"ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח,סה) 'אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום... משה אמר (דברים כח,סה) "ובגוים ההם לא תרגיע", בא ירמיה ואמר (ירמיהו לא, א) "הלוך להרגיעו ישראל"' וכו' (מכות כד,א). 'הלוך להרגיעו ישראל - שיהא להם מנוחה בגלותן' (רש"י). לכאורה לא מובן מה הקשר בין דברי משה לדברי ירמיהו, הרי בירמיהו נאמר: "כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל", הרי שמדובר על בנ"י שיצאו ממצרים, ולא על גלותם שבהמשך? ויותר מזה, מפרש רש"י בפס': '"הלוך להרגיעו ישראל" - בהוליכם לנחול ארץ מרגועם' הרי שמדובר על א"י (וכן פרש המצודות: '"הלוך" - לכן הלך ישראל למקום מרגועם לרשת את הארץ לשבת בה בהשקט')? בפשטות נראה שבהמשך מובא בירמיהו: "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" (שם,ב) ממילא מה שנאמר מקודם חל גם על כל הדורות ("אהבת עולם") וממילא חל גם על זמן הגלות. התורה תמימה מסביר (בפס'): 'מפרש דזה קאי על זמן הגלות דהקב"ה הולך עם ישראל להרגיעם בגוים, אבל לא ידעתי מי הכריחו לפרש הפסוק באופן כזה ולומר שירמיה בטל גזירת משה, והלא לפי פשטות הכתובים לא איירי כלל אותו הפסוק דירמיה בזמן הגלות רק בענין יציאת ישראל ממצרים לכניסתם לארץ ועשו רצון המקום והלכו למצוא מרגוע להם, כי כן משמע לשון הפרשה שם, כה אמר ה' מצא חן המדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל, ופירש"י בהוליכם לנחול ארץ מרגועם, וצ"ל דס"ל כמ"ד בסנהדרין ק"ח א' דדור המדבר אין לו חלק לעוה"ב ורשעים היו, וא"כ גם ברשעתם הלך הקב"ה להרגיעם, וזה הוא היפך ממ"ש משה ובגוים ההם לא תרגיע'. דברי הת"ת יפים מאוד, אולם כאן אצלנו מדובר בדברי משה אל בנ"י כשעומדים להיכנס לא"י, וממילא משה מדבר כאן על הגלויות שיהיו בעתיד, ולא על מה שהיה קודם במדבר, ממילא לא חלו דבריו אלא על הגלויות של העתיד, וממילא אין להוכיח ממה שהיה במדבר קודם? ובכלל לא מובן איך יכול לבא נביא ולשנות מדברי משה בתורה? לכן נראה שצ"ל שאין זה ביטול ממש לדברי משה, אלא נתינת מסגרת זמן ומקום לדבריו. משה אמר בצורה כללית, שמשמע תמיד, בא ירמיהו ותיחם זאת בזמן, שלא תמיד לא יהיה רוגע, אלא לפעמים לא יהיה רוגע ולפעמים יהיה רוגע. ירמיהו אומר שבא"י יהיו רגועים, שכך דור המדבר הלך לקראת א"י להיות רגוע בה. גם משה אומר כך, שהלב רגז הוא דווקא: "ובגוים ההם", כמו שאמר ר"י: 'קא תמה רבי יוחנן, מכדי כתיב "ונתן ה' לך שם לב רגז" בבבל כתיב' (נדרים כב,א), ממילא כמו שהרוגז הוא דווקא בחו"ל, כך גם חוסר המרגוע הוא דווקא שם, "בגוים ההם" [ר"י דיבר על רוגז, ולכן הביא מהמילה "שם"]. (ובכ"א גם מהנאמר "שם" משמע לכאורה שמברר שכל הפס' הזה שמדבר על הדברים הרעים שיקרו דווקא שם-בחו"ל). ממילא מה שאומר ירמיהו זה כמרומז בדברי משה (ולא שביטל גזרתו אלא הסביר על מה בדיוק דיבר משה). אמנם זה נאמר על א"י שבה ינוחו ברוגע, אבל מדוע בחו"ל לא ירגיעו? מובא במדרש: '"וישלח את היונה וגו'" "ולא מצאה היונה מנוח וגו'" יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר: אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה (איכה א, ג): "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים. ודכוותה (דברים כח, סה): "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח וגו'", הא אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים' (בראשית רבה לג,ו). יוצא שהחוסר מרגוע ומנוחה זה כדי שבנ"י יחזרו לארץ, לכן דווקא בארץ יהיה להם מנוחה ומרגוע. והנה לכאורה לא מובן, אם יהיה כל הזמן חוסר מרגוע, אז לא יוכלו לחשוב על מה שעובר עליהם, וממילא יתעסקו רק בשרידות היום יומית. לכן צריך מדי פעם עצירה של רוגע לצורך מחשבה ישרה, וזהו שיש זמנים שבהם יהיו במנוחה כדי שישקלו מעשיהם. נראה שכך למדו חז"ל שזהו מה שירמיהו אומר שבנ"י במדבר הלכו לצורך כניסה לא"י, לצורך רוגע בה, וכיון שהולכים לא"י אז יש פחות עניין של חוסר מנוחה כדי שיחזרו לא"י. ומילא כעין שנאמר בפס' ע"פ רמז "הלוך להרגיעו ישראל" כביכול ההליכה עצמה היא בשביל להרגיע, שיש בהליכה רגיעה. כך גם חל כלל זה במשך שאר הגלויות, שיש הפסקה של מרגוע והוא קשור לא"י, שיש הפסקה של החוסר מרגוע כדי שיוכלו להתעשת ולחשוב בישרות, ולחזור לא"י. נראה שגם ההמשך "והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך", זה כדי שתשוב לא"י, כיון שהוא המשך מהפס' הקודם. לכן דרשו בו: ' התולה תפיליו יתלו לו חייו. דורשי חמורות אמרו: (דברים כח, סו) "והיו חייך תלואים לך מנגד" זה התולה תפיליו' (ברכות כד,א). 'זה התולה תפיליו - שהתורה חייו של אדם, ורמז לך הכתוב שיתלו חייו' (רש"י). ומסביר יפה הת"ת שתלמוד תורה הוקש לתפילין, ולכן "חייך" מרמז על ת"ת שהוא חיי האדם, וממילא גם לתפילין. ודרשו עוד: 'דאמר רבי חנין: "והיו חייך תלואים לך מנגד" זה הלוקח תבואה משנה לשנה, "ופחדת לילה ויומם" זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, "ואל תאמן בחייך" זה הסומך על הפלטר' (מנחות קג,ב). נראה שזה כנגד הנאמר בפרשת "והיה אם שמוע", שנאמר בה "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים יא,יד), שזה "בארצכם", ולהבדיל מזה בגלות יש חוסר בתבואה (כמו שנאמר שם גם "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם" (שם,טז-יז) שבסורנו מדרך ה' יש חוסר בתבואה וגלות), והמצווה הראשונה אחריה זה "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם" (שם, יח) שזהו תפילין (ואח"כ מובא תלמוד תורה שהיא חיינו) ובסוף נאמר "למען ירבו ימיכם" (שם,כא) להבדיל מהתולה תפיליו שחייו מתקצרים.