בתחילת פרשת "כי תבוא" נאמר: “והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה" (דברים כו,א). מביא על זה האור החיים הקדוש: 'והיה כי תבא אל הארץ- אמר "והיה" לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) "אז ימלא שחוק פינו" וגו'.' נראה שמה ששמחים בישיבת א”י, זה משום הדבקות בקב”ה שנעשית ע”י הישיבה הארץ. יש מצוה לישב בארץ, אז דרך קדושת מצוה זו מתחבר לה'. אולם זה יותר מזה, שכינת ה' שורה בא”י, ולכן כאשר יושבים בא”י מחוברים דרך זה לשכינה. ועוד יותר מזה, עיקר קיום התורה והמצוות זה בא"י, כמובא בספרי: 'ד"א, "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר "הציבי לך ציונים", אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי "עקב" מג). ממילא הקשר לתורה ומצוות זה בא"י, וישיבת א"י זה דבקות בה', כמו המלכה בבית המלך (שזהו עניין אחד, כיון שדווקא בא"י מחוברים לה', לכן דווקא בא"י יש את עיקר קיום המצוות). לכן בא"י מחוברים לה', ולכן שמחים מאוד מזה, מהקשר לה'. נראה שלכן אצלנו בפרשה מובא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח,מז) שלמדו מזה גדולי החסידות שעיקר האשמה היא שלא עובדים את ה' בשמחה (אמנם בפשט הכוונה כפרש”י). בפשט זה משום שהשמחה מראה על חיבור בין האדם למה שמבצע, שזה מראה על חיבורו האמיתי לתורה, ולא רק כמצוות אנשים מלומדה. אולם נראה גם שהשמחה מראה על חיבור לה', כמו השמחה שבא"י, ולכן אז זה מחובר לתורה באמת, שקשור למקורו כמו בא"י, כיון שהקב"ה קשור לשמחה. כמו שמובא: 'והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר (דברי הימים א טז, כז) "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו"' (חגיגה ה,ב). לכן בשמחה מתחברים לה', ואילו כשעושים ללא שמחה, זה כעין מנותק מה' ח”ו, כעין שלא לשמה. בכ"א לכן בא"י והתורה ומצוות יש חיבור של שמחה שמתחברים לה', ולכן דווקא בא"י יש את עיקר התורה, כמו שמתגלה בשמחה. נראה שלכן בחתונה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים: 'רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'".' (ברכות ו,ב) וקודם נאמר ש'זוכה לתורה', ששניהם קשורים בשמחת א"י, לכן כשעושים חתונה שהיא קשורה בשמחה (שמשמח חתן) זה קשור לכוח הקדושה של א"י, שמחזק זאת, ולכן כעין שבנה אחת מחורבות ירושלים, שפעל לחיזוק קשר הקדושה שלנו עם א"י. (להיפך מהחורבן שגרם עצב, שלכן כביכול היה עצב לפני ה' בחורבן, כמובא בחגיגה [שם]). נראה שזה בכל שמחה של מצוה (כמו בר מצוה וברית) אולם בחתונה יש מעלה גבוה יותר, משום שזה ממש כתיקון לחורבן שהיה קשור בענייני חתונה (גיטין נה,ב וכו'), וגם שמתן תורה הוא כעין חתונה (משנה תענית ד,ח). נראה שלכן גדולי החסידות רצו לעלות לא"י, וחלקם עלו, שכך חיברו (דרך אלו שבא"י) כעין משיכת כוח של א"י, בשביל שמחה של תורה, עד שיעלו. נראה שלכן זה היה יחסית קרוב (מאה שנים פלוס) ל'עליה הראשונה' לא"י (שבה כבר עלו כמות גדולה של יהודים), כיון שבהגעתם (שלהם ושל תלמידי הגר"א) חיברו לא"י, ולכן זה יצר פתח לקראת זמננו, זמן של חזרה לא"י. גם ה'חלוצים' שהיו רחוקים מעשיית תורה ומצוות, באו ובנו את א"י בהתלהבות ובשמחה (כמה שיכלו), כראוי לחיבור לא"י. הם אמנם לא חשבו על זה מהצד הקדושתי, אולם בפנימיותם נמשכו לזה, כיון שבכל יהודי יש קדושה פנימית המשפיע עליו. כמו שמובא בגמ': 'ריש לקיש אמר מהכא: (שיר השירים ו, ז) "כפלח הרמון רקתך" אפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון. ר' זירא אמר מהכא: (בראשית כז, כז) "וירח את ריח בגדיו" אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו' (סנהדרין לז,א) שאפילו הבוגדים כביכול בה' ותורתו, בעצם הם מלאים מצוות כרימון, וריחם הטוב (מזה) עולה לה'. כך שאע"פ שכלפי חוץ יצאו והכריזו נגד ה' ותורתו רח”ל, בכ"ז פנימיותם משכה אותם למעשיהם הטובים החיצוניים, אע"פ שלא היו מודעים לזה (וברצונם רצו רק רע במחשבתם הרעה וכך פעלו רעה בחיצוני). נראה גם שמסרו נפשם על הארץ, ומסופר בגמ' על פפוס בן יהודה שניסה בדבריו לשכנע את ר"ע לימנע מללמד תורה ברבים (ברכות סא,ב), כך שמשמע שהיתה בו דחיה מתורה (אמנם יש כמה דעות שטוענות שהיה ת"ח, אולם בפשטות לא משמע כך בגמ') ומסופר עליו שמת על קידוש השם כדי להציל את בנ”י (אמנם לא בטוח שזה היה הוא, אבל יש דעות שאומרות שזה הוא) ועליו נאמר 'הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן' (ב"ב י,ב) [אמנם רש"י מפרש בתענית (יח,ב) 'לוליינוס ופפוס אחיו - צדיקים גמורים היו' משמע שהם צדיקים גמורים? נראה שרש"י מפרש בהמשך: 'בלודקי' - היא לוד והיינו דאמרינן בכל דוכתא (ב"ב דף י:) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן. ויש אומרין שנהרגו על בתו של מלך, שנמצאת הרוגה ואמרו היהודים הרגוה. וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו אנו הרגנוה. והרג המלך לאלו בלבד'. ובב"ב פרש רש"י שמדובר על שמצאו את בת המלך מתה וכו'. כך שנראה שבתענית מהדו שיח נראה שהיו צדיקים, ולכן פרש בפשטות שהיו צדיקים ומתו על צדקותם בקידוש השם, אולם מביא עוד הסבר שמתו על שקיבלו על עצמם למות במקום בנ"י, ואם בזה מדובר אז לא היו צדיקים שמתו בשל צדקותם, אלא מעלתם היתה מקבלתם למות במקום בנ"י. לעומת זאת, בב"ב מפשט הגמ' שמשעמידה שלא היתה זכות אלא רק שמתו על קידוש השם, כיון שהגמ' מקשה שאין זה ר"ע וחבריו כיון שהיה בהם זכויות אחרות, כמו שפרש"י: 'הרוגי מלכות ותו לא - כלומר הך מלתא לחודא הוא דהוי בהו, שנהרגו על קידוש השם, ותו לא הוה בהו'. משמע שלא היתה להם זכות אחרת, שלא היו צדיקים גמורים, אלא כל מעלתם זה שמסרו נפשם למען בנ"י, לכן כאן פרש"י בפשטות שמשמע שמדובר על שמתו להציל את בנ"י מהגזרה.. או שלרש"י בתענית עצם זה שמסרו נפשם למות, זה עצמו כבר נחשב לעשותם צדיקים גמורים-ודוחק]. כך גם אותם 'חלוצים' שמסרו נפשם היה להם חיבור לקדושה על אף רשעותם ולחימתם נגד הדת. הרי שיש חיבור של קדושה בכל אדם מבנ"י, שלכן מושכו לעשות את רצון ה', גם אם במחשבתו לא חושב כך ובמעשיו הוא כרשע. כך גם עלו בשמחה ליישב את הארץ, מתוך חיבור לעומק קדושת א"י, שזה מביא בסוף לחזרה לתורה ומצוות, כעניין השמחה בא"י שקשורה להם. וכך אנו רואים בעיננו כיום שרבים חוזרים בתשובה ורוב העם רואה עצמו כקשור ליהדות, להבדיל מפעם. וב"ה נמשיך בזה עד חזרה בתשובה גמורה של כל בנ"י, ותתקיים בנו השמחה: 'א"ר יוחנן משום רשב"י: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, ב) "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" אימתי? בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה"' (ברכות לא,א), שתבוא הגאולה ותרבה השמחה הגמורה בעולם. אכי"ר.