ט' אלול התשע"ז

לעילוי נשמת חותני היקר

הרב מנחם ב"ר יצחק חבה ז"ל

נלב"ע שב"ק כי תצא י"א באלול תשע"א

תנצב"ה

ריבוי המצוות בפרשתנו וביאור בדברי בן עזאי[1]

פרשתנו היא בעלת המצוות הגדול בתורה שבעים וארבע במספרן, וסימנך – והתקין לו ממנו בנין עדי – ע"ד, דהיינו לבניית קומתו הרוחנית של האדם שישאר לעד, כפי הידוע שתרי"ג המצוות הן כנגד איבריו (רמ"ח) וגידיו (שס"ה) של האדם. בפרשתנו נחלקו הן לעשרים ושבע - ז"ך מצוות עשה, שתזככנה את האדם[2], וארבעים ושבע מצוות לא תעשה – ל'א טו"ב לעשות. (מנין המצוות מובא בתחילת פרשתנו בספר החינוך כדרכו בכל פרשה).

מתוך שבפרשתנו ריבוי המצוות הגדול, נראה דבריו של הרב יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק בפרשתנו, בענין ההדרכה ברדיפה אחר מצוות העשה, ובמנוסה ממעידה חלילה במצוות הלא תעשה, וכך כתב (שער צ"ז): ...ההרגל בענינים בין טוב ובין רע מחזיק כח הפועל לפעול בהם בחוזק, כמו שאמרנו ממהרגל אצל התשת כח היצר הרע, ושלזה ראוי לאדם להשמר ולהזהר מאוד אצל ההתחלות, שהמעשים הראשונים הם מקנים לאדם כח ואומץ לשניים, והשניים אל השלישיים, וכן כולם. ולזה העצה הנכונה להתרחק מההתחלות בעניני העבירות, ולהדבק במעשה המצוות, כי בזה ובזה ההתחלה הוא יותר מחצי הכל. וזהו מה שאמר בן עזאי (אבות ד' ב') הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה....הוסיף לקבוע שכר על מצות הריצה אל המצוה והבריחה מן העבירה, ואמר ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. והענין הראשון מכוונתו הוא מאמרנו, שקַלוּת המצוה או העבירה לא ימעיטם בעיניו, כי ההתחלה בהם דבר גדול להמשיך החמורות אחר הקלות הן במצוות הן בעבירות.

אמנם הענין השני הוא כשההתנועעות לבוא אל המצוות או לפרוש מהעבירות יהיה בתכלית החריצות, עד שהביאה אל הקלה במצוות יהיה במרוצה, והפרישה מהקלה שבעבירות יהיה בבריחה. ולזה אחר שנתן הטעם הראשון באומרו שמצוה גוררת מצוה וכו' כמו שאמרנו, נתן הטעם השני ואמר ששכר מצות הריצה למעשה המצוה יהיה שעל כל פנים יגיע לידו, מה שלא יהיה כן אם יבוא אליה בנחת ועצלה, כי אולי בין כך ובין כך יקרהו מונע. וכן בשכר שפירשת מן העבירה בבריחה, רצוני בחריצות, ישיג מצות ההנצל מהעבירה ההיא, כי אולי אם יפרוש באט ובנחת לא יעלה בידו הפרישה ולסוף ילכד בה. וכן שכר עבירה והוא לבלתי הולכו במרוצה אל המצוה או לבלתי ברחו בחריצות מן העבירה, יהיה שלא יגיע אל המצוה או שלא ימלט מהעבירה כמו שאמרנו. ומאמר 'שכר' עבירה לאו דוקא שכר, אלא מה שירווח בענין ההוא...עכ"ל העקידת יצחק.     

מתוך עשיית היושר תזכו לנצח במלחמה

הרב שמעון דריהם (מחכמי תוניס) בספרו שער שמעון כותב בתחילת פרשתנו: סמיכות הפרשה - כי תעשה הישר בעיני ה' [סוף פרשת שופטים, לתחילת פרשתנו] כי תצא למלחמה אפשר לפרש, עפ"י מה שאמרו ז"ל שבימי אחאב היו יוצאים למלחמה ונוצחים אפילו שהיו עובדי ע"ז, לפי שהיו באחדות, ולא היה ביניהם לשון הרע. וזהו שאמר 'כי תעשה הישר בעיני ה', שהיא הענוה כידוע. וע"י זה תהיו באחדות, כי המחלוקת והלשון הרע באים מצד הגאוה, ובזה תזכו 'כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידיך'... 

רמזים בעבודת ה' בענין השבת אבידה והקמת בהמה

לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ... לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ (דברים כ"ב א', ד') במשמרת איתמר לרב איתמר מקונסקוויל (תלמידם של המגיד מקוזניץ, החוזה מלובלין וה'יהודי הקדוש') ביאר בדרך עבודת ה' השייכת לכל יהודי ובכל זמן מקום וזלה"ק: עיין באור החיים [הקדוש] ויש לומר עוד על דרך מה שכתוב בספרי יראים, שכל מה שנזדמן לאדם בראיה או בשמיעה, הכל הוא לרמז לו על ענין עבודתו...ואומר והתעלמת מהם, פירוש לא תראה שאתה מופרש ונעלם לגמרי מענין הנדיחה הזה שאתה רואה, אלא השב, היינו שתראה לפשפש במעשיך שבודאי זה נזדמן לך כדי לתקן מעשיך באותו ענין ולשוב בתשובה, וממילא ע"י תשובתך קודם תשיבם לאחיך גם כן. וכמו שכתבתי (פרשת יתרו) על המאמר חז"ל (בבא מציעא ק"ז ע"ב) כל הכתוב (צפניה ב' א') התקוששו וקושו, קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. ובזה שכתבתי ניחא שפיר הלשון קשוט עצמך דמשמע לשון ודאית שיש לו לקשוט ולתקן את עצמו באותו ענין עצמו שהוא רוצה לקשוט אחרים, והיינו כנ"ל שבודאי לא נזדמן לפניו אותו הענין אלא לרמז לו רמיזא דחכמתא לתקן את מעשיו, וע"י שיקשוט את עצמו קודם, ממילא אח"כ יוכל לקשוט אחרים ולפעול בתוכחתו...

לא תראה וגו' נופלים בדרך והתעלמת מהם...היינו על דרך הנ"ל שרומז הכתוב שאפילו יראה נפילה ממש וידמה בדעתו שזה בודאי אין עבורו, שהוא נקי בודאי מבחינה כזאת, ועל זה אומר הכתוב לא תראה וגו' והתעלמת, שגם מזה לא תוכל להתעלם ולומר שאתה נקי מזה אלא – הקם תקים עמו כנ"ל על השב תשיבם. וגם רומז הקם תקים עמו - שע"י הקמתך אותו בזכות זה תקים ג"כ [עצמך] עמו, וכמו שאמרו חז"ל (שבת קכ"ז ע"ב) כל המכריע את חבירו לזכות [דנין אותו לזכות]... עכ"ל המשמרת איתמר.

כלאי הכרם למוד לשמה ומיכאל שר הגדול

לֹא־תִזְרַ֥ע כַּרְמְךָ֖ כִּלְאָ֑יִם פֶּן־תִּקְדַּ֗שׁ הַֽמְלֵאָ֤ה הַזֶּ֙רַע֙ אֲשֶׁ֣ר תִּזְרָ֔ע וּתְבוּאַ֖ת הַכָּֽרֶם (דברים כ"ב ט') רבינו יוסף חיים בספרו עוד יוסף חי (דרשות) ביאר פסוקים אלו כרמיזה ללמוד התורה ואלו דבריו הקדושים: נראה לי בס"ד דידוע העוסק בתורה לשמה הוא דבק בחסד שהוא בימין, והתורה היא מימין, דכתיב (שם ל"ג ב') מימינו אש דת למו. ולכן תורת חסד דכתיב (משלי ל"א כ"ו) תורת חסד על לשונה, וכיוון שדבק בחסד דבק במיכאל שהוא שר החסד, והוא שר התורה. ולכן משה רבינו ע"ה שהוא קיבל תורה מסיני ונקראת על שמו, דכתיב [מלאכי ג' כ"ב] זכרו תורת משה עבדי, יש במילוי שמו כזה: מ"ם שי"ן ה"א מספר מיכאל, ולכן איתא במדרש רבא [וזאת הברכה אות י'] בפטירת משה רבינו ע"ה שאמר מיכאל להקב"ה, אני הייתי לו לרב והוא לתלמיד, ולא אוכל לראות במיתתו. ולכן הלומד פרקו מאה ואחד פעמים כמנין מיכאל, לא ישלוט בו שר של השכחה, ולכן כח חכמה הוא מספר מאה ואחד כמנין מיכאל. וזה הלומד תורה לשמה הוא דבק במיכאל, אבל הלומד שלא לשמה שמערב בלמודו פניה זרה, אז יהיה נקרא על למודו שם 'כלאים' שהוא תערובת מין בשאינו מינו, כן זה מערב דברי תורה עם דברים זרים שהוא מתכוון לדבר זה. ונמצא אותיות מיכאל נהפכים אצלו לאותיות כלאים, וזהו שאמר לא תזרע שדך כרמך – לימוד התורה הנקרא כרם כנודע, כלאים, שאין אתה לומד תורה לשמה שתדבק במיכאל, אלא עושה תערובת זרה בלימוד שלך, ובזה יהיה נקרא למודך בשם 'כלאים' שהוא תערובת מין בשאינו מינו. עכ"ל רבינו יוסף חיים זיע"א (יום הסתלקותו י"ג באלול). עוד ליקוט בשיטתו ב'תורה לשמה' ראה באוצרות חיים - לקט אמרים במשנת רבנו הבא"ח חלק מעלות התורה (עמ' רנ"ז-של"ט) הוצאת אהבת שלום ירושלים.

גדלים תעשה לך – גדלות בעבודת ה' תעשה לך

גְּדִלִ֖ים תַּעֲשֶׂה־לָּ֑ךְ עַל־אַרְבַּ֛ע כַּנְפ֥וֹת כְּסוּתְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תְּכַסֶּה־בָּֽהּ (דברים כ"ב י"ב) הרב אליעזר פאפו בספרו אלף המגן מבאר בדרך הדרכה מוסרית: בארבעה דברים צריך להתנהג בגדולות: האחד – לענין קיום מצוות עשה, שלא יאמר מה אני מה וחיי שאוכל לעשות נחת רוח למלך רם ונשא. השני – לענין הלא תעשה, שלא יאמר מה אני שאפגום במעשי בשמים ממעל, אלא יאמר אני גדול שיש בידי להיות בונה עולמות ומחריבן. השלישי – לענין להיות מוכיח לרבים ומשבר מלתעות רשע ומקים דגל התורה. הרביעי – שלא להתחבר רק עם גדולים ממנו, על דרך שאמרו  (יומא ט' ע"ב) דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדי, יתבי ליה עסקא בלא סהדי. [פירוש: ריש לקיש היה משוחח דוקא עם אנשים גדולים בצדקותם, ולכן שראו כי ריש לקיש דיבר אתו, ידעו שהוא אדם מהימן והיו נותנים לו מעות אפילו בלא עדים] ובזה תעשה כסותך אשר תכסה בה – חלוקא דרבנן לעתיד לבוא.

 

הנשואין בישראל עניינן הוא בנין האומה ולא בנין פרטי

לֹא־יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל ה' גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָ֥בֹא ל֖וֹ בִּקְהַ֥ל ה'. (דברים כ"ג ג'). הרב יעקב קמינצקי זצ"ל בספרו אמת ליעקב עה"ת מבאר משמעות הלכה זו, ומדוע נשנו כאן בספר דברים ולא בספר ויקרא פרשת 'אחרי מות' שם עסקו בהרחבה באיסורי עריות, ואלו דבריו המרוממים: באמת יש לנו לעיין מה עניינם של כל דיני אישות, דהלא ביארתי בכמה מקומות (פרשת המלך בפרשת שופטים ועוד) דבאמת ספר דברים הוא ספר הנוגע למלך ולעניני הצבור, והיינו שמשה בעמדו בערבות מואב וראה שהוא לא יכנס לא"י, החליט לחזור ולשנות את המצוות הנוגעות אל הצבור והכלל, וכן כל עניני הנהגת המלחמה והמשפט, כדי שהמלך החדש ובנ"י ידעו מה לעשות בהכנסם לא"י. אבל מדוע נכתבו דינים אלו של ממזר וגיטין ויבום בספר זה [כולן בפרשתנו] הלוא לכאורה מקומם הוא בספר ויקרא עם שאר הלכות עריות וכדומה?!

אבל נראה מזה שענין הנשואין אצל בני ישראל אינו ענין פרטי הנוגע לשני הצדדים ומשפחתם בלבד, אלא הוא נוגע לקהל כולו, שע"י נשואיו נכנס הבחור לקהל ישראל ונהיה כחלק מהצבור, ולכן מי שאינו יכול להנשא נקרא בתורה ובלשון חז"ל 'פסולי קהל' והיינו שהוא נפסל מלהיות חלק מהקהל והוא צריך להשאר כמו שהיה, יחיד לעצמו. ולכן כל הדינים הקשורים עם זה, מי מותר ואיך פרטי הדברים נעשים, כל זה חלק מתורת הצבור הוא, ושפיר שייכים דינים אלה בספר דברים. וזה הוא הטעם שאם חתן מתפלל בביהכ"נ אז כל הצבור שאצלו פטורין מלומר 'תחנון' ולא מצינו דין זה באָבֵל ר"ל, שאינו פוטר את הצבור שלא בבית האבל, אלא משום ששמחת חתן אינו רק שמחתו אלא שמחת כל הצבור, וכולם נפטרים מלומר 'תחנון' מחמת שזוהי שמחתם ממש...עכ"ל האמת ליעקב זצ"ל.

ביאור מסורה בענין איסור איחור נדרים

כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ ה' אֱלֹהֶ֨יךָ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא (דברים כ"ג כ"ב)

מעלת וחשיבות כח הדבור הנלמד מחיוב קיום הנדרים במהירות, וכמו"כ ביטול המחשבה של הנודר כדי לגרום לאחרים לנדור, למרות שאין ביכולתו לשלם נדרו, מלמדנו הרב יהודה מוסקאטו[3] בספר דרשותיו נפוצות יהודה ואלו חלק מדבריו (דרוש כ"ד שלם לעליון נדריך): כי שמעתי דיבת רבים נוהגים קלות ראש בנדרים ונדבות, כי לא שמרו אמרתם, וברית שבועתם לא ינצורו, אשר נשבעו לה' נדרו לאביר יעקב. ויאירו מזבחותם חינם בהשתמשם במצוות ביהכ"נ בלא כסף ובלא מחיר, כי נדרו במחירם ולא שילמו. על כן יצאתי לקראתם ונשאתי להם נס, להורות על גודל אשמתם מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים, עם דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים, להזהירם ולהשיבם אל הנכונה...כתוב בפרשת כי תצא כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו, כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך...ועל השנות הדרישה פעמיים, באמרו 'כי דרוש ידרשנו' הוראה יוצאת כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשותו. ויורה ג"כ על דרישה מכופלת: דרישה על הממון נדר, ודרישה על האיחור אשר בו זלזל בכבוד מי שנדר אליו. והוא מה שביאר והיה בך חטא, לומר שלא תהיה דרישה זו כשאר דרישות ממון, אשר בהשתלם הממון כבר יצא בו המשלם ידי חובתו, אבל חלה עליו ג"כ חובת איחור נדרו...

והוסיף עוד הכתוב תת כח לאזהרת תשלומיו של נדר באמרו מוצא שפתיך תשמור ועשית והזהירו על זה משני פנים: האחד בבחינת הנודר. והשני – בבחינת מי שנדר אליו. כי בבחינת הנודר ראוי לו לאדם שישמור פיו ולשונו ומדרגת דבורו, אשר בו נשנה לשבח על כי מיני החיים. ואם יטיל מום ופגם בקדושת דבורו ויעשה דברו חולין מבלתי שמרו את היוצא מפיו, אז יפול הנופל ממנו ממדרגתו ונגרע מערכו, ומותר האדם מן הבהמה אין. וזה בערך כל אדם, אפילו אם תהיה הבטחתו לנבזה וחדל אישים. אמנם בבחינת מי שנדר אליו, מבואר נגלה כי כפי ערך מדרגת מי מבני אדם אשר היתה הבטחתו אליו, כן ירבה וכן יפרוץ פחיתותו וגריעותו בשוב אחור מהשלמת נדרו אשר נדר לו. וק"ו בן בנו של ק"ו בהרימו ידו אל ה', אל עליון ואחר ישוב דברו ריקם, כי בלי ספק עבירה גדולה היא בידו, וכדי בזיון וקצף. והנה כנגד הבחינה הזאת השנית אמר הכתוב: מוצא שפתיך תשמור ועשית, כאשר נדרת לה' אלקיך. וכנגד הראשונה, אמר: נדבה אשר נדרת בפיך... [מבאר מסורה של 'לא תאחר'] והיה אם שמוע ישמעו בקולי, יחישו מפלט להם, ויהיו ברכה בקרב הארץ, כי יגרמו טובה לעצמם ולכללם בהצלחות גופניות ורוחניות, וכהוראת המסורה שנמסרה בפרשת משפטים ובקהלת על זה התואר 'תאחר' ארבע, וסימנך: מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר (שמות כ"ב כ"ח) כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לשלמו (דברים בפרשתנו) קֵרַ֤בְתִּי צִדְקָתִי֙ לֹ֣א תִרְחָ֔ק וּתְשׁוּעָתִ֖י לֹ֣א תְאַחֵ֑ר (ישעיהו מ"ו י"ג) כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹקים אַל־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם (קהלת ה' ג'). כי בשני הכתובים הראשונים נרמז גודל ההצלחה הזמנית, ונעשה כאומר: אם לא תאחר לשלם נדרך, אז מלאתך ודמעך לא תאחר, והם כינוי לרוב דגן ותירוש ויצהר, וימלא כפו קוצר וחצנו מעמר ובוצר, על דרך מה שכתב הרמב"ן על פסוק ההוא [שמות שם]. ובשני הכתובים האחרונים נרמז עוצם ההצלחה הרוחנית הנצחית הנמשכת מהבלתי מאחר תשלומי נדרו, וכאילו אמר: כאשר לא תאחר לשלם נדרך, תצפה לישועה. כי הנה בשכר זה, מדה כנגד מדה, קֵרַ֤בְתִּי צִדְקָתִי֙ לֹ֣א תִרְחָ֔ק וּתְשׁוּעָתִ֖י לֹ֣א תְאַחֵ֑ר וְנָתַתִּ֤י בְצִיּוֹן֙ תְּשׁוּעָ֔ה לְיִשְׂרָאֵ֖ל תִּפְאַרְתִּֽי (ישעיהו שם)...כוונת הדברים...שתהיה צדקתנו נצחית ולא תרחק עוד ממנו, כי תהיה גאולה שאין אחריה גלות, ותשועתנו תשועת עולמים...עכ"ל הנפוצות יהודה.  

גודלה ועומקה של השתיקה

מתוך שלמדנו בפרשתנו בחיוב השמירה על מוצא השפתים ומעלת כח המדבר שבאדם (ראה ד"ה 'ביאור מסורה') נביא בענין מעלת ורוממות השתיקה. כך כתב הראי"ה בשמונה קבצים (קובץ א' אות תתס"ח, אורות הקודש ח"ג עמ' רע"ד) השתיקה נתבעת בעומק הנשמה, מכל אשר הגיגים עליונים, שבעצמם עומדים הם ממעל לחוג המִבְטָא של האדם, הנם קבועים בתוכיותו. כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה, עולמות רבים הולכים ונבנים, שירות נשגבות מתנשאים בשיא קדשם, וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל ספירותיו הרוחניות. השתיקה המלאה חיים מְאָצֶרֶת [מלשון אוצר, מקום כינוס כלומר מכניסה] את הוד החכמה אל תוכה. העולם הרוחני והמעשי הולך ומתגלה בחידור עצום, בכל פרטיהם, בכל קויהם היותר מדוייקים, אל החכם העליון, שכרמי מטעיו הנם מסוייגים בהסיג של שתיקה היפה לחכמים. זאת היא הדממה העליונה, המתעלה בהודה על הרוח, הרעש, ועל האש, קול דממה דקה והנה ה' עובר. [עפ"י חגיגה ט"ז ע"א]  עכ"ל הראי"ה. עוד על מעלת השתיקה והדבור ראה באורות הקודש שם (עמ' רע"ג-רפ"ח).   

מהחובות של האדם כלפי בוראו ידע להקל בחובות של חבירו

   כִּֽי־תַשֶּׁ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ מַשַּׁ֣את מְא֑וּמָה לֹא־תָבֹ֥א אֶל־בֵּית֖וֹ לַעֲבֹ֥ט עֲבֹטֽוֹ[4] (דברים כ"ד י') רש"י: כי תשה ברעך -תחוב בחברך. משאת מאומה - חוב של כלום. בחפץ חיים עה"ת לרב שמואל גריינמן זצ"ל (תלמיד החפץ חיים[5])  לאחר שהביא דברי רש"י, ביאר: ובאמת צריך להבין, הלא ביותר היה צריך הכתוב לזרז על חוב גדול של כמה אלפים, וכאן משמע שרק על חוב של כלום, לא תבוא לעבוט עבוטו, אבל על חוב גדול, כלום אפשר לעבוט עבוטו?! אולם הענין מתיישב על נכון, בהקדם דברי רש"י בפרשת משפטים [שמות כ"ב כ"ה] לענין השבת העבוט שאומר הקב"ה [אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו.] פירש רש"י: כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים, אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך – אף אתה טול והשב, טול והשב. [ע"כ דברי רש"י] וידועים דברי הרמב"ם (מדע דעות פ"ז ה"ז) ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם. [עכ"ל הרמב"ם] וע"כ ציותה התורה [ויקרא קדושים י"ט י"ח] 'לא תקום ולא תטור את בני עמך'. ומעתה הכתוב בא להורות, דכל החובות ואף היותר גדולים שהאדם נושה בחבירו, הם בבחינת 'חוב של כלום' נגד החובות שאדם חייב להבורא יתברך, כי העולם כולו הוא של הבל והבאי, והוא מה שאמר הכתוב כי תשה ברעך משאת מאומה, היינו החוב שאתה נושה בו הוא 'חוב של כלום' נגד מה שאתה חייב לי, ואעפי"כ אני מתנהג עמך ברחמים, אף אתה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. עכ"ל החפץ חיים זיע"א.