"הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה" (דברים כח, מג)

ה' מזהיר שאם עם ישראל לא ישמור את התורה והמצוות, יבואו עליו חלילה קללות ופורענויות. אחת מאותן קללות היא שהגויים הגרים בקרבנו יעלו לגדולה ולשררה, ואילו היהודים יתדרדרו למטה ויגיעו לשפל המדרגה.

כפי שראינו פעמים רבות, את ההדרכות והתיאורים שבתורה ניתן לקשור גם לאדם הפרטי ולמהלך חייו. מה אנו יכולים ללמוד מפסוק זה על עצמנו? מי הוא "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ" שעלול לעלות עלינו ולהשפיל אותנו?

רבי נחמן מסביר לנו (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, ב-ג): "וְגוּף וָנֶפֶשׁ, הֵם בְּחִינַת אָדָם וּבְהֵמָה, חֹמֶר וְצוּרָה, חָכְמָה וְסִכְלוּת בְּחִינַת אוֹר וָחֹשֶׁך (קהֶלֶת ב): 'כְּיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁך'... וְצָרִיך כָּל אָדָם לְהַכְנִיעַ הַחֹמֶר".

לפי דברי רבי נחמן, האדם מורכב משני חלקים – גוף ונפש, שתמיד קיים ביניהם מתח. הגוף והנפש הם כמו אדם ובהמה, חומר וצורה, חוכמה וסכלות, אור וחושך. כל אחד מהחלקים הללו מנסה לשלוט על השני ולהוביל את האדם לכיוון שלו, וכל אדם חייב להיאבק נגד החומריות שמנסה לגרור אותו מטה. הרי זה דומה לאדם שרוכב על סוס פרא, שרוצה לדהור ולהשתולל כאוות נפשו בעוד הרוכב מתאמץ לשלוט בו, לרסן אותו ולכוון אותו לדרך הרצויה. כך גם גוף האדם מנסה למשוך את האדם לענייני תאוות, יצרים והנאות, למשוך אותו מהחוכמה ולהשקיע אותו בסכלות ובחושך של שכחת ה'.

למעשה, היחס בין הגוף והנפש דומה ליחס שבין הגר ואזרח הארץ. שהרי הגוף קיים רק במשך כמה עשרות שנים (תהלים קמד, ד): "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵֽר", ולאחר מכן שב לעפרו, והרי הוא כמו גר שיושב בארץ באופן זמני. ואילו הנשמה היא נצחית וקיימת לעולם, כמו אזרח הארץ שיושב בה בקביעות. לכן המצב התקין הוא שהנפש הנצחית היא שנמצאת למעלה ושולטת על הגוף הזמני. רק אם האדם חוטא ומקלקל את דרכיו, נוצר מצב ש"הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ", שהוא הגוף, "יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה" וימשול על האדם "וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה" – הנפש האלוקית תושפל ממדרגתה ותיגרר אחר רצונותיו הנמוכים של הגוף.

רבי שמחה-בונים מפשיסחה עלה פעם אחת על מיטתו, כדי לנוח מעמל היום, ולפתע חש רצון עז להריח מעט טבק. אולם קופסת הטבק הייתה מונחת על שולחן הספרים בחדר הסמוך. התחיל הצדיק לשקול בדבר: "אם אקום ואלך לחדר השני בשביל קמצוץ טבק – זו תהיה כניעה לתאוות הגוף. אבל אם לא אקום ממיטתי, אולי אין זו אלא עצלות, שהיא מידה מגונה ביותר". ואז עלה רעיון במוחו. הוא קם בזריזות ממיטתו והלך לחדר הסמוך, התקרב אל הקופסה אבל לא נגע בטבק שבה, ושב למיטתו...

מהספר: "שולחן השבת עם רבי נחמן" – משה רט, אליהו טייב