chiddush logo

וזאת הברכה ושמחת תורה

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 8/10/2017

 י"ח תשרי, חול המועד סוכות תשע"ח

הברכה והשמחה – בתורה מונחת[1]

כיוון שיש לבני ישראל שמחה בימים אלו של החג – מניחים השמחה בתורה, דברי האדמו"ר מקוצק. עפ"י דברי קודש אלו, הברכה הגדולה היא השמחה בתורה. בדברים שדרש הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד[2] בעמק הבכא בהונגריה בעצומם של ימי החורבן בשואה, בשמחת תורה תש"ד, ואלו מקצת מדבריו המובאים בספר אמונה צרופה בכור השואה (ח"ב עמ' ר"ט): ...בהקדם מדרש (דברים רבה י"א ד') על הפסוק 'וזאת הברכה...' אמר רבי שמואל בן נחמן, כיוון שבא משה לברך את ישראל, באה התורה והקב"ה לברך את ישראל. התורה, שנאמר וזאת הברכה, ואין 'זאת' אלא התורה, שנאמר וזאת התורה, אשר ברך משה...עכ"ל המדרש. ונראה בכוונת המדרש דידוע דברכה בלא תורה לא הוי ברכה, ומשה רבינו בשעה שבירך את ישראל, בודאי היתה כונתו שהברכה שנותן לישראל, יסייע אותם לדבק עצמם לתורה, וידוע דהתורה מקשרת ומדבקת את האדם הישראלי להקב"ה, א"כ ממילא, בהברכה שבירך משה את ישראל היו כלולים בו כל שלשתן, משה והתורה והקב"ה, שכיוון שהם אגודים זה בזה, ממילא היתה ברכה משלשתן. והנה דרשו חז"ל (הערות המלבה"ד: עפ"י ילק"ש בראשית רמז ב', ויקרא רבה ל"ו ד' אין ראשית אלא ישראל, שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתו) בתיבת בראשית בשביל משה שנקרא ראשית, דכתיב (דברים ל"ג כ"א) וירא ראשית לו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית דכתיב (ירמיהו ב' ג') ראשית תבואתו. ונראה דהכוונה בזה  עפ"י מה שאמרו, דלמה התחילה התורה בב', מפני שב' היא ברכה, וכבר כתבתי דברכה בלא תורה לא הוי ברכה. א"כ כיוון שכל תכלית הבריאה היתה בשביל הברכה, א"כ היה הכרח ליתן תורה לישראל, וזה שאמרו בשביל משה ובשביל ישראל.

[כעת שוזר המחבר סיום התורה ותחילתה] והנה אם דהאמת כן, דתכלית הברכה היא התורה...על זה קאמר הקרא ולא קם עוד נביא כמשה...אשר עשה משה לעיני כל ישראלבראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וכו' בשביל משה ובשביל ישראל, היינו שהבינם בשום שכל והאיר להם עינים שידעו ויבינו שכל הברכה שהביאה הבריאה רק בשביל התורה, וע"י כך היתה הבריאה בשביל משה ובשביל ישראל. עכ"ל הרב טייכטאל זצ"ל. 

ובשם משמואל (בפרשתנו) כתב: ונראה שהברכות האלו נצחיות כי הן תורת ה' יתברך, וכמו שהתורה נצחית, כן הן הברכות, ועד היום הרי הוא כאילו משה עומד ומברך היום, וכל אחד לפי מה שהוא כלי לקבל הברכות - עדיין מקבל. ולפי האמור יש ליתן טעם שמתכוונין לגמור את התורה בשמיני עצרת ולא קודם ראש השנה או קודם פסח, משום דאחר ראש השנה, יום הכפורים וסוכות זוכין בשמיני עצרת להיות כלי מוכשר ביותר כדי לקבל ברכות משה רבינו ע"ה.

התורה היא מורשה - נצחית, ומאורסה - לפי 'עבודה'

תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב (דברים ל"ג ד). בגמרא פסחים (מ"ט ע"ב) אל תקרי מורשה אלא מאורסה.

במי השלוח לרבי מרדכי יוסף מאיזביצא (רבו של רבי צדוק הכהן מלובלין) כותב על שתי בחינות התורה: דהנה יש שני ענינים היינו מה שמברכין בכל יום 'אשר נתן לנו את תורתו' וגם 'נותן התורה'. כי מה שהשרישו האבות בלב כל ישראל שלא יזוז ולא ימוט לעולם ואין שום חטא יכול לפגום זאת הקדושה, זה יקרא 'נתן'. ומה שה' יתברך חלק לכל נפש מישראל שהוא יחדש בהתורה חדשות, בזה יוכל האדם לפגום ח"ו. וזה הענין שפירשו חז"ל (ברכות נ"ז ע"א) מורשה ומאורסה, מורשה – היינו קדושת האבות, ומאורסה – היינו מה שניתן לאדם לחדש.   

גילוי אהבת ה' יתברך לישראל

אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ (דברים ל"ג ג')

ברבינו בחיי פירש פסוקים אלו בשבחם ומעלתם של ישראל, ואלו דבריו הקדושים: יאמר מלבד מה שנתן להם התורה מימינו מתוך האש, עוד חיבב אותם מכל העמים, שקראם 'סגולה' שנאמר (שמות י"ט ה') והייתם לי סגולה. ותרגום סגולה – חביבין. ולכך הזכיר 'חובב' שהוא לשון תרגום כלומר שחבבן מכל העמים. או שחבבן שקראם 'עמים' שנאמר (דברים שם י"ט) עמים הר יקראו. ואפשר לפרש אף בשעה שקראם 'העם' שהוא לשון גנאי, כענין שכתוב (במדבר כ"ה א') ויחל העם...או יאמר אף חובב – בשעת ה'אף' [כמובא במדרש פסיקתא זוטרתא כאן: אפילו בשעה שתתמלא אף על ישראל, זוכר חיבת השבטים ומרחמם. (עפ"י הערת המהדיר הרב שוועל, מהדורת מוסד הרב קוק)]  הרי הוא מחבבן ולא תזוז אהבתו מהם, למה – לפי שהם עמים שלו... 

שמחת זבולון בצאתו למסחרו מתלמודו של יששכר

וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ (דברים ל"ג י"ח)

בספר מנחת יהודה לרב יהודה גזפאן[3] מחכמי תימן, מביא ביאור מעניין מקורי וזלה"ק: אמר שמח זבולון בצאתך וכו' אינך כדרך התגרים שבצאתם להסתחר הם עצבים, כי לא ידעו מה תהיה הצלחתם אם ירויחו או יפסידו או  מה תהיה עליהם מסערת הים ומשודדים, אך בשובם בהצלחה טובה, אז ישמחו על הצלחתם הטובה. אמר בזה תשתנה מכל הסוחרים שלא תייחל לשמוח עד בואך שהצלחת באניות סחורתך, כי אם שמח בצאתך [מעת] צאתך להסתחר, כי הלא ויששכר באהליך כי [מדרשות] יששכר שהם באהלים...זבולון הם. וזהו שמח זבולון מעת צאתך על זכות שיששכר הוא עוסק באהלים שלך שהם...וכ"כ תהיה הצלחתך בים לעיני כל העמים כי עמים הר יקראו הוא הר ה', באמרם כי שם יזבחו זבחי צדק כי ע"י כן שפע ימים יינקו כזבולון, ושפוני, דברים הטמונים בחול. והכוונה לומר כי... [מילה לא ברורה] הצליח זבולון על זבחו זבחים בהר ה', ויעשו כן גם הם ויהיו יונקים שפע ימים מזבולון... עכ"ל המנחת יהודה.

רמזים בברכתו של גד

וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־ קָדְקֹֽד (דברים ל"ג כ')

[מחשבת הלב בצדקה לעומת נתינה ללא הרגש הלב]

בתכלת מרדכי לרב שלום מרדכי הכהן שבדרון (בעהמ"ח שו"ת דעת תורה. סבו של ר' 'שולם' שבדרון זצ"ל המגיד הירושלמי, שהיה ידוע בדרשותיו המופלאות, חוצבות להבות אש) ח"ב בפרשתנו פירש: י"ל [יש לבאר] דהנה בשבת ק"ד ע"א: אתו דרדקי [האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו: אל"ף בי"ת - אלף בינה, גימ"ל דל"ת - גמול דלים, מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת - שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים...עכ"ל הגמרא] ואם האדם נותן צדקה ועושה גמ"ח מצד טבע לבו, נקראת הצדקה על שם היד לבד, אולם אם גם מכוון לשם שמים תתייחס המצוה גם על מחשבתו שבראשו, והמצוה נקראת 'רחבה' דכתיב [תהלים קי"ט מ"ה] אתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי. וזה שאמר ברוך מרחיב ג"ד הרומז על גומל דלים, אם יתהלך ברחבה שעושה מצד מצות ה' יתברך, אז – וטרף זרוע אף קדקוד, שתתיחס המצוה על הזרוע ועל הקדקוד. עכ"ל הרב שלום שבדרון זצ"ל.

[ביאור נפלא בסדר הכאת האויב יד לפני הראש, עפ"י הגר"א]

באזנים לתורה לרב זלמן סורוצקין[4] זצ"ל הביא דברי רש"י (יסודם בדברי התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל): הרוגיהן היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת [עכ"ל רש"י]. ובאדרת אליהו הגר"א פרשתנו (אופן שני)] נתן טעם על זה - לפי שהסח בין תפלה של יד לתפלה של ראש חוזר מעורכי המלחמה [מנחות ל"ו ע"א] לפי שיש בה קצת עבירה. והורה לנו כי שבט גד היו צדיקים ביותר והיו נזהרין גם בזה ולכך זכו להרוג הראש עם הזרוע בפעם אחת, דהיינו הזכות של הראש והזרוע [של התפלין, ע"כ מהגר"א]. ואמרתי לתרץ בזה את לשון הכתוב, שהקדים 'זרוע' ל'קדקוד' נגד זה שהמנהג [בדרכי המלחמה] הוא להכות בחרב מלמעלה למטה, ובפרט להסיר את הקדקוד קודם לזרוע (כדי למהר את המתתו ולא ישוב לנקום במכהו בידו השניה) ולמה נאמר וטרף זרוע אף קדקוד? אבל מכיוון שביאר לנו הגר"א ז"ל שבני גד זכו לזה בזכות הדקדוקים במצות התפלין, הרי סדר הנחתם הוא 'והיה לאות על ידכה (והדר) ולטוטפות בין עיניך' וכדי שיכירו ויזכרו, שזכו לזה בזכות תפלין, הנהיגו את ההכאה בסדר הנחתן – וטרף זרוע אף קדקוד. עכ"ל הרב סורוצקין זצ"ל.

הצער על פטירת משה מעבר לזמן

וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן־מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹֽא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־ נָ֥ס לֵחֹֽה. וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה (דברים ל"ד ז'-ח').

בדברי שלום לרב יצחק אדרבי (תלמיד רבי יוסף טייטצאק זלה"ה) כתב בפרשתנו: ...היתור שיש באומרו 'ויתמו ימי בכי אבל משה, דפשיטא מאחר שבכוהו שלשים יום, ודאי שבמלאות הימים ההם ספו תמו ימי בכיתו. ועוד, למה לא אמר ויתום בכי אבל משה? ונראה לע"ד שיובנו פסוקים אלו בהקדמה, והיא שהשכל מחייב שהדברים המשועבדים אל הזמן ונופלים תחת הזמן, כשנאבדו ונסתרו מנגד עינינו ועבר זמן מה, אינו מן התימה שלא יזכרו ולא יפקדו ויהיו נשכחים. לפי שהיא הקדמה בין החכמים מוסכמת, שעם היות שההויה וההפסד מיוחס אל הזמן שהדברים הווים ונפסדים בזמן, מ"מ ניחם יותר ההפסד אל הזמן מההויה. והטעם כי אין הזמן לבדו מהווה הדברים אם לא בהצטרפות השתדלות האדם והכנת הדבר לשיפעל בו הזמן, כאילו תאמר שהזמן לא יגדל החטים והזרעונים, אם לא יחרוש האדם ולא יזרע. אבל ההפסד בלי שום הכנה ובלי שום השתדלות אדם, הזמן לבד מפסיד הדברים...[כעת מבאר שדברים שנמצאים תחת שליטת הזמן, הזמן יגרום להתאפסותם וכלותם, וגם השכחה תשלוט בהם כחלוף זמן] אבל הדברים שאינם נופלים תחת הזמן, אין הזמן מחייב עליו לא בהפסדו ולא בהוייתו, וכיוון שכן להיות ששלימות משה רבינו לא היה מן הדברים הנופלים תחת הזמן, שהרי שלימותו נמשך מהתורה, והתורה אינה נופלת תחת הזמן...לכן לא היה הזמן מחייב על משה, ולא לבד לא היה מחייב על צד שכלו, אלא אפילו על צד חומרו של משה לא היה מחייב הזמן [מכיוון] שהיה אלקי.

וזהו שכיון הכתוב באמרו בן מאה ועשרים שנה וגו' כלומר עם היות שהיה בן מאה ועשרים שנה, ובדרך הטבע הזמן מחייב לכהות העינים ולנוס הלחות השרשי מ"מ [מכל מקום] להיות משה אלקי ולא היה נופל תחת הזמן, לכן לא כהתה עינו ולא נס ליחה...וכיוון שלא היה משועבד לזמן לכן מה שבכו בני ישראל שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל, כלומר תמו ימי האבל והבכי אשר כבר תקנו דרך כלל על המתים, ג' לבכי, ז' להספד, שלשים לגיהוץ ולתספורת, ואלו הימים תמו, אבל עצמות הבכי והאבל של משה לא תם מן הטעם שכתבתי, לפי שכיוון שהוא לא מצד שכלו ולא מצד חומרו, לא היה נופל תחת הזמן. גם הזמן עם היותו מיוחד להפסיד הדברים לא היה מחייב עליו להיות נשכח אבלותו, שאפילו עוד היום ראוי שנתאבל עליו, שבכל יום ויום הולך ומתגדל עלינו חסרונו להיותו משפיע עלינו אור התורה בעודו בחיים וסר צלו מעלינו...[ובסיום דבריו כתב דברי חיזוק והעלאה] ...לכל האותות וגו' ולכל היד החזקה [ולכל המורא הגדול] אשר עשה משה לעיני כל ישראל. כלומר בעיניהם היו רואים האותות והמופתים באופן שהקנה להם האמונה השלימה והשלימו נפשם, ולכן לאיש אשר אלה לו שעניניו הם למעלה מהזמן כשנחסר ונסתר מנגד עינינו אין ראוי שהזמן יחייב עליו השכחה אלא שלעולם ועד יהיה נגד עינינו, ומתוך כך נמשיך שלמותינו...[ובמילים אלו חותם חבורו עה"ת] האל אשר לו היתרון שהוא ראשון והוא אחרון, יחונני להביא לזכרון לק"ט שכח"ה בקונטרס אחרון, ויהיה לפניו למנחה ולדורון לסלק מעלי אף וחרון, להשגת השלימות האחרון. עכ"ל הרב יצחק אדרבי זלה"ה. 

לימוד התורה לחיות ולדבוק בנותן התורה – לסיום התורה ותחילתה

בתורת אברהם לרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד (משגיח רוחני ישיבת סלבודקה) במאמר תורה ותפלה (עמ' קמ"ה) כתב: ...ראשית כל צריך שידע האדם קודם הלמוד ובשעת הלמוד כי בתורת ה' הוא עוסק. כי אין זה ספר של חכמה מסוג השכל האנושי, ואין מטרת הלמוד בספר התורה ללמוד חכמה לשם חכמה כדי להשיג סודות הבריאה ולהבין דרכי החכמה העליונה. אלא תורת ה' היא, התורה מגלה לאיש הלומד אותה את רצון ה' בכל תהליכות החיים. האדם בשעה שלומד בה שואל באורים ותומים לגלות לו את רצון ה' בכל מעשה, דבור, מחשבה והרגשה שלו. איך לחשוב לדבר ולהתנהג עלי חלד...רצון ה' הוא רצונו הכללי, המקיף את כל התורה כולה, הוא אינו מתחלק לפרטים, אלא מאחד את הפרטים, מכל מצוות התורה יחד נשלם רצון ה' יתברך. ולא רק ממצוות אלא גם מתיבות שבתורה. האותיות שבתורה כולן יחד משלימות להביע את רצון ה'...לכן חייב אדם לידע את כל התורה כולה...עכ"ל התורת אברהם זצ"ל הי"ד.

לשמחת תורה

בדרך המלך לאדמו"ר מפיאסצנה הרב אלימלך קלונימוס זצ"ל הי"ד כותב (שמחת תורה תרפ"ו): אף שבכל מצוה שאנו שמחים עמה, אין אנו רוקדים עמה, רק לעצמינו אנו שמחים ורוקדים עם המצוה. אבל כאן לא אנו רוקדים עם התורה, רק התורה רוקדת עמנו, עיקר ה'בעל שמחה' היא התורה, והיא רוקדת עמנו ואנחנו מרגישים את שמחתה...עכ"ל.  

במועדי הראי"ה מביא מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל תלמיד הראי"ה זצ"ל דברים שאמר בע"פ: מה היא שמחה זו, מה היא שמחת תורה? הנשמה הישראלית שרה את שירתה, שירת כנסת ישראל ליוצרה. בקרב כל כלל ישראל הומים כנורות, רינת דורות, מורשת אבות. ומיוחדים הם בני התורה שבנשמתם מתנגנות אותיות התורה, אותיות למודם שנספגו בתוכם לאורך כל השנה...בני תורה אינם מזמרים, בני תורה שרים. התורה הממלאת את מוחם ואת ליבם היא המתרוננת מפנימיותם מנשמתם. אשרי הלומדים תורה, שתורתם היא שירתם. וחיבה יתירה נודעת ללומדים תורה בארץ ישראל, בירושלים 'שלא נתחלקה לשבטים' [יומא י"ב ע"א]. כאן התורה עצמה מקבלת משמעות גבוהה יותר, כאן התורה היא כללית, היא מאחדת את הפרטים והופכת אותם לכלל, נשמת הפרט מתמזגת בנשמת הכלל, בנשמת ה'יחד' של שבטי ישראל. עכ"ל הראי"ה זצ"ל.

ברכת הודאה לשעבר ושירת תפלה לעתיד

מה אודה לה' יתברך, שזיכני לסיים 'הקפה' של קריאת תורת חיים. חקוקים דבריו של אבי מורי ז"ל ר' מנחם אהרן שחיי עולם התורה נטע בתוכי, שאמר כי משמעות לשון 'הקפה' בשמחת תורה, היא כ'הקפה' הנלקחת מחנוני. וכי כיצד יכול אני לשמוח בסיום התורה, אולי מעט התחלתי...אבל השמחה על כך שאשתדל בשנה הבעל"ט ללמוד ביתר שאת ועוז שמחה. בשבת 'בראשית' חשבתי שיהיה זה גליון חד פעמי. כאן המקום להודות לשני יהודים יקרים שעודדוני מראשית 'המסע' הלוא הם הרב שמואל עבוד שליט"א והרב בייניש רענן שליט"א, וודאי להארת הפנים הנפלאה שזכיתי מאלו שהגליון הגיע לידיהם. תודה מיוחדת לרב אורי כהן שליט"א ראש כולל מר"ץ, ולרב יעקב משה שיף שליט"א מישיבת הר"ן רמות ירושלים. יה"ר שאזכה עם נוות ביתי רבקה, לראות כל ילדינו הולכים ושמחים בתורה.

יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א, ערב חג הסוכות תשע"ח


[1] הגליון נערך לרפואת ולזכות אמי חוה בת לאה, הרה"ג הרב אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא, אשר זעליג בן אידיו בתושח"י. ולעילוי נשמות אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, חותני ר' מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת רבקה, ובנם יצחק משה בן זהבה ז"ל.   

[2] הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד מגדולי התורה בסלובקיה ובהונגריה בתקופה שלפני השואה. מחבר שו"ת משנה שכיר שנדפס לראשונה בתרפ"ד, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה הכין ספרו במהדורה שניה. בספר תשובות והתכתבויות עם גדולי עולם ביניהם הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל מירושלים. בתקופת השואה הוא חיבר ספר נוסף בסוגיות הגאולה, בהן הוא שוזר מאות מראי מקומות מספרי פרשנות דרוש וחסידות בע"פ במצבים שלא ניתן להעלות על דעת אנוש כיצד ניתן להתקיים מבחינה פיזית, עם זאת ללמוד ולחעלות חיבור יחודי ומיוחד אשר הודפס בעצומם של ימי השואה בהונגריה (שנשארה כאי בודד באוקיינוס הלהבות ונחשולי הדם ששטפו את אירופה, עד לגירושם של יהודיה בשלהי מלחמת העולם השניה אדר תש"ד, עד סמוך לסיום המלחמה בשנת תש"ה) ספר העוסק בסוגיות הגאולה וארץ ישראל - אם הבנים שמחה, ארץ ישראל משולה לאם שבניה הלכו למרחקים, ומצפה בכל יום לשובם אליה, וכשרואה בשיבתם הרי שמחתה גואה למעלה מאוד. (הספר הוהדר בתשמ"ג ע"י מכון 'פרי הארץ' עם הקדמות והערות של מראי מקומות רבים). הרב נספה בדרכו למחנה המות כפי עדות שנמסרה. אשתו נצלה זכתה לעלות לארץ ישראל, וילדיו חלקם נצלו והקימו משפחות מפוארות בישראל, ביניהן בתו (פרומט ז"ל) היא אמו של הרב מאיר ברנסדורספר זצ"ל מראשי העדה החרדית בירושלים, בעהמ"ח שו"ת קנה הבושם. בשנים האחרונות, נדפס השו"ת משנה שכיר מחדש עם תוספות מכת"י שנצלו, כמו כן דרשותיו לשבתות ומועדים בשלשה כרכים. ומעל כולם באופן פלאי, יומן שכתב ונתגלה בשנת תשמ"ט והודפס ע"י בנו הרב חיים מנחם טייכטאל בירושלים, בהם פרקי יומן ודרשות שנשא בימי השואה, ממנו הובאו הדברים לעיל, כונו ע"י בנו המו"ל אמונה צרופה בכור השואה (שני כרכים תשנ"ה). בשנת תשע"ז יצא הספר באש האמונה ע"י בתו הרבנית גיטל הלברשטאם תחי', ובה פרטים חשובים חדשים שלא נודעו, ביניהם על דרך בה נלכד הרב טייכטאל ומשפחתו במקום מחבואו.

[3] הרב יהודה גזפאן (תקכ"ה לערך-תקצ"ז). 'חיבת הקודש' אשר לו, הביאתהו להעתיק בכתב יד יפה אשר חננו ה' יתברך, פירושים שונים שראה הן בדפוס והן בכת"י. הוא היה משדל ומבקש מאנשים שיתנו לו לעיין בספרים שברשותם, וכן היה מכתת רגליו להשיג עוד ועוד ספרים וחדושי תורה. היה מעיין ומעתיק הדברים במהירות, ולעתים קיצר בלשונם. מטרתו היתה למסור דברי חכמים בשמם ולזכותם, ולא חלילה להתעטר בעטרה לא לו, בסיום כל מאמר הוא כותב מקורו, פעמים הרבה בר"ת, כמו הדברים שלפנינו ולא עלה בידי לפותחם. הקפיד להביא מארבעת חלקי התורה וחשיבות גדולה היתה לו להביא מפנימיותה של תורה. לספר הכין המחבר ארבע מהדורות.

חייו היו מלווים בצרות ויסורים. מנשואיו הראשונים נפטרו שני בניו ובתו, במצור שהיה על העיר צנעא. בשנת תקפ"ח בליל פסח התנפלו מוסלמים על שכונת היהודים, אך משפחתו לא נפגעה. לאחר פטירת אשתו הראשונה, נשא אשה שניה ובהיותו כבן ששים נולד לו בן ולאחר כמה שנים בן נוסף. כשנפטר השאיר לבניו ירושה רוחנית גדולה – אלו כתביו שעסק בהם כל ימי חייו - מנחת יהודה. כמו כן העתיק 'דיואן' – פיוטים בצירוף הקדמה משלו, ופיוטים שחיבר בעצמו. בנו יוסף המשיך בדרך אביו והעתיק ספרים ולקוטים משל עצמו, גם אחיו הצעיר (היה בגיל ארבע שנים בפטירת אביו) המשיך בדרך זו. הספר עצמו נדפס לראשונה בשנת תשי"ט, והספר ממנו נערכו הדברים נדפס בשנת תש"מ. מן הענין לציין כי הספר המודפס הוא צילום כתב היד של הבן משנת תרי"ט. (כמדומה לי לאחר מכן, הספר נדפס באותיות דפוס רגילות, אך הוא לא היה מצוי לפני, ואם שגיתי בקריאת כתה"י, איתי תלין משוגתי). הספר יצא בהוצאה פרטית של יוסף ני"ל בן כה"ר אהרן חסיד ירושלים תש"מ. תולדותיו המובאים בתחילתו, נערכו ע"י שמעון בן יחיא גרידי.

[4] הרב זלמן סורוצקין זצ"ל (תר"מ-תשכ"ו) נולד בליטא לאביו הרב בן ציון סורוצקין ששימש ברבנות בעיירה. למד בישיבות סלבודקה, וולוזין וטלז. שימש כרבה הראשי של 'לוצק' (אוקראינה) היה מראשי אגודת ישראל באירופה לפני השואה. בשנת ת"ש הצליח להמלט מפולין אליה הגיע לפני כן. בירושלים היה מראשי 'אגודת ישראל' ומראשי 'ועד הישיבות בארץ ישראל'. לאחר פטירת הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל שימש כראש מועצת גדולי התורה. היה מפורסם בכח דרשנותו המיוחד, שבא לידי ביטוי גם בספריו המיוחדים ביניהם הדעה והדבור (ג"כ), פירושו לתורה אזנים לתורה. בהקדמת ספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מתאר בהרחבה תולדות משפחתו המפוארת, (היה נשוי לבת הרב אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז, והיה גיסו של הרב אהרן וולקין בעהמ"ח בית אהרן על הש"ס, כמו כן היה מחותן עם הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד (בנו של רב יוסף בלוך מטלז, בעהמ"ח שעורי דעת) .

בהקדמת ספרו לתורה כתב: יש הודאה ויש הלל והודאה. הודאה - היא הבעת תודה למי שעשה טובה במסיבות רגילות. אבל השש להיטיב ונותן בעין יפה מתוך אהבה ונדיבות, לו נאה להודות ולהלל ולספר מעשיו ברינה....כל ישראל שזכו לצאת לחירות מאירופה, מן הגיהנם של 'התרבות המערבית' או מן ה'גן עדן' של התרבות המזרחית [רוסיה] – חייבים להודות על גאולתם ממיתת ניוול מיד אויב או פדות נפשם מעבדות והתבוללות בין ה'אוהב' (והשניה קשה מן הראשונה, שהרי יעקב אבינו הקדים להתפלל הצילני נא מיד אחי ורק אח"כ מיד עשו) אבל אלה שזכו לעלות מתהומות ארץ אל הגבוהה מכל הארצות, אל ציון קרית מועדנו...הם חייבים להודות ולהלל למי שעשה להם את כל הניסים האלה...כולנו ישבנו במאסר בזמנים ובמקומות שונים...ובחמלת ה' עלינו הוציא אותנו מעבדות לחרות בניסי ניסים... ויביאנו (אותי ואת אשתי ורוב בני) אל הארץ שנשבע לאבותינו לתת לנו, לראות בהתחלת בנינה ולשמוח נקוה גם בשכלולה...עכ"ל מהקדמתו לפירושו אזנים לתורה. אמנם יש ממשפחתו שנהרגו בתו בעלה ונכדו, כלתו ועוד, אותם מפרט בהקדמתו זו. עם זאת זכה ובניו וצאצאיו 'תופסים כותל המזרח' של עולם התורה, בארה"ב ובארץ ישראל.   

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע