם ובשביל מה בא לעולם, ומה רוצה ממנו מלך מלכי המלכים הקב"ה. עכ"ל השיח יצחק שליט"א.

לפני כן כתב הרב כי יש שני סוגים של איסורים, האחד דבר האסור מחמת עצמו, והשני דבר האסור לעשותו, כיוון שאין ראוי לאדם הנמצא בדרגה מסויימת לעשותו. (בלשון הלמדנית בצורה מושאלת: הראשון הוא איסור בחפצא והשני הוא איסור על הגברא).

ומשל הביא הרב בדבריו, לאדם הרוצה לנסוע למקום מסויים וממתין בתחנה לאוטובוס שיקחו למחוז חפצו, ומגיע אוטובוס הנוסע למקום שונה, האם האדם יעלה על האוטובוס מכיוון שרואה כי הוא חדיש נח מרווח ומקומות רבים פנויים בו?! ודאי שלא, כי אין זה ה'קו' שלו. כך בחיים אדם צריך לברר לעצמו את הקו שלו בחיים ולנהל את עצמו בקו שלו! 

שלשה תולדות לנח שלשה סוגי אנשים

המלבי"ם בפירושו לתורה (בראשית ו' ט') מבאר כי נח העמיד שלשה תולדות, שהינם עמודי היסוד לשלשה סוגי אנשים. ראשית התהוותם מכוחות שונים שהיו בנח והם:

א- הדבר שיתדמה האדם אל יתר בעלי חיים, הוא גופו הבהמי, ותולדותיו הם בנים ובנות לקיום המין.

ב- הדבר שבו הוא אלקי, והוא נפשו הרוחנית האלקית, ותולדותיה הם המושכלות שישכיל ע"י השכל העיוני לדעת את ה' ולהכיר את אמיתתו.

ג- הדבר שבו יתחברו שני החלקים הנפש והגויה שמצד זה הוא 'חי מדבר' ותולדותיו מצד זה יוליד ע"י השכל המעשיי לעשות צדק בין אדם לחבירו ולנצור משפט וצדק ויושר...

ותאריו בפסוק הן בהתאם לתכונותיו:

איש צדיק - זו ההנהגה הטובה בין אדם לאדם.  תמים – עשיית המעשים ללא פניה חיצונית להנאת האדם עצמו, אלא מאהבת הצדק בעצמו ולשם ה' בלבד.   

ושלשת בניו הם תולדות שלש הכוחות הללו וכביאורו (בראשית ט' י"ט): כתות האנשים שעמדו בעולם מבני נח יתחלקו לשלשה: יש אנשים שיבחרו בחיים השכליים להתהלך לפני ה' ולעסוק בעיון ובמושכלות ובחכמה ואמונה והוא הטוב וזה היה מדתו של שם. ויש אנשים מדיניים שיבחרו לחיות חיים המדיניים תחת נמוסים ישרים שהוא המועיל, וזה היה מדתו של יפת. ויש אנשים בהמיים שיחיו חיי התאוות והתשוקות הרעות כבהמות...וזה היה מדתו של חם.

חיוב ההודאה בברכת הנהנין הנלמד מחטא דור המבול

בספרו של הרב חיים עמרם זצ"ל דבר המלך[3] מבאר בצורה נפלאה בדרך דרוש, חטא החמס של אנשי דור המבול. יסוד לדבריו בגמרא סנהדרין (ק"ח ע"א):

תנו רבנן: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא... אמרו: כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים - יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן. אמר הקדוש ברוך הוא: בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי - ובה אני דן אותם, שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים. עכ"ל הגמרא.

וכותב על כך בספרו הנ"ל:

כי מלאה הארץ חמס [פירש רש"י] לא נחתם דינם אלא על הגזל, [עכ"ל רש"י]. כלומר שגזלו השכינה מב' זרועות הקב"ה, כי זה גורם החוטא. אי נמי דעיקר חטאם היה שכפרו ואמרו, הארץ נתן לבני אדם, וכלום צריכים אנחנו לו?!, אלא לטיפה של גשמים. ואילו היו משבחים ומפארים כמו ברכה על הפירות, אז היה להם כמו לאחר ברכה, דהוי הארץ לבני אדם [עפ"י ברכות ל"ה ע"ב] ולא היו נענשים על שאמרו הארץ נתן לבני אדם וכלום צריכים אנחנו לו. דהא באמת כדבריהם כן הוא, אבל כיון שהיה בידם גזל, דהיינו שלא היו מודים בשבח על האכילה דהוי גזל, כדאיתא שם [ברכות]  כל הנהנה [מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שנאמר: גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית; ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר הלא הוא אביך קנך; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך...]...וכיון שלא בירכו, לא הוי 'הארץ נתן לבני אדם', ואם כן כפרו במה שאמרו, כלום צריכים אנו לו...עכ"ל דבר המלך לרב חיים עמרם זצ"ל.

רמז נפלא ממדות התיבה למהות שם י"ה

וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ (בראשית ו' ט"ו)

בכלי יקר בנה על פסוק זה דרוש נפלא.

שלוש מאות אמה אורך התיבה. פירט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים. השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמו שאמר ויראו בני האלקים את בנות האדם וגו' וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קח א) ברבה קלקלו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שעל ידי הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש כמו שנאמר (איוב לא יב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו חז"ל (סנהדרין קח ב) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו כי הם הציתו את האש בעצמם.

וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה גם כן על מספר ט"ו כי שלוש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלושים אמה קומתה והיו בה שלושה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאף על פי שנחתם דינם על הגזל, מכל מקום עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול ה' של יה העולה ט"ו:

וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחילה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י א) ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח א) ודרשו חז"ל שם, כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. ומה חרי האף הגדול הזה שבעוון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא? אלא לפי שנאמר (שם כו ד) כי ביה ה' צור עולמים. ומזה למד שהעולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד ועל ידי שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאותם תלוי בשם של יה כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות.

וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה היה גם כן דינם חרוץ ליטרד מן העולם הזה והעולם הבא כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז ב) שדור המבול אין להם חלק לעולם הבא וכו'. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח טז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעולם הזה כי אחיה גם לעולם הבא, ואספר מעשה יה כי ביה ה' צור עולמים, כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקיבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו, על כן נאמר לו (ישעיה לח ה) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה כנגד שם של יה, ונאמר 'הנני יוסיף' מלה זרה בדקדוק כי הוה ליה לומר הנני מוסיף?! אלא לפי שהנני יוסיף ראשי תיבות י"ה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו:

וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג א) כשכרה דוד השיתין ביקש התהום להציף עלמא וכו' עד שאמר דוד חמש עשרה שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעוון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה טו) מים גנובים, דהיינו נסתרים היפך ממה שנאמר (שם ט יז) שתה מים מבורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא על ידי שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול, על כן אמר חמש עשרה שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם י"ה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה.

וזהו שמסיק באותן חמש עשרה שיר המעלות (תהלים קכח ג) אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אֶשׁתך האל"ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן ששלושה שותפין באדם אב ואם והקב"ה, וכשהקב"ה שותף בדבר אם כן שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה. וכן אמרו חז"ל (סוכה נא ב) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו חמש עשרה מעלות, וכל זה מורה שמספר חמש עשרה תמיד מתווך בין איש לאשה, כי כל זה נמשך מקדושת שם של י"ה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר חמש עשרה כאמור. עכ"ל הכלי יקר

בוא אל התיבה – הכנס כולך לתוך תיבות התפלה

משפט כותרת זה הכרתיו בשנות נעורי בפתיחת ספרו של מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל 'אורות התפלה'. הוא הביאו בשם 'גדולי העבודה שבלב'. לימים מצאתי בספר בעל שם טוב עה"ת, (הספר הינו ליקוט מגדולי החסידות שהביאו דברי הבעש"ט הקדוש זיע"א) שבפרשתנו ישנו מאמר-ליקוט נרחב בנושא התפלה ונקרא 'עמוד התפלה'. לכן בחרתי להביא פנינים מגדולי הדורות בענין התפלה, שהיא אחת משלש עמודים עליהם העולם עומד.

צהר תעשה לתיבה - האיר אדוני זקני [הבעש"ט] נ"ע, תבה מרומז על מלה, שהוא נקרא תיבה, וזהו מה שאמר צהר תעשה לתיבה, ואמר הוא ז"ל שתראה להאיר התיבה היוצאת מפיך...(דגל מחנה אפרים, נכד הבעש"ט, מובא בספר הנ"ל).

התפלות על עולמות העליונים עטופות

רבינו יוסף חיים בספרו בן יהוידע (ברכות י' ע"ב) מבאר פנינה נפלאה בתפלות שעוסקות בעיקר בצרכיו הגשמיים של האדם, וכמעט ולא בקשות בעניני הנשמה. 

התפלות נקראים עומדים ברומו של עולם (ברכות שם) מפני כי אעפ"י שפשט הדברים נראין צרכי עוה"ז התחתון עם כל זה בכולן מלובש שאלות בתקון עולמות העליונים. [עשו את התפלות ברמז ולא בגלוי על העולמות העליונים, כדי שלא יקטרגו המקטרגים בקנאתם שקרוצי חומר מתפללים בעדם] ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב [תהלים ה' ד] ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה. וקשה כפל הדברים של 'בוקר' ועוד תיבת 'אצפה' אין לה קשר בפשט הפסוק. ובזה ניחא, בוקר אערוך לך דייקא, שבאלה הדברים אני עורך תפלה בעד עולמות העליונים שהם לך. אך איני מדבר בפירוש להדיא אלא ואצפה, שהתפלות השייכים לעולמות העליונים שהם לך, אני מצפה אותם  בדברי תפלה של גשמיות, והוא מלשון 'וצפית אותם זהב טהור' ובזה יובן המאמר [ברכות י' ע"ב] אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, כלומר אל יתפלל בפירוש על מקום גבוה של עולמות העליונים אלא יעמוד במקום נמוך, היינו בדברים השייכים לעוה"ז ויתפלל על מקום גבוה, שיתפלל בהתלבשות.  עכ"ל רבינו יוסף חיים זלה"ה. (מובא גם באוצרות חיים תפלות ישראל עמק קפ"ד, הוצאת אהבת שלום).

שני סוגי כונה בתפלה – כונה במילות התפלה ועמידה לפני ה'

חידושי רבינו חיים (מבריסק) רמב"ם הלכות תפלה (פ"ד ה"א) מציב הגדרת יסוד נפלאה בכונה בתפלה: יש שני סוגי כוונה, האחת כוונה בתיבות התפלה אותן מוציא מפיו, והשניה כוונה שהוא יודע כי הוא עומד לפני ה' ומתפלל, וכוונה זו מעכבת בכל התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו עומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפלה כלל, והרי הוא בכלל 'מתעסק'. והדיון בפוסקים לכונה בברכה ראשונה של שמונה עשרה שהיא מעכבת, היא דוקא כוונה באמירת התיבות, שבברכה זו זה לעכובא, אך שאר התפלה גם אם לא כיוון, יצא חובת תפלה. אך כוונה שעומד לפני ה' – זה לעכובא בכל התפלה כולה! (עפ"י רשימות שעורים לגרי"ד סולובייציק ברכות, ראה גם  איש האמונה לרב סולובייציק, פרק 'קהילת התפלה').  

הנשמה מתפללת תמיד

אין התפלה באה כתקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלי שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית, הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפועל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נוכח קרני השמש המופיעים עליה באורה...

התפלה היא מוציאה אל הפועל והאור, אל החיים הגמורים את הנכמס בתהומות הנשמה. וכפי מדת טהרתו הפנימית של האדם, כה גדולה היא פעולת ההופעה של התפלה בהיות יוצא ממעמקיו הרצון הפנימי שלו, בהיותו פונה אל מקור חיי כל הנשמות וכל העולמים. גדולה ונפלאה היא פעולת ביטויו על החיים. המילה הנגזרת אור גדול שופע עמה, מאוצרות גנוזים של חיים עשירים ומשופעים בעשרם היא לקוחה...עולת ראי"ה (ח"א עמ' י"ב-י"ג).   

מענין ההפטרה דברי הנבואה טללי נחמה

בספר דרשות מהר"י מינץ[4] (דרוש ד') דן בשאלה בפרשתנו אם ניתן לדבר בשבחו של נח, מדוע לדרוש בגנותו? בדרשתו הוא מציב אבן פינה עצומה ללימוד זכות על ישראל לדורות ובעיקר בענין הגאולה. ונראה שכוונת הכתוב להשמיענו שנח מצד צדקתו לא היה ראוי להנצל, אבל כיוון שברחמי ה' ב"ה ראה ליתן שם ושארית למין האנושי, הוצרך כביכול להציל את נח כי לא היה בדורו צדיק ממנו. ויצאה לנו מזה הבטחה גדולה לגאולתנו העתידה, אף אם לא נהיה ח"ו ראויים אליה מצד זכויותנו...[הביא דברי הרמב"ן (דברים האזינו ל"ב כ"ו) ה' ברא את האדם שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להיטיב, וכאשר... כפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו...ולכן הוא מן ההכרח כביכול שירחם על ישראל...אעפ"י שחטאו נשאר בהם רושם האמונה האמיתית. ע"כ עפ"י הרמב"ן]. ולאשר דבר זה רחוק להאמין שירחם על ישראל ויגאל אותם עם היותם חוטאים ובלתי ראוים להגאל, כדי שתתקים בהם כונת הבריאה אמר: כי מי נח זאת לי [ישעיה נ"ד], הביא ראיה מנח שניצל מהמבול אעפ"י שלא היה ראוי...וערך ישראל לעתיד לבוא...כערך נח אצל בני דורו. וזו היא עיקר הכונה בדמיון מי נח לגאולת ישראל...וזה פירוש נפלא בעיני בפסוקים אלו, למה דרשו לגנאי. עכ"ל דרשות מהר"י מינץ זיעוכי"א.    

הגליון נלקט ונערך בחסד ממרומים ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א