מי"ז בתמוז משנים את סוגי ההפטרות, מהפטרות שדומים במשהו לפרשה, להפטרות שהם ע"פ הקשר לזמן ולמאורע: שלוש הפטרות של פורענות, שבע של נחמה ושתיים של תשובה. ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'לזמן הזה' תמוז-אב 'שבע דנחמתא'. נראה אולי שאפשר להוסיף ולומר שהפטרות הנחמה באות לאחר ההפטרות של הפורענות, ולפני הפטרות התשובה. כיון שהנחמה האמיתית של ירושלים קשורה עם תיקון העולם, כמו שהפורענות קשורה עם חטאינו שמקלקלים את כל העולם: 'ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר "וחוטא אחד" כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה' (קידושין מ,ב). לכן קודם יש קשר לפורענות, ואחריה קשר לתשובה שבאה בעקבות הקשר לימי הדין, שבהם כעין נברא העולם מחדש. כיון שהפורענות שלנו הביאה חורבן לכל העולם, והנחמה שלנו מביאה תיקון לכל העולם, לקדשו כעולם חדש ומתוקן. הנחמה שלנו קשורה בתשובה, ולכן מיד באים הפטרות התשובה. אולם מזה שהנחמה באה קודם לתשובה הרי זה מלמד שהגאולה אינה קשורה בתשובה, כמסקנת התנאים (שבסוף מחלוקת ר"א ור"י נאמר 'ושתק ר"א', שלא היה לו תשובה לדברי ר"י, מימלא הודה לו [סנהדרין צח,א]). אולם אם חוזרים בתשובה מקרבים את הגאולה (גאולה באחישנה) ולכן יש שתי הפטרות תשובה, שהתשובה משפיעה בשתי צורות, או שהתשובה מביאה את הגאולה (אחישנה), או שקודם מתחילים ליגאל בעיתה ולבסוף כולם יחזרו בתשובה. אולי שלושת הפטרות הפורענות הם כנגד שלושת החטאים של בית ראשון: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב), שמחורבנו לא חזרנו למעלתנו, כיון שבית שני היה חסר חמשה דברים הקשורים לשכינה (שם כא,ב). ועוד שגם בית שני נחרב בשל שנאת חינם השקולה כאותם שלושת העברות: '...ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' (שם ט,ב). נראה שההפטרה הראשונה היא כנגד גילוי עריות, כיון שנאמר "כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה" (ירמיהו א,טו) שמרמז על עניין המשפחות. גם נאמר שירמיהו התקדש מהבטן (שם א,ה) רמז להבדיל מטומאת גילוי עריות. ההפטרה השניה (שם,ב) נראה שהיא כנגד ע"ז, כיון שמרבה לדבר בה כמה שחוטאים ומאמינים בע"ז. ההפטרה השלישית נראה שהיא כנגד רצח, כיון שנאמר בה "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א,טו). 'שבע דנחמתא' שהם שבעת הפטרות הנחמה, נראה שמרמזים על שבת, שהיא מעין עוה"ב (ברכות נז,ב), שכך הנחמה השלמה היא בגאולתנו. נראה גם שהם כנגד שבע שנים של מחזור השמיטה, כיון שזה קשור לגאולה: 'ת"ר: שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה: (עמוס ד, ז) "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". שניה, חיצי רעב משתלחים. שלישית, רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים, ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית, שובע ואינו שובע. בחמישית, שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית, קולות. בשביעית, מלחמות. במוצאי שביעית, בן דוד בא' (סנהדרין צז,א). יוצא שיש קשר בין שבע שנות מחזור השמיטה לביאת המשיח. נראה שלכן זה כמחולק לשני חלקים, שלושת ההפטרות הראשונות הם דיבור דרך שליח (דרך הנביאים) ושלושת השניות הם ישירות מה', שלאחריהם (בשביעי) בנ"י מתנחמים, כמו שהביא האבודרהם. כיון שששת השנים שלפני השמיטה, הם כעין מחלוקים לשנים, כיון שמעשר עני מסיים מחזור של שלוש שנים (שנתיים מעשר שני, ואחת מעשר עני). לכן שלש השנים שלפני השמיטה כיון שהם קרובים לשמיטה כעין קרובים לה' (שזהו מעלת השמיטה שבת הארץ לה'), לכן בהם זהו דבר ה' אלינו ישירות. כמו כן גם בשבע שנות הגאולה הם מחולקים, שלוש השנים הראשונות הם דרדור לאסון, ושלוש השניות זה שנות שיפור לטובה. אולי בהפטרות שבהם הנחמה נטוע ברמז על שבע שנות ביאת המשיח: בהפטרה הראשונה נאמר "דברו על לב ירושלם" (ישעיהו מ,ב) רמז להבדלי הרעב בין הערים. בשניה "ותאמר ציון" (שם מט,יד) רמז שבכל הארץ יהיה רעב. בשלישי "עניה סערה" (שם נד,יא) שיש סערה גדולה, רעב מוות ושכחת התורה. ברביעי "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (שם נא,יב) שמתחיל נחמה מהרעב הגדול, וזה שובע ואינו שובע, “אנכי אנכי" כעין כפול, שרק חצי הוא הנחמה-שובע. בחמישי "פצחי רנה וצהלי" (שם נד,א) שיש שמחה גדולה. בשישי "כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבאו" (שם ס,ד) מקולות השופר שנשמע בשישי. בשביעי "שוש אשיש בה'... כי הלבישני בגדי ישע" (שם סא,י) כרמז על ישועה במלחמה, ולאחריה שמחה בביאת המשיח.