'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' (ר"ה טז,א). בפשטות השופר מזכיר את עקידת יצחק, ובכך מעלה עלינו זכות לפני הקב"ה. אולם אפשר גם שזה קשור עם העקידה, שה' נסה את אברהם כדי ללמדנו כיצד עלינו להתנהג (לדעת הרמב"ם. ראה ב'לזמן הזה' תשרי 'והאלקים נסה את אברהם' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). ממילא כיון שמטרתו היא ללמדנו, אז בשמיעת קול השופר אנו מתחברים כעין לימוד לעקידה וממילא כאילו עקדנו עצמנו, וזהו שמעלה כאילו עקדנו ממש- כעין חיבור גמור למעשה. בעקידה יצחק הוחלף ברגע האחרון ע"י האיל, ולכן בהקרבת האיל הרגיש יצחק כאילו הוא עצמו נעקד ממש. בקרבן (של חוטא) יש מטרה שהאדם ירגיש כאילו הוא מוקרב במקומו, וק"ו כאן שממש הוקרב במקומו בפועל-שהחלפו, כך שממש הרגיש כאילו הוא עצמו נשחט. דבר זה נטוע בנו כמעשה אבות סימן לבנים, ולכן אנו מוכנים למסור נפשנו (ודורות רבים מסרו נפשם על קידוש השם), לכן גם מיכאל מקריב נשמות צדיקים במזבח של מעלה (תוס' 'ומיכאל'. מנחות קי,א) [אולי שתי הדעות החלוקות במדרשים שתוס' מביא, זה כעין העקידה, שמיכאל מקריב בפועל כבשים של אש, אולם זה תחליף גמור לנשמות צדיקים, שמחליפים אותם, ולכן כעין מקריב את הצדיקים]. ממילא עניין העקידה נטוע בנו, ולכן בשופר אנו מגלים את הנטיעה הזו שבנו, וה' מחשיב זאת כאילו נעקדנו ממש. לכן מביאה הגמ' מיד: 'ואמר רבי יצחק: למה תוקעין בר"ה? למה תוקעין?! רחמנא אמר תקעו. אלא למה מריעין? מריעין?! רחמנא אמר זכרון תרועה. אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. וא"ר יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה, מריעין לה בסופה. מ"ט? דלא איערבב שטן' (ר"ה טז,א-ב). 'כדי לערבב - שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו' (רש"י). הרי שבתקיעת השופר השטן משתתק. אולם מדוע דווקא בשופר?- בפשטות זה משום שזו המצוה (היחידה מהתורה) שחלה בר"ה. אולם אולי אפשר שכיון שהתקיעה קשורה לעקידה, ממילא מזכירים לשטן את העקידה שבאה בעקבות קטרוגו על אברהם (סנהדרין פט,ב), ממילא בעקידה נסתרו דבריו. כך גם בשמיעת השופר שחוזר שוב, זה מוכיח לו את קשרנו החזק לזה, לכן כעין שחל בנו ההוכחה שאנו דבקים בה', ומסתתמים טענותיו. אולי גם לכן פרטי דיני תקיעת שופר נלמדים מיובל (ר"ה לג,ב), כיון שהיובל הוא החיבור שלנו לא"י, בו אנו כעין חוזרים להתחלת הקשר לא"י, שהשדות חוזרות לבעליהם. כך גם בשופר אנו חוזרים להתחלה-לאבות, ומתחברים לעקידת יצחק, שנעקד על גבי המזבח, וכך גם אנו כאילו נעקדים כמותו. לכן השופר קשור לא"י (כיובל) כיון שיצחק קשור לא"י שלכן לא יצא מהארץ, ובפרט שהסיבה היא מהיותו כקרבן עולה בשל העקידה (ב"ר סד,ג), לכן בשופר יש קשר לא"י והעקידה. ממילא אם כך, בתקיעת שופר אנו מתחברים לשניהם, ולכן מתקנים מעשינו ומתחברים לקדושה, כמעלת שניהם, וגם מתכפרים חטאינו כעין קרבן (שמכפר) וא"י (שהיא מכפרת. ספרי דברים לב,מג). לכן השופר דק מצד אחד ועבה מצדו השני, כעין מהאבות (שהיו רק שלושה) גודל עלינו (וזה שופר אחד [שהמדבק שופרות-פסול] שיש בנו את ייחודם, שנטוע בנו). אנו כמותם מיועדים לתיקון העולם (לכן נלמד מיובל כעולם מתוקן), ומחוברים לכוח א"י שבה מעלת התורה והמצוות לתיקון העולם (ספרי "עקב" מג). לכן יש בכוח השופר לתקן מאוד, אפילו את החוטאים ביותר, כמו שמביא היהודי הקדוש ששופר ר"ת: “שרש פרה ראש ולענה" (דברים כט,יז) שאפילו את אותם החוטאים הקשים השופר מסוגל להחזיר בתשובה. אולי זה מכוח א"י הקדושה שבה 'אוירא דארץ ישראל מחכים' (ב"ב קנח,ב), וכך מקבל חכמת קודש שמשפיעה עליו לשוב בתשובה, ולכן נאמר בהקשר לשורש פורה ראש: “אשר לבבו פנה היום" (שם), היום-עכשיו שכאנו במדבר, אבל בא"י מתבטל כוח יצה"ר הגדול הזה, וע"י השופר אנו מתחברים למעלה זו של א”י. תקיעות השופר הם תקיעה לפני ואחרי, שהיא כעין רוגע-ישר, אבל עצם התקיעה מעוררת חרדה "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג,ו), ובאמצע-ביניהם תרועה שהיא כבכי, אולי זה כעין ההליכה לעקידה והחזרה שהיו בצורה יחסית רגועה, אבל עם חרדה בשל העקידה, לעומת רגע העקידה עצמה שמן הסתם שהיה מאוד סוער בלב אברהם, וכעין בכי על בנו יחידו אהובו. (בנוסף לכך גם הלכו בדרך שלושה ימים, שבזה היה התחזקות של כוח ההתגברות על היצר בשביל העקידה, שהשטן ניסה לשכנעו ולהפריעו מלעשות את העקידה [ראה תנחומא "וירא" סימן כב] לכן גם יש שלושה סדרי תקיעות [מדאורייתא. ר"ה לד,א] וכן יש שלושה סוגים: תקיעה, שברים ותרועה). אולי התרועה היא שברים או תרועה, כיון שהיו אברהם ויצחק במתח נפשי, ולכן אחד מסמל את המתח של אברהם ואחד מסמל את המתח של יצחק, ויש שברים-תרועה שזה מסמל את המתח של שניהם. התקבל המנהג לתקוע מאה תקיעות בר"ה, אולי זה כנגד הגיל של אברהם בהולדת יצחק, שמזה מוכח כמה היה יצחק חשוב ואהוב לאברהם, וממילא את מעלת מסירותו השלמה של אברהם לה' בעקידה. כמו שחז"ל מביאים בדברי השטן לאברהם: 'א"ל: זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקדוש ברוך הוא קח את בנך, וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה?' (תנחומא שם), הרי שעניין הולדת יצחק בגיל מאה לאברהם הוא עניין מרכזי וחשוב בטענות היצר לאברהם כדי למנוע ממנו מלשחוט את יצחק, ממילא זה מחזק את מעלת כוח דבקות אברהם בה', שמתגלה בעקידה.