'אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר' וכו' (גיטין נה,ב). 'מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת' (רש"י). בפשטות משמע מהגמ' שאלו היו הסיבות שגרמו לחורבן המקומות האלו (שמי שעשה את המעשים לא חשב קדימה, מה יגרמו מעשיו). אולם זה תמוה, שהרי מן הסתם בכל מצב הרומאים היו באים לילחם, שהרי המרידות מול השלטון הרומאי הביאו להבאת הצבא הרומי למלחמה כאן? לכן נראה שר"י לא בא לומר שאלו הסיבות שגרמו פיזית לחורבן. אלא הם מעשים שהיו קשורים לחורבן, שהם הביאו להתחזקות ההתנגשויות בין הצבא הרומי ליהודים, ולכן דרך ההדגשה בהם מבינים על מה נחרב. נראה שכל שלושת המקרים היו בדברים הקשורים לחתונה (אמנם אצל קמצא ובר קמצא לא מפורש חתונה, אולם בפשטות סתם סעודה גדולה זה בחתונה). לכן מרמז על החיבור שלנו לקב"ה בביהמ"ק: 'ביום חתנתו, זו מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש' (משנה תענית ד,ח) 'זה מתן תורה - יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות. זה בנין בית המקדש - שנתחנך ביוה"כ' (ברטנורא). הרי שיש קשר בין המקדש ומתן תורה בלוחות השניים, ששניהם ביוה"כ (ולכן גם מובאים יחד בפס'). נראה שקשורים כיון שעל המשכן הצטוו לאחר חטא העגל והכפרה (ראה ב'תורת המקרא' "תרומה" למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ולכן קשור ללוחות השניים. ממילא יש כעין קשר לעניין חתונה גם במקדש. עניין החתונה זה איחוד, בביהמ"ק זכינו להיות קשורים לה' (כהמשך מסיני). כל זה קשור לתורה (לוחות שניים, והמשכן ככפרה לפגם העגל במתן תורה) ולכן במקדש מרכזו זה הארון עם הלוחות. בחטא המרגלים פגעו בכניסה לארץ, שיש בזה משום פגם בקשר לתורה, שמקומה ועיקרה בא"י (ספרי "עקב" מג). לכן ביהמק"ד שבירושלים (שהוא פסגת מעלת א"י) קשור גם לתיקונו. לכן חורבן הבית קשור בעיקרו לזמן חטא המרגלים (ט' באב) וגם קצת לזמן שבירת הלוחות (י"ז בתמוז). והנה שיטת ר"י היא: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). כך שהחורבן קשור ליחס לתורה. לכן בא ומרמז על קשרים שיש לחתונה בחורבן. והנה קמצא ובר קמצא זה ממש חתונה, כיון שזהו חורבן ירושלים והבית ממש (גם אם נאמר שלא היה זה ממש חתונה אלא חגיגה אחרת, הרי המקדש נרמז ב"וביום שמחת ליבו" רמז לחגיגה). לעומת זאת, שני הדברים האחרים הם הכנה לקראת חתונה, כעין קשור מאוד לחתונה אבל לא עצמה. נראה שעל ביתר נאמר: 'תני ר' יוסי אומר: נ"ב שנה עשת ביתר לאחר חרבן בהמ"ק. ולמה חרבה? על שהדליקה נירות לאחר חורבן בהמ"ק' (יר' תענית ד,ה). על טור מלכא לא מובא במפורש, אבל בקטע של טור מלכא בגמ' מובא על 'כפר סכניא של מצרים.. א"ל אביי לרב יוסף: ומאחר דהוו צדיקים כולי האי, מאי טעמא איענוש? א"ל: משום דלא איאבול על ירושלים, דכתיב (ישעיהו סו, י) "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה"' (גיטין נז,א). כיון שהובא בקטע של טור מלכא, אולי יש בזה כדי לרמז שראו גם בטור מלכא בסיבת חורבנה קשר לאי אבלות על ירושלים. ממילא אם כך, אז מובן שלכן בטור מלכא וביתר (בדברי ר"י) זה קשור לחתונה, ולא החתונה עצמה, כמו שחרבו על קשר לירושלים (שהוא החתונה עצמה) שלא התאבלו עליה, שלא פעלו בהתאם לקשר שחרבה. ממילא ר"י לא בא לומר שזהו הסיבה היחידה לחורבם, אלא בא לומר מה הסיבה העמוקה לחורבם, וכמו שזה מופיע במעשים שנעשו בהקשר לחורבנם. אולי אפשר לומר עוד, ירושלים קשורה לעניין חסד, כמו שנאמר: 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו, בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה, זה גמילות חסדים. שנאמר, "כי חסד חפצתי ולא זבח"' (אבות דר"נ ד,ה). הרי שהמקדש קשור בחסד, שלכן הוא כמותו (ואף אומר שחפץ בחסד ולא בזבח, כרמז שבלי חסד לא רוצה את הזבח, את עבודת המקדש). לכן חורבן הבית קשור באי עשיית חסד, אי עשיית לפנים משורת הדין (ב"מ ל,ב). וכן במקרה של קמצא ובר קמצא לא באו לעזרתו החכמים, אלא נתנו לבעל הסעודה להשפילו בלי שיבואו לנסות להשלים בניהם, שיעשה עמו לפנים משורת הדין- בחסד, ויתן לו לישאר. זהו גם: '... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' (יומא ט,ב). שלא באים בראיה של חסד ורחמים על האחר, אלא יש לו בליבו שנאה על האחר. (ובכלל כל שנאה היא של חינם, כי לא ראוי לשנוא אף יהודי, ולכן גם שנאה ששומר בליבו על רעה שנעשה לו, גם היא נחשבת שנאת חינם. שמירת השנאה בלב, זה ההיפך מחסד שמוחל וסולח לו). לכן גם מסופר שהעשירים ניסו לעזור למצור, והקיצונים מנעו מהם (ע"י ששרפו), שעל אותם עשירים מבואר שהיו עושים חסד (גיטין נו,א). ממילא חורבן ירושלים והמקדש קשורים לאי חסד, ולכן הביא את המקרה של קמצא ובר קמצא, לומר שעל זה (אי חסד) חרבה ירושלים והמקדש. טור מלכא אמרנו שאולי קשור עם אי אבלות על ירושלים, ואם כך, אז מובן שהרומאים שבאו עם הלגיונות (שהם שאכלו את התרנגולת) זה קשור לחורבן ירושלים, שהצבא הרומאי החריבו. וכן חתונה קשורה לירושלים (כמו שאמרנו) ותרנגול הוא כעין משל לאדם (שלכן לוקחים תרנגול כעין תחליף לאדם בכפרות בעיוה"כ. ושניהם נקראים 'גבר'), רומז שהאנשים לא התאבלו על ירושלים. בזה מובן שכשנעשה החורבן אצלם: 'א"ר אסי: תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא, וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא, ובהך גיסא הלולי וחנגי ולא הוו ידעי הני בהני' (גיטין נז,א) שהמשיכו את החגיגות בזמן שכבר הורגים בהם, והם לא שמו לב. שזה כעין עונש על שלא הפסיקו את חגיגותיהם על חורבן הבית, שלא התאבלו כראוי. אולי אפשר עוד, שנאמר על טור מלכא: 'דאמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים. חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים, אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. כפר ביש, דלא יהבי ביתא לאושפיזא. כפר שיחליים, שהיתה פרנסתן מן שחליים. כפר דכריא, אמר רבי יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה, ויולדות נקבה באחרונה ופוסקות' (גיטין נז,א). הרי שבטור מלכא (הר המלך) באחד הכפרים היה מצויין בשמו שהוא לא מכניס אורחים. אולי גם בשני המקומות הנוספים יש כעין רמז, שביר' נאמר עליהם: 'שלשה כפרים כל אחד ואחד היה מוציא כפליים כיוצאי מצרים: כפר ביש, וכפר שיחלייא וכפר דיכריא. ולמה הוא קרי לון כפר ביש? דלא הוון מקבלין לעבורא. ולמה הוא קרי לון כפר שיחלייא? דהוון מרביין ביניהון כאילין תחלוסייא. ולמה הוא קרי לון כפר דיכריא? דהוון כל נשיהון ילדן דיכרין, אי לא הוות חדא מינהון נפקא מן תמן לא הוות ילדה נקבה' (יר' תענית ד,ה). הרי שגם כאן נאמר על כפר ביש, שהוא לא היה מכניס אורחים, ועל שני האחרים מביאים שבכפר שיחלייא היו מתרבים בעצמם, כך שרומז שלא היו מכניסים אנשים מבחוץ. כמו כן בכפר דיכריא כולם הולידו זכרים, ומי שרצתה נקבה היתה צריך לצאת משם. או ע"פ הבבלי היו יולדות כמה זכרים עד שנולדת נקבה שאז היו מפסיקות ללדת. לכן משמע קצת שהם לא היו רוצים בקשר עם אנשי אחרים, אלא היו סגורים בעצמם שכך כולם היו אותו דבר בלידה שלהם, שהיו קב' אחדותית סגורה בעצמם, שהמכנה המשותף שלהם זה צורת הלידה, ולכן לכאורה כך גם התייחסו בהתאם לאחרים (כאחר, שאינו מהקב' הזו הסגורה), שלא לקבלם בהכנסת אורחים ראויה. ממילא אולי אפשר שחטאם של טור מלכא היה באי יחס לאורחים (ע”פ שלושת אלו כמרמזים גם על השאר. וגם אם נאמר שאין הוכחה מכפר שיחליים וכפר דכרייא, לפחות על כפר ביש זה נאמר במפורש, ולכן אולי בזה נרמז חטאם של כל השאר שהיו באזור זה). לכן גם חורבנם קשור בזה שהתנפלו על גדוד רומי שעבר שם, כעין רומז על מעשיהם, שלא היו מכניסי אורחים בסבר פנים יפות. וזה קשור לחתונה, שבה מזמינים אורחים בסבר פנים יפות, ואת התרנגול אוכלים (כמו שאכלו החיילים הרומאים) שכך גם היו צריכים להכניס אורחים בסבר פנים יפות יחד עם הגשת מאכל ומשתה ראויים (מעין הכנסת האורחים של אברהם). לכן נענשו בחורבן (הם לא מכניסים אורחים למקומם כראוי לזרע אברהם, אז הם לא ראויים להיות במקומם, שיושבים בארץ מכוח שא"י מורשה מאברהם [מהאבות]). על בר כוכבא נאמר שהיה המיון לחיילותיו נעשה ע"פ מה שאמרו לו: 'אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו, ועוקר ארץ מן לבנון, לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך' (יר' תענית ד,ה). ונאמר: 'וכד דהוה נפק לקרבא, הוה אמר: ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף' (שם). וביתר נחרבה בעקבות שהרג את ר"א המודעי בבעיטה (שם). נראה שזהו שעל חורבן ביתר הסיפור מדבר על המרכבה של בת הקיסר, שנשבר ולקחו מעץ ארז. כעין רמז על רכיבה על סוס ועקירת עץ ארז, שבזה נכתב להיות קשור לחייליו של בר כוכבא שהיה כמלך. והם הרגו את השיירה ההיא, שלא ראויה, כעין שבר כוכבא הרג את ר"א, שלא כראוי. או, התורה מגינה ומצילה, כך ר"א הגן על בר כוכבא. לכן קשור לחתונה שמרמז על מתן תורה (משנה תענית ד,ח). בת הקיסר היתה במרכבה, שבה נוסעים בדרך, כעין רמז שב"כ אמר כשהיה יוצא לקרב (יוצא לדרך אל הקרב) שה' לא יהיה אתנו במלחמה. שב"כ לא היה עם יחס נכון לקדושה, ולכן כך אמר כשיצא למלחמה, ולכן גם הרג את ר"א בלי להבין שבזה מחריב את עצמו. ממילא הסיפור מדגים מה הייתה סיבתו הפנימית של חורבן ביתר. (ומה שאומר היר' שביתר נחרבה כי לא התאבלו על ירושלים, נראה שזה גם קשור ליחס לתורה. כעין הנאמר על ירושלים: 'א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה- שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה' [מכות י,א]. והם זלזלו בזה, ביחס לירושלים, לקדושה ולתורה שממנה). יוצא ששלושת הסיפורים לא באו לומר שזהו הסיבה היחידה והגמורה לחורבן המקומות הנ"ל. אלא בא להראות מה נעשה בהם, שדירבן את הרומאים לצאת ולהחריב יותר מהר. כדי לומר ולהאיר בהדגשה בהם, שהמקרים האלו מרמזים את יסוד הטעם של החורבן של המקומות הנ"ל, מהצד הרוחני. נראה שאם לא היו את הבעיות הנ"ל, שלכן בעקבות הסכנה הקטגור מקטרג, ולכן גרם לחורבן בשל חטאים אלו. אלמלי החטאים הנ"ל אולי היו מצליחים להתגבר על הרומאים, על אף שבאו בכוחות גדולים, בכ"ז היו מנצחים אותם, ע"י השגחת ה'. או כיון שבארץ היו הרבה יותר אנשים מכל החיילים הרומאים שבאו, יכלו ע"י כמות גדולה של לוחמים לנצחם. או שידעו לילחם היטב, כמו שב"ר אמר שנסתדר בעצמנו (ח"ו), ולכן לא חשש מהרומאים. באמת מהסיפורים על כיבוש הארץ ע"י הרומאים במרד הגדול (ביוסף בן מתתיהו) נראה בחוש שהיה זה השגחה שמיימית נגדנו (כגון שלא הצליחו לכבוש כמה זמן, עד שנרדמו השומרים ואז פרצו הרומאים, או במקרה אחר שהורידו כמה אבנים והמגדל קרס אחריו, או במקרה שהסירות התנפצו לחוף בשל רוח שדחפה אותם לשם וכדו'), כך שאולי מהצד הטבעי יכלו לנצחם. או שיכלו עמים אחרים לעזור לנו. אולם אולי אפשר שאמנם היו מלכי רומא אכזריים, אבל אם היו נותנים להם כבוד הם היו נמנעים מלהחריב, כמו שמובא באבות דר"נ: 'וכשבא להחריב אספסיינוס את ירושלים אמר להם: שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש, וכי מה אני מבקש מכם, אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת‏ ואלך לי מכם. אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים ראשונים‏ שהם לפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך' (אדר"נ ד,ה). ממילא ע"פ זה אולי אפשר שר"י שמביא את המקרים הנ"ל, זה באמת מצד שזה גרם לחורבן. כיון שבלי מקרים אלו שדרבנו אותם לילחם, יכלו להשלים איתם, בעשיית שלום ע"י נתינת כבוד וביטוי של כניעה.