"כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלקיך נתן לך" (דברים יב,ט). 'עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מתרות, ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים. קדשי קדשים, נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים, בכל מחנה ישראל. באו לגלגל והתרו הבמות. קדשי קדשים, נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים, בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות. לא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים ומעשר שני, בכל הרואה. באו לנוב ולגבעון התרו הבמות. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים, בכל ערי ישראל. באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד התר, והיא היתה נחלה' וכו' (משנה זבחים יד, ד-ח). 'באו לנוב וגבעון [וכו']. מנא ה"מ? דת"ר: (דברים יב, ט) "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", "אל המנוחה" זו שילה "נחלה" זו ירושלים. למה חלקן? כדי ליתן היתר בין זה לזה... באו לירושלים [וכו']. ת"ר: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, ואומר (ירמיהו יב, ח) "היתה לי נחלתי כאריה ביער" ואומר (ירמיהו יב, ט) "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה", דברי רבי יהודה. ר"ש אומר: מנוחה זו ירושלים, נחלה זו שילה, ואומר (תהלים קלב, יד) "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" ואומר (תהלים קלב, יג) "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו". בשלמא למ"ד מנוחה זו שילה, היינו דכתיב "אל המנוחה ואל הנחלה". אלא למ"ד מנוחה זו ירושלים, נחלה זו שילה, אל הנחלה ואל המנוחה מיבעי ליה? הכי קאמר: לא מיבעיא מנוחה דלא מטיתו, אלא אפילו לנחלה נמי לא מטיתו. תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים. בשלמא למאן דאמר מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים, אי נמי איפכא, היינו דכתיב (דברים יב, ט) "אל המנוחה ואל הנחלה". אלא למאן דאמר זו וזו שילה, או זו וזו ירושלים, מנוחה נחלה מיבעי ליה? קשיא. בשלמא למ"ד זו וזו שילה, מנוחה דנחו מכיבוש, נחלה (זו) דפלגו התם נחלות, דכתיב (יהושע יח, י) "ויחלק להם יהושע ויפל להם גורל בשילה על פי ה'". אלא למ"ד זו וזו ירושלים, בשלמא נחלה-נחלת עולמים, אלא מנוחה, מאי מנוחה? מנוחת ארון, דכתיב "ויהי כנוח הארון"' (זבחים קיט,א-ב). רבותינו חלקו על זיהוי המקומות של "המנוחה" ו"הנחלה", וע"פ זה האם נאסרו הבמות בשילה והלאה, או רק מירושלים והלאה, או נאסר בשילה ואח"כ בנוב הותר עד ירושלים שאז נאסר לגמרי. לכאורה מה המיוחד במקומות האלו שלכן יאסרו הבמות? ויותר מזה, לדעה שהותר אח"כ בנוב, מדוע שיותר אם נאסר בשילה? נראה שהטעם הוא מנוחה ונחלה כמו שפשט הפס' אומר. למ"ד שנאסר משילה, זה בשל שאז גמרו לחלוק את הארץ, ולכן מאז נחשב נחלה לבנ"י בארץ. למ"ד שנאסר מירושלים, זה משום ששם זהו הנחלה החשובה של בנ"י, שמשם נחשב נחלה ממשית וגמורה, שבאה עם המנוחה בארץ. לעומתם למ"ד שנאסר בשילה והותר בנוב, ונאסר שוב בירושלים, הטעם הוא שהייתה נחלה מסויימת בשילה, ולכן מאז נאסר, אולם כשנחרב המשכן בשילה, יש בזה משום כעין ערעור קשר המשכן והנחלה שלנו בארץ, שחרב המשכן והוזז משם, כעין שלא נחלה גמורה וקבועה (שהמשכן ונחלתנו קשורים זה בזה, ולכן גם הזזתו זהו כעין ערעור נחלתנו). אולם כשבאו לירושלים זהו המנוחה הגמורה לעולם, ולכן משם כבר לא חזרו לבמות. לכן בשילה נעשה שינוי במשכן, שנעשה הבית מאבן, למעט התקרה, שזה מבטא כעין סוג של נחלה (בניין מאבן-קבוע) אבל לא גמורה (ולכן התקרה עדיין לא אבן). לעומת זאת במקדש הכול מאבן, גם התקרה, ולכן זה כעין רמז שמקום המקדש הוא שער השמים, ולכן שם זהו המקום הקבוע לקשר הקודש של המקום עם נחלתנו. במשכן שבמדבר נאסרו הבמות, כיון ששם מטרתם הייתה ללכת לא"י, ובמשכן נאמרה שוב התורה למשה (שמאז התחייבו באותם מצוות שנאמרו אז שוב) כחיבור לקיום התורה בארץ, ולכן היה זה כעין קדושה גדולה הקשורה בנחלה בארץ, ולכן נאסרו הבמות. אבל כשבאו להיכנס ממש, בי"ד שנה של כיבוש ונחלה, אז החיבור לארץ הוא חזק יותר, ולכן כעין התבטל הקשר המועט שהיה קודם בקשר לארץ, והותרו הבמות. אבל כשבאו לשילה לנחלה, התחברו אז לנחלת הארץ בדרגה החדשה, ולכן אז נאסרו, ובא לידי ביטוי גם בצורת המשכן. ואח"כ כשחרב שם, ועבר לנוב, זה התחלת העברה לקראת ירושלים ששם הנחלה הגמורה והקבועה, ולכן אז הותרו שוב, עד ירושלים, שמאז נחשב חיבור תמידי שלא פוסק לעולם (שגם בעתיד המשיח יחזור לשם). ממילא יש קשר בין נחלתנו בארץ לקדושה הגדולה של המשכן והמקדש. לכן גם: 'תניא רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה... ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר (דברים יב, י) "והניח לכם מכל אויביכם" וגו' "והיה המקום אשר יבחר ה'" וגו', הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה' (סנהדרין כ,ב) הכרתת עמלק קשור במהותו למנוחה מאויבים (שעמלק בראשם), שאז יש לנו מנוחה בארץ, ולכן אז זהו זמן להקים את המקדש. גם בזה מובן שהנחלה והמנוחה שלנו בארץ קשור לשכינת ה' בעולם, שזהו מחיית עמלק שבזה שם ה' מתגלה בעולם. עמלק ממעט שם ה' בעולם, שלכן 'נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם' (רש"י שמות יז,טז), וזה קשור בנו, שהוא מייצר לנו וממילא מייצר לשכינה. בכ"א רואים אצלנו את מעלת הקדושה הגדולה של ישיבת בנ"י בא"י, בנחלה ומנוחה, שזה קשור לתיקון עולם ולגילוי שכינה.