פרשת השבוע כי תבוא
נכתב על ידי אלון, 3/9/2017
כי תבוא
"והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (כו, א-ב)
כי תבוא אל הארץ, אתה צריך לקיים מייד מצוות ביכורים. ותמוה מאד הרי קודם צריך לרשת את הארץ, להתיישב בה, לטעת עצים, הרי לוקח כמה שנים עד שרואים פירות?! ברם, הכוונה היא להורות לנו גודל מעלת ההשתוקקות והציפיה לקיים המצוה, שעל ידי השמחה וההשתוקקות למצוות ביכורים, יהיה נחשב להם כאילו כבר קיימוה (באר משה).
חיים של התחדשות
יהודי צריך להחיות את ימיו בכל רגע מחדש. הוא אף פעם לא שבע. הוא תמיד משתוקק להתקרב עוד קצת אל ה'.
רבנו הקדוש אמר באחד הימים: "אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם! כי יש כמה מיני חיים, והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה" (חיי מוהרן ח).
נפלת? תתחיל מחדש. אל תתייאש. כי אם אדם מתייאש הוא מוותר על הכל ח"ו. תחזיק ברצון, תעשה תשובה, בשמים אוהבים את העבודה הזו, הנפילה וההתחלה מחדש.
העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, עוזב את הרצון שלו, אז הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר? אי אפשר לעבוד את ה' בשמחה ובהתחדשות אם אנחנו סוחבים איתנו את הכשלונות של העבר ואת הדאגות של העתיד. אדם צריך לחיות את ההווה, לשמוח עם ההווה, להיות שמח תמיד. צריך להתבונן באלפי חסדים וטובות שאנחנו מקבלים מהקב"ה כל רגע ורגע ולהודות ולהלל ולשבח.
כשם שאדם שמקבל טובה מחברו, הרי הטובה הראשונה שהוא יכול להשיב לו, היא לקבל את הטובה שלו בפנים מאירות, להראות לו שהוא שמח על המתנה שקיבל, כך אנחנו, כאשר מתהלכים כאן בעולם עם פנים מאירות שמחות ומאושרות, זה היישר כוח והשבח הכי גדול שאפשר לתת לרבונו של עולם.
אדם צריך לשמוח, לשיר, להודות לה' תמיד , לפני שתגיע צרה חס ושלום, לא לחכות שתהיה צרה ואחרי זה להשתחרר מהצרה, אלא תמיד נשמח, תמיד נשיר לה', תמיד נכיר גדולת ה'. "כל הנשמה תהלל י-ה" – כל נשימה תהלל את ה', אתה נושם תתחיל לשמוח, על כל נשימה צריך לשיר, לא לחכות לצרה, כי אם תשמח, תשיר לה', תודה לה', אז גם צרות לא יגיעו.
יהודי מחפש את ה', שואף כל חייו להתקרב אל ה', בודק כל הזמן איך הוא יכול לעשות נחת רוח לה', אז הכל אצלו חדש. עבודת השם שלו הופכת לדבר החי והמתחדש ביותר. שום דבר לא חוזר על עצמו, כל דבר שעושים זה פעם ראשונה, כל רגע זה מציאות חדשה, אף פעם לא עשית מה שהינך אמור לעשות כעת, רק נדמה לך.
וגם אם ניסינו ולא ממש הצלחנו, וגם אם הצלחנו אך אחר כך נחלשנו, אנחנו תמיד מלאי תקוות חדשות.
אדם קם בבוקר, הוא בן אדם חדש. זה כזה דבר גדול. כל יום זה יום חדש. אתמול היו בלבולים, אתמול היו שטויות, אתמול היה כעס, אני לא זוכר כלום, הכל מתחיל מחדש, אני לא הולך עכשיו עם הכאב של אתמול ועם הבלבולים של אתמול ועם הכעס של אתמול, אני מתחיל מחדש.
אנחנו חלק אלוק ממעל. "בצלם אלוקים ברא אותו". אנחנו כל הזמן נמשכים למעלה, רוצים להרגיש אלוקות. מודדים אותנו בדיוק בדברים האלה, כמה אנחנו מצליחים להתרומם, לנתק את עצמנו כחוט השערה מהצרות, מהשטויות, מהמלחמות, מההקפדות, מכל הרגעים המבוזבזים האלה של החיים, כל רגע ורגע יש לנו בחירה להניח הכל בצד ולהתרכז בדברים האמיתיים, שמקרבים אותנו אל ה'.
להיות יהודי זה להיאבק על החבור עם ה' בתוך החושך, בתוך הכבדות, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר, להתחדש.
התחדשות זה לפני הכל. יהודי צריך כל הזמן להתחדש, אסור לו ליפול לשגרה אפילו ששגרה זה לא דבר רע בכלל, שהיא עושה לנו סדר בחיים, עושה לנו סדר בראש, עוזרת לנו להספיק דברים, לעמוד בהתחייבויות, להשיג השגים.
את השם צריך לעבוד בשמחה, בהתלהבות, ברעננות, בהתחדשות, במלוא החיות והחשק. יהודי לא מסתכל אחורה, רק קדימה. ביהדות יש רק "מעכשיו". ה' מצפה ממך להתעוררות קטנה עכשיו ממש, וההתעוררות הזו חשובה ויקרה בעיניו הרבה מעבר לכל מה שהיה, ואפילו אם ניסית כבר עשרות פעמים להתחיל מחדש ולא הצלחת, ונפלת לאן שנפלת, אסור לך להסתכל על זה. כי הרגע הזה שאתה עומד בו עכשיו לא היה מעולם ומי יודע מה אתה יכול לזכות דווקא עכשיו.
התורה הקדושה מדברת בפרשה זו על מצוות ביכורים וביכורים זה סמל ההתחדשות. מביאים את הפרי החדש לבית המקדש בשירה וריקודים, בשבח והודיה.
התחדשות היא מילת מפתח בעבודת השם. נפש של יהודי, רוצה כל הזמן להתחדש. כל החיים שלנו נעים סביב מעגל ההתחדשות, שנה חדשה, חודש חדש, יום חדש. הקב"ה ברא את העולם בשביל ההתחדשות. בשביל אותו יהודי קשה יום שבתוך חיי השיגרה המעייפים לפעמים יעצור לרגע וירים את הראש לשמים, ויגיד כמה מילים לבורא עולם, יחדש את עצמו.
צריך להגיע לפנימיות של הדברים, לנשמה שיש בכל דבר ודבר. מה זה פנימיות? זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה', שאתה אוהב את ה'. החיבור אל ה' זה התענוג שביהדות. להתחבר עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם, עם הנועם של העולם.
הקב"ה רוצה שנישאר קצת ילדים. עם תמימות, עם שמחה, עם סקרנות, ממש כמו ילד. "כי נער ישראל ואוהבו" (הושע יא), היינו מעלתם של ישראל שבגללה ה' אוהב אותם היא ,כי נער ישראל". שבכל עת הם בבחינת נער. שאין אהבתם את ה' מתיישנת אלא תמיד מתחדשת והולכת. את החיות שלי אני לא מקבל מזכרונות מהעבר או מתוכניות לעתיד, החיות שלי, השמחה שלי, היא ברגע הזה ממש, בחיבור שיש לי עם ה' ברגע הזה, בכל דבר ודבר שאני עושה.
חנה התפללה שנים ארוכות על שמואל, וכשנולד אמרה "אל הנער הזה התפללתי". שיהיה נער כל החיים.
התחדשות מקבלים אצל הצדיק, שהאור שלו כל כך זך, כל כך צח, ששום זיקנה ושום שיגרה לא יכולים להכהות אותו. ומי שזוכה להתקרב אליו זוכה גם בימי זקנה ועייפות להתחדש כמו נער. הצדיק נותן לנו רצונות, מגלה לנו את האלוקות שנמצאת בתוכנו, מראה לנו כמה ה' אוהב אותנו, מחמם לנו את הלב, נותן לנו תקווה, שוטף אותנו במים הזכים שלו, מבעיר אותנו בלהבה שלו. צדיקים מחיים את ימיהם כל רגע מחדש. הם תמיד משתוקקים להתקרב עוד קצת אל ה'. אף פעם לא מספיק להם.
אדם עושה תשובה, הוא זוכה להתחדשות עצומה, התשובה זה משהו כזה פלאי. אדם עשה משהו, אדם קילקל, מי יודע כמה הוא קילקל, פתאום בא לו צער והרהור של תשובה, פתאום הכל מתהפך, פתאום הוא יכול לקבל כזה אור אלוקי, הקב"ה פותח את כל השערים, כי ככה ה' ברא את העולם, שהתשובה היא למעלה מהכל. מה זה בעצם התשובה? זה רק רצון. אדם רק מהרהר בתשובה, הוא עוד לא עשה כלום, הוא רק רוצה לתקן את מה שהוא קילקל והוא נחשב בשמים לצדיק גמור. רואים מה זה כוח של רצון.
התורה הקדושה מצווה אותנו בפרשת השבוע על מצוות ביכורים. "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושר אותו בגומי ואומר הרי אלו ביכורים" (ביכורים פרק ג משנה א).
מה המיוחד במצוות ביכורים? ההתחדשות! מקריבים את הפירות הראשונים שמחדשים את עונת הפרי. ואיך מסתיימת מצוות הביכורים? "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". כי כשמתחדשים – שמחים.
עיקר ההתחדשות זה האמונה שברגע זה ניתן להתחיל הכל מחדש. מהרגע הזה הכל יכול להיות אחרת. אומנם, את המעשים אני לא יכול לשנות ברגע אחד, אבל אני יכול לרצות. להתחדש ברצונות וכסופים. אני רוצה אותך אבא, תדע לך שאני רוצה אותך, רוצה להתקרב אליך, רוצה להדבק בך, אבל אני לא יכול לבד, אין לי כוח להשתנות לבד, תעזור לי אבא.
אדם צריך שיהיו לו רצונות וכיסופים חזקים לה' יתברך, שזה יקר מאד. כי אין דבר העומד בפני הרצון וכשאדם מתמיד ברצונות וכיסופים, הקב"ה יעזור לו שגם הוא יהיה צדיק. אסור שהרצון שלנו יתקרר, גם אם שוב פעם נכשלנו. כי כשיש רצון אז יש עבודה, יש שמחה, יש חיות, הרצון זה החלק הכי גבוה שיש לבן אדם, זה המנוע שלו. כל הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכיסופים, של התחלות מחדש. אומנם עוד לא זכיתי אבל אני ממשיך לרצות.
מסופר על חסיד שבא לפני הרב הקדוש בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים זי"ע והיה חסיד זה בעל נפש גדולה ושאיפות כבירות מצד אחד, אך שבע אכזבות מצד שני על שלא עולה בידו להגשים את רצונותיו לעלות בסולם ה'. חוששני, אמר החסיד לרבי, שמכל שאיפותי ורצונותי לא יישאר מאומה, ועל קבריי ייכתב ברבות הימים "פה ניטמן בעל השאיפות"... ענה לו הרבי בחיוך של רצינות: "ואני, אם הייתי רואה קבר כזה, הייתי הולך להתפלל עליו, וכי נקל הוא כל כך להיות בעל שאיפות"?!...
אי אפשר להתחדש אלא עם אמונה. אם מבינים לגמרי שאין עוד מלבדו, אז אסור להיות עצובים, צריכים לחייך, צריכים לשמוח, צריכים לדעת שהכל זה נסיונות, עם הבן זוג הזה, עם הילדים האלה, עם הבניין הזה, עם השכנים האלה, עם הפרנסה הזאת, עם הבריאות, כל אחד עם מה שיש לו, זה הכל צמצומים. אני רוצה לשוט במרחב ואני פתאום מוגבל בזמן, בבעיות, בצרות. איך יוצאים מהצמצומים? אם איזושהי הבנה שאם אני אסתכל על הדבר בעיניים של אמונה אז הכל יהיה אחרת. כשאדם מתחיל לנתק את עצמו כחוט השערה מהדברים הטפשיים, מההקפדות, מהכעסים, מהגשמיות, מהתאוות, כשהוא מתאמץ לנתק את עצמו מהנקודה שהוא נמצא בה לנקודה יותר גבוהה הוא מתחיל להתחבר אל ה'. הוא מתחיל להבין שגם אם לא הלך לו כמו שהוא רוצה, ככה השם רוצה , הוא מקבל את זה באמונה.
אתה רוצה להתחדש? תתרגל לדבר עם ה'. הדיבור עם ה' זה מקור אינסופי של שמחה וחיות. אין לשער את התענוג הרוחני שאדם מקבל כשהוא מרגיל את עצמו לדבר עם ה'. הוא יוצר עם ה' קשר אישי שזה בעצם עיקר התשובה. כשמתרגלים, אי אפשר להפסיק. זה הופך להיות החלק המתוק ביותר בחיים שלנו. "כי הדיבור יש לו כוח גדול להזכיר את האדם בשם יתברך ולחזקו תמיד, אפילו במקומות הרחוקים מהקדושה... כי הדיבור אינו מניח לשכוח את השם יתברך" (ליקו"מ עח').
איזה דבר גדול זה ההתבודדות. אחת המתנות היקרות ביותר שקיבלנו מה'. כי אם על כל דבר שעובר עלינו אפשר לדבר עם ה', לספר לה', לבקש מה', לשאול את ה' אז גמרנו, אנחנו כבר לא לבד בעולם, אנחנו כבר יודעים מה לעשות. אין תפילה מתוקה יותר מהתפילה העצומה והנוראה הזו של ההתבודדות, ששם אדם בוכה על דבר אחד: רוצה להתקרב אל ה'! זה ממש לרחוץ את הנשמה, זה לצאת מהשדה אדם חדש, זאת השמחה הכי גדולה, שמחה של יהודי שרוצה קשר עם אביו. לכאורה, זה הדבר הכי פשוט והכי טבעי שיש. אז למה יש כל כך הרבה מניעות? כי הבעל דבר מפריע. כי הוא יודע שעל ידי זה אפשר לתקן את הכל. הוא יודע שאין דרך אחרת לצאת מתאוות ומדות רעות כי אם על ידי התבודדות.
ואם הדיבור מחבר, הניגון מדבק. הניגון הוא משהו עצום ונורא. "עיקר התקרבות ודבקות איש ישראלי לה' יתברך הוא על ידי קול וניגון דקדושה... כי הנגינה יש לה כוח להמשיך את האדם להשם יתברך (ליקו"ה אפוטרופוס ג,י). הניגון נוסך באדם כוחות חדשים ומאיר לפניו נתיבים עלומים אל אביו שבשמים.
ראש השנה בפתח. ריח של התחלה באוויר. העולם לא נברא אלא עבור תנועה קטנה של התחלה חדשה. כמו בספור הבא:
הבדל של שמים וארץ
בתאריך י"ז בתמוז תשע"ו התפרסמה ידיעה קטנה על מטוס בואינג של 'אל על' שהיה בדרכו מארצות הברית לישראל, ונאלץ לבצע נחיתה לא מתוכננת בנמל התעופה שאנון באירלנד עם 400 נוסעיו. על פי הבירור שלי, הידיעה הזו הופיעה בעיתון אחד או שניים, בעמוד פנימי.
אני הייתי שם, על המטוס ההוא, והאמת שמה שהתרחש שם בתוך המטוס היה דרמה אמיתית הרבה יותר מכתבה חדשותית. זה היה סיפור גדול, בדיוק מסוג הסיפורים שאתה מספר.
חזרתי עם בתי מביקור משפחתי בארצות הברית, במטוס בואינג 747, מפלצת של ממש, עמוס נוסעים. שום דבר לא הכין אותנו למה שיתרחש בהמשך. מי שטס מארצות הברית לישראל יודע שמדובר בטיסה בת 12 שעות, ארוכה ומתישה מאד. לא מומלצת לבעלי הפרעת קשב וריכוז, כי מי שלא יודע לשבת חצי שעה בשיעור, יתקשה מאד לשבת 12 שעות במרחב של 40 סנטימטר, כשמרוב הזמן אתה צריך לשמור על השקט, כי אתה מוקף באנשים שישנים או לפחות מנסים לישון ומאשימים כל תזוזה שלך בזה שהם אינם מצליחים... לאחר כשמונה שעות טיסה ארוכות ומתישות לפתע נשמע קולו של הקברניט: "אם יש רופא בין הנוסעים הוא מתבקש לפנות אל אחת הדיילות". חשבנו שמישהו לא מרגיש טוב. קורה. דקות אחדות לאחר מכן אנו רואים אישה חרדית מודאגת עוברת בין המושבים. "אולי יש כאן רופא או לפחות מי שמבין ברפואה? הבת שלי לא מרגישה טוב". כולם אמרו לה שהם אל רופאים ולא מבינים ברפואה. הרגשנו חסרי אונים ואולי קצת אשמים על כך שלא לקחנו איזה קורס ברפואה מתי שהוא. הקברניט המשיך לבקש: "האם אין שום מומחה רפואי בין הנוסעים?" מבטי כולנו שוטטו לראות אם מישהו קם, אבל איש לא קם. לאחר עשרים וחמש דקות נשמעה ההודעה הבאה: "עקב מצבה הרפואי של ילדה מבין הנוסעות, ניאלץ לשנות את מסלול הטיסה ולנחות בנמל התעופה שאנון באירלנד. אין לנו צפי לשעות העיכוב, אנו מתנצלים בפני הנוסעים ומבקשים להתאזר בסבלנות." דקה לאחר מכן החל המטוס לבצע פנייה משמעותית ולטוס לכיוון אירלנד. וכאן רק מתחיל הסיפור.
מאחוריי ישבה משפחה די קולנית ועליזה, מסוג המשפחות שלא בדיוק מכירות בזכותם של הנוסעים לישון, לנוח או סתם לזכות באווירה שקטה ורגועה. כל הדרך הם צעקו ואכלו ושתו וקמו וישבו וגם רבו והשלימו. אבי המשפחה הזמין את כל סוגי היינות והוויסקי שמכרו הדיילים, וגם שתה חלק מהם במקום. איש לא אמר להם מילה, כי יש משפחות שאיש לא אומר להן מילה.
לקח להם כמה דקות להבין את החדשה המרעישה, ואז החלה אחת הבנות, כבת עשרים ומשהו, לצעוק: "אני לא מבינה את החוצפה הזו. 400 נוסעים יחכו כעת שעות בגלל הילדה זו?" בהתחלה אמא שלה ניסתה לומר לה: "מה יש לך, שירלי?, או שם דומה, אבל אז היא אמרה טיעון שכנראה נראה מנצח. לפחות על פי המשפחה: "ראית את אמא שלה. הם חרדים. עם כל הכבוד, הם מביאים איזה עשרה ילדים, כולנו אשמים בגלל אחד מהם שמצטנן? תשאירו את הילדים שלכם בבית או אל תלדו אותם בכלל, מה אנחנו צריכים לסבול בגללם".
לאט לאט היא שכנעה את המשפחה שהיא צודקת. "באמת, בשביל מה מביאים ילדות קטנות כאלה למטוס? אם כבר, שיקחו מטוסים של חרדים! למה הם צריכים לבוא לבואינג שלנו?" אנשים סביב שתקו. לא ידעו כיצד להגיב. המטוס כבר הגיע לאירלנד, ואז הודיע הקברניט שהנחיתה תיהיה בעוד חמישים דקות, מאחר שהוא צריך לשפוך את הדלק בים.
הצעירה, שגם ככה הייתה עצבנית, התפוצצה לגמרי. היא החליטה שזה לא מתאים לה. פשוט קמה והחלה לצעוק על הדיילות. "זו חוצפה מה שאתה עושים כאן, כולם יושבים כאן ושותקים, אבל אתם לא חושבים שזו התעללות בנוסעים?" הדיילות היו המומות. "אבל יש ילדה שלא מרגישה טוב, מה את רוצה שנעשה?" "לא מרגישה טוב", חיקתה הצעירה את קולה של הדיילת. "אם תורידו מטוס על כל אחד שמרגיש טוב לא תגיעו לשום מקום". הדיילת אמרה לה: "את מסכימה שאם הוחלט להנחית את המטוס מדובר במקרה רציני, את רוצה שיקרה לה משהו?" "מצדי שהיא תמות", הגיבה הצעירה. "היא לא מעניינת אותי. זו בעיה של ההורים שלה שבכלל העלו אותה למטוס". בשלב הזה לא התאפקתי ואמרתי לה: "את לא מתביישת? איך את מדברת? ילדה קטנה נמצאת בסכנה ולך לא אכפת? מי חינך אותך ככה?" זו הייתה טעות כמובן, כי המשפחה כולה התגייסה לטובתה. משום מה אישיותם הרגישה נפגעה מכך שרמזתי שאולי החינוך שלה לא היה מושלם. למזלי, נוסעים אחרים התגייסו לטובתי וענו להם, וכך העברנו את חמישים הדקות. המטוס שפך דלק, הם שפכו אש וגפרית , ומזל שזה היה בחוץ וזה היה בפנים... ואז הודיע הקברניט כי סיים לשפוך את הדלק ובעוד מספר דקות ינחת המטוס.
כולם חגרו את החגורות, ושקט יחסי השתרר. ואז שמעתי את אבי המשפחה שישב ממש מאחוריי אומר: "אני לא מרגיש טוב". "בטח לא מרגיש טוב, שתית את כל הוויסקי שיוצר באירלנד בשנה האחרונה", צחקה אשתו. "לא, סימה", אמר. "אני ממש לא מרגיש טוב, וזה באזור הלב". "זה בסדר", היא ענתה. "ננחת, תסתובב קצת והכל יעבור לך". האיש נאנח ונאנח, סימנתי לדיילת להתקרב ואמרתי: "האיש שמאחוריי לא מרגיש טוב". "הכל בסדר, אדוני?" "לא, הוא אמר. "אנ י מרגיש שיש לי התקף לב". הדיילת הייתה מקצוענית. היא לא נתקפה בבהלה אלא אמרה לו בטן רגוע: "אל תדאג, אדוני, ננחת בעוד מספר דקות ואם עדיין תחוש ברע נפנה גם אותך מהמטוס". והלכה. "מה קרה לך, אבא? תירגע, תתאושש", אמרה בתו, הפעם לא בכעס אלא בדאגה. המטוס ירד לנחיתה. האיש נראה סובל באמת ובתמים, הגלגלים נקשו על הקרקע. נחיתה. המטוס עצר. בתוך דקות שנדמו כנצח ראינו כוחות הצלה מתקרבים למטוס. כבש מדרגות התקרב אל הדלת, וצוות של דיילים הוריד את הילדה ואת הוריה מהמטוס אל האמבולנס שחיכה למטה. מדי לאחר מכן ניגשו מספר דיילים לאיש הסובל ושאלו אותו כיצד הוא מרגיש. "אני מרגיש כאבים איומים בחזה", אמר. "אני מרגיש שיש לי התקף לב". הם ביקשו ממנו לקום, אך הוא לא מצא כוח, כמה דיילים חסונים הביאו כיסא והעבירו אותו אליו, הייתה התייעצות והוחלט שבנו הגדול שישב בשקט יחסית ליווה אותו. וכך היה. הוא הורד מהמטוס ובתוך זמן קצר מאד הודיע הקברניט כי יש להתכונן להמראה.
המטוס המריא. הייתי מגדירה זאת כך. כל אחד מהנוסעים, לפחות בסביבה שלנו, רצה לומר איזו מילה לצעירה שעשתה בלאגן, אבל מה שקרה היה חזק מכל מילה שניתן היה לומר. מכיוון שישבתי מושב אחד לפניהם, שמעתי את האם אומרת לבת: "תראי, באמת טעית, את לא חושבת?" היא רק ענתה לה בזעף ובחוצפה.
לאחר שעה נוספת ניגשה אחת הדיילות והודיע לבני המשפחה המתוחים: "אבא שלכם הגיע לבית החולים. התברר שהוא סבל מאירוע לב משמעותי ומחסימה של 90 אחוז מהעורקים. בוצע בו צינתור בהצלחה והוא יצא מכלל סכנה, אך ייאלץ לבצע ניתוח מעקפים. צוות בית החולים אומר שהגיע ממש ברגע האחרון. הוא לא היה שורד עוד ארבע שעות באוויר".
"הילדה הזו הצילה את אביך", אמרה הדיילת לצעירה, וזו החלה לבכות ולהתנצל. אמא שלה הצטרפה אליה, והסיפור המופלא הזה התפשט בין כל נוסעי המטוס מאחד לאחד. כולם הבינו איזו השגחה עליונה קרתה כאן, ילדה קטנה שלא חשה בטוב הצילה את חייו של אדם שמשפחתו התנגדה שהמטוס ינחת כדי לטפל בה. היה כאן הלם לכולם. הבנה כמה "אין אדם עושה אלא לעצמו". לו היו מתחשבים בהם, הם היו חורצים את גזר דינו של אביהם במו ידיהם. מעבר לכך, היתה כאן גם "שעת חינוך" להם ולכל אדם, כמה לפעמים בני אדם אנוכיים ושקועים בעצמם ולא מבינים, עד שהדברים מונחים לפתחם. סיפור נחיתת המטוס, זכה לאזכור של כמה שורות בעיתונות, אך הסיפור שמאחוריו ראוי שיזכה למקום של כבוד בלב כל אדם ואדם! לחשוב ולהתחשב בזולת או שלא, זה לפעמים הבדל של שמים וארץ... והנה קיבלת גם שם לסיפור שלך...
תפילה
רבונו של עולם
איך יכול להיות שאני עדיין מודאג לפעמים? שרמת החרדה קופצת פתאום למקום כל כך גבוה? הרי אם אפשר תמיד לרוץ אליך, לספר לך, לבקש עצה, לבקש עדוד, אז איך זה שיש דאגה?
ומה עוד שאפילו אם הדבר שאני כל כך חרד ממנו יקרה ח"ו, הרי כל מה שקורה הוא מאתך אבא, והוא לטובה, אז איך זה שאני לא זוכר את זה? איך זה שאני לא חוזר מייד לשמחה שלי?! רבונו של עולם, תעזור לי לא לשכוח.
כי כשזה קורה לאחרים, אני מומחה בלהרגיע ולחזק אותם באמונה, אבל כשזה קורה לי, במיוחד שקורה דבר יותר חמור, אני שוכח הכל , אני מתבלבל לגמרי, עד שאני נזכר שיש לי אותך אבא, וזה כזה תענוג לחזור אליך, להתרפק בזרועותיך, לדעת שאתה איתי בתוך הנסיון הזה, ושעם תפילות ותחנונים אפשר לפעול הכל, ושגם אם יקרה ח"ו מה שאני כל כך חושש ממנו, זה גם יהיה ממך, וזה גם יהיה לטובה. כי אין רע בעולם, כי הכל פה זה רחמים שלך אבא.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
