"מענה אלקי קדם ומתחת זרעת עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד" (דברים לג,כז). 'ואמר רבא, ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא "ונחנו מה" וכתיב התם (איוב כו, ז) "תולה ארץ על בלימה". אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה". רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים לג, כז) "ומתחת זרועות עולם"' (חולין פט,א). 'תולה ארץ - על זכות אותן שנחשבו לבלימה. שבולם עצמו - סוגר את פיו ודומה לו בבכורות (דף מ:) פיו בלום ורגליו מבולמות. ומתחת - מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם' (רש"י). נראה ששלושת הדעות לא חולקות, אלא העקרון הוא מי שעניו מאוד. לכן זהו משה ואהרן שהיו ענוים גדולים, שלכן אמר עליהם "ונחנו מה", כביכול כלום. לכן קודם לכן נאמר: 'אמר רבא, ואיתימא ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב "ואנכי עפר ואפר", ואילו במשה ואהרן כתיב "ונחנו מה"'. דברי רבא או ר"י קשורים זה לזה, שכיון שהם כ"ך ענוים (כמו שמתגלה ביחס לאברהם), לכן העולם עומד בזכותם. דברי משה אלו נאמרו בהקשר של מריבה עם בנ"י, שמשה ואהרן ענו להם: “ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו [תלינו] עלינו. ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'” (שמות טז,ז-ח). הרי שבלמו עצמם במריבה ולא פתחו פיהם כנגד בנ"י. לכן למד רבי אילעא שכך זה במי שסוגר פיו בשעת מריבה, כמו משה ואהרן. ובא רבי אבהו ומוסיף, שזה לא רק במריבה, כיון שהעיקר זה הענוה הגדולה, שלכן לא עונה חזרה. העיקר הוא הטענה "ונחנו מה" שאנחנו ככלום, שזה מתגלה בגלוי בזמן מריבה, אבל העיקר הוא הענוה. לכן גם מי שאין לו מריבה עם אחרים, בהיותו עניו גמור הוא זוכה להחזיק את כל העולם. אולם מדוע זה כך? מסביר הת"ת: '.. ואעפ"י דרמז בעלמא הוא אפשר בכ"ז להסביר קצת הדבר עפ"י מ"ש בסוטה ה' א' על הפסוק דישעיהו (נ"ז) ואת דכא ושפל רוח אמר הקב"ה אני את דכא, ולכן זה שהוא עניו ושפל רוח- ה' עמו, וכן יתבאר עפ"י מ"ש שם ע"ב מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, ואמרו (מגילה ל"א ב') שאין העולם מתקיים אלא בזכות הקרבנות, ולפי"ז ממילא מי שהוא עניו ביותר מתקיים העולם בזכותו'. נראה ששני הדברים שהביא הת"ת הם בעצם במהותם דבר אחד, שכיון שה' עמו אז הוא כביכול הקריב את כל הקרבנות, ז"א הקרבנות מטרתם לחבר את העולם התחתון עם השמים העליונים. ממילא אותו עניו שהוא גורם שה' עמו, אז בזה עצמו יש חיבור בין שמים וארץ, וממילא זהו שורש עניין כל הקרבנות, ולכן כאילו הקריב כל הקרבנות שבעולם. נראה שלכן גם דרשו: 'מתחת זרועות עולם - מלמד שארץ ישראל היא תוקפה של עולם' (ספרי). דרשו על א"י (שזהו פשט הפס' שמדבר על א"י שאליה עומדים ליכנס) שהיא תוקפו וחוזקו של העולם, ולכן ההמשך: '"ויגרש מפניך אויב" - אלו שברחו לא"י "ויאמר השמד" - אלו שברחו לאסי"א' (שם). שמכוח א"י יש כוח לילחם באויבינו. וכוח זה בא בעקבות הקשר לקדושה למעלת השמים, שמעל הארץ ולכן שולט עליה. כמו שפרש"י: '"מעונה אלקי קדם" - למעון הם השחקים, לאלקי קדם שקדם לכל אלהים, ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו, ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים. "זרועות עולם" - סיחון ועוג ומלכי כנען שהיו תקפו וגבורתו של עולם. לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו, לעולם אימת הגבוה על הנמוך והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך'. שיש קשר של כוח א"י, מקדושתה, לנצח את אויבנו (כדברי הספרי) ע"י שנחשב לנו כשמים (רש"י) כיון שא"י היא מקום השכינה בעולם. לכן א"י שהיא מקום השכינה גורמת לקיום העולם, כיון שבלי הקדושה העולם היה מושמד, לכן זה בא לידי ביטוי גם בקיום שלנו, דרך כוח א"י (נגד אויבנו), כמו שהעולם כולו עומד בשורשו מכוח א"י (לכן השורש הוא באבן השתיה, שמשם הושתת העולם [יומא נד,ב] שהיא בקה"ק, שכל העולם עומד מכוח שורשו בקדושה). לכן בפס' הזה נרמז גם על קיום העולם ע"י הענוים וגם על א"י, ששניהם מביאים קשר לה', ולכן מביאים קיום לעולם. הענוים מביאים קשר לה': '"ואת דכא ושפל רוח" רב הונא ורב חסדא, חד אמר: אתי דכא, וחד אמר: אני את דכא. ומסתברא כמ"ד אני את דכא, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה' (סוטה ה,א) 'אתי דכא - אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא. אני את דכא - אני מרכין שכינתי אצלו' (רש"י). הרי שהעניו מקשר שמים וארץ ממש (שכעין עולה לה', וכעין מוריד את שכינת ה' לכאן), ובעיקר מוריד שכינה לעולם (שהגמ' אומרת שזה יותר מסתבר) [שזהו כמו הקרבנות שקשורים למקדש שהוא מקום לשכינת ה'] וגם א"י קשורה לשכינת ה', ששורה בה. וגם נאמר שם: 'א"ר אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה, כתיב הכא (ישעיהו י, לג) "ורמי הקומה גדועים" וכתיב התם (דברים ז, ה) "ואשיריהם תגדעון"... אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו, אלא אתו לא אוכל' (שם). הרי שהגאוה קשורה לטומאה בעולם, כע"ז, ולכן כביכול ה' לא יכול לדור אתו בעולם. (כך גם בקרבנות זה ההיפך מע"ז). וכן בא"י יש השראת שכינה, וכן נאמר: 'ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' וכו' (כתובות קי,ב). הרי שגם על א"י נאמר, שבחו"ל (שזה ההיפך מא"י, כמו שהגס רוח ההיפך מהעניו) זה כעובד ע"ז. וגם נאמר בהתחלה כמי שיש לו אלוק, שבא"י מתחברים לשכינה (רק שאח"כ בררו שאין הכוונה כאילו אין לו אלוק כלל, ככופר גמור, אלא שלא מקושר לה' בשלמות כראוי, ולכן כעובד ע"ז יחד עם ה' ח”ו). נראה שלכן למדו ביר': '… וסערה עשאה הקב"ה כמין קמיע ותלויה בזרועו, שנאמר "ומתחת זרועות עולם"' (יר' חגיגה ב,א). (זה הסיום של דרשה על איך העולם נוצר ועומד, כך שכעין אומר שעל זה מתקיים העולם) שבפס' שלנו מדובר על איך העולם מתקיים, ולכן כעין בזכות הענוים וא"י העולם מתקיים ולא מגיע סערה גדולה ומחריבה את כל העולם (כמו שמקומות נהרסים לגמרי ע"י סופות קשות, כמו שהיה בשבועות האחרונים בחו”ל). מובא שה' שם את הסערה בזרועו, זה דומה לדין של הס"ת של המלך: '… אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו, שנאמר (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט"' (סנהדרין כא,ב). שהמלך מייצג את ה' בעולם, ולכן הס"ת בזרועו, שהעולם מתקיים על התורה ('והא"ר אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"' [פסחים סח,ב]). כך כמו שה' שם את הסערה שקשורה לקיום העולם כקמיע בזרועו, כך גם המלך שם את הס"ת שבזכותו העולם קיים כקמיע על זרועו. לכן המשך הפס' הוא "כי מימיני בל אמוט", שלא יפול, כעין הסערה אצל הקב"ה שלא יוצאת ומחריבה את העולם. המלך מייצג את ה' בעולם, בהיותו מלך ישראל, ומקומו הוא בא"י, כיון שקשור א"י ובנ"י והקדושה בעולם. המלך לא יכול למחול על כבודו: 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך", שתהא אימתו עליך' (קידושין לב,ב). כיון שהוא מייצג את בנ"י בעולם (כמלכם), הוא מייצג בכך את ה', ולכן לא יכול למחול על כבודו של ה'. לעומתו האדם הפרטי, ע"י שהוא עניו ביותר בכך הוא מראה יותר אימה מה', מתבטל לגמרי לפניו, ולכן מתחבר לה'. נראה שגם זה קשור למהות בנ"י, שע"י שמבטל כבודו, נעשה שורשו, נשמת ה' שבו, שולטת ומאירה בכל, ובכך מתחבר לה'. לכן הפס' הבא הוא: "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל" (דברים לג,כח). 'אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: (דברים לג, כח) "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב", בא עמוס וביטלה שנאמר (עמוס ז, ה) "חדל נא מי יקום יעקב" וגו' וכתיב (עמוס ז, ג) "ניחם ה' על זאת" וגו'' וכו' (מכות כד,א). שמשה אמר שיהיו צדיקים כיעקב, ועמוס אמר גם כשלא כך. אולם אין זה ביטול גמור לדברי משה, אלא גם כשלא כמו יעקב, בכ"ז עדיין יש בנו מעלת קדושה כעין מקצת יעקב שאמר משה, בשל מהותנו הקדושה כיהודים, מנשמתנו הקדושה. כך שמרמז גם על קשר מהותנו הקדוש, שמתגלה בקדושה גדולה כיעקב, ע"י שהאדם עניו ולכן מתבטל כלפי ה', ומתחבר לקדושה מנשמתו שמאירה ומשפיע לכולו. דבר זה קשור גם לא"י, שזהו "וישכון ישראל בטח" שהמגורים בביטחון זה רק בא"י. שזה קשור עם מעלת א"י שמגלת את הקדושה שבנו, שמשפיעה להורדת הגשמיות הרעה, מכוח מעלתה של א"י, שגשמיותה מקודשת, וכך משפיעה לקדושה שתתגלה באדם, כמו אצל העניו, וכך מעמידה את כל העולם. עוד נראה שהטעם שהעניו מחזיק את כל העולם הוא ע"פ המובא ביהודי הק', שע"י שאדם עושה עצמו כאין, אז לא יכולים המקטרגים לקטרג עליו, כיון שהמקטרגים הם כחץ שיורים למטרה, ואם אין מטרה אין על מה לירות. כך גם אדם שעושה עצמו כאין, הוא כמתבטל ואין על מה שיחול הקטרוגים. שאולי הוא גם ממשיך ממנו כוח זה שיחול גם בעולם.