שלושת השבועות ידועים בישראל כזמן צרה, בזמן זה היו צרות גדולות, ולכן הם נקראים 'בין המצרים' ע"ש: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א,ג). אולם מה המיוחד בימים אלו משאר השנה? בפשטות כיון שבי"ז תמוז נפרצה החומה, ובט' באב נחרב הבית, אז זה נראה מצד התאריכים, כמו המשך זה לזה, ולכן נראה כזמן אחד הקשור בפגיעה בכוחם של ישראל ע"י האויבים. אולם אולי אפשר להוסיף שיש בשלושת השבועות עשרים ושנים ימים (מי"ז בתמוז עד ט' באב [כולל]). והנה המרגלים נשלחו בכ"ט סיון, ולכן מצד הדין היה צריך להיות קשור זמן צרה מכ"ט סיון ועד ט' באב, כנגד חטא המרגלים שהוא קשור לבכי של הדורות, כעונש שבעקבותיו (תענית כט,א). אלא שה' בעל חסד ולכן ריחם עלינו והפחית מהזמן הזה. מעין הנאמר בהקשר לעונש המדבר: '"אלה מסעי" - למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה, ולא היתה להם מנוחה. שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר יב) "ואחר נסעו העם מחצרות" וגו' (שם יג) "שלח לך אנשים" וגו'. וכאן הוא אומר "ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה", למדת שהיא במדבר פארן. ועוד, הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר, עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן' (רש"י. במדבר לג,א) ממילא ה' ריחם והפחית מהצרות שבאו בעקבות חטא המרגלים. אותו דבר ה' ריחם והפחית מזמן הצרות שחל עלינו, ולכן לא מכ"ט סיון. אלא נקבע הזמן הזה של הצרות, כקשור לעונש חטא המרגלים, כעין כנגד מה שנעשה במדבר, שזה המסעות. במדבר היו עשרים ושתים מסעות שנעשו בלא קשר לחטא המרגלים, אלא י"ד לפני, ו-ח' אחרי. הם המסעות לא"י (שלא כמסעות שהיו העונש שעל חטא המרגלים) ולכן במשך הדורות כאשר עולה החטא, ויש את מידת הדין שמזכירה את חטא המרגלים, אז נחשב כנגד ההליכה לא"י, כעין שפוגעים בחטאינו שוב כעין המרגלים. לכן זה בא לידי ביטוי באותם עשרים ושנים ימים כנגד מספר המסעות, שבהם יש קשר להליכה לא"י, מתוך קשר לא"י (שלא כשאר מסעות שהיו כעונש). לכן כנגד אותם 22 מסעות, חל בזמן של חטא המרגלים (שהוא בין כ"ט סיון ל-ט' באב) 22 ימים של מידת הדין. או שי"ז בתמוז ו-ט' באב, הם ימים של צרה מצד עצמם, כיון שבהם נעשו רעות. בי"ז בתמוז נשברו הלוחות בעקבות העגל (וגם עבדו ביום זה לעגל, בעקבות שאהרן דחה את עבודתו לבוקר, שאז: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" [שמות לב,ו]), וב-ט' באב היה הבכי של העם בעקבות המרגלים [שזהו עיקר חטא המרגלים, שבכו. שזהו '"ויבכו העם בלילה ההוא" אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' (תענית כט,א) הרי שעיקר החטא היה בבכי של בנ"י]. שזהו שמובא במשנה (תענית ד,ו): 'בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות... והבקעה העיר... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה' הרי שהם זמן צרה לעצמם. בניהם גם יש זמן צרה, כעין מושפע משניהם, שנימצא בתווך, וגם הוא קשור לזמן המרגלים (שהזמן הזה נמצא בתוך זמן חטא המרגלים) ולכן הוא נעשה לזמן רע. ממילא בלי י"ז בתמוז ו-ט' באב, שהם זמן דין כשלעצמם, נישאר עשרים יום בניהם, שהוא מושפע מהיותו בניהם ומזמן הריגול שבו (שהרי בעקבות הריגול נגרם בסוף שבנ"י יבכו כהמשך לחטא דברי המרגלים). עשרים יום זהו כנגד אותם עשרים מסעות שבנ"י נענשו לנוד במדבר (בעקבות שה' ריחם, ולכן נדו רק עשרים כעונש), שכך גם לדורות יש השפעה של עשרים יום של דין (בנוסף לשני הימים של י"ז תמוז ו-וט' באב שהם לעצמם). נראה שהעשרים יום זה כעין חצי מזמן הריגול, שהיה ארבעים יום. כך שכשה' ריחם הוא הוריד בחצי, ולכן העונש נעשה רק במספר של עשרים (מסעות או ימים רעים בעתיד). [אולי מה שה' הוריד בחצי, זה משום שהעונש הוא על הבכי של בנ"י, שזה בעקבות חטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ, ולכן כעין יש שני חלקים, חצי אחד זה המרגלים וחצי שני זה בנ"י, ולכן העונש של בנ"י נעשה מרחמי ה' לחצי מזמן המרגלים [אע"פ שמצד הדין היה צריך להיות ארבעים שלמים, שכך היה צריך להיות קשור לארבעים שנה של נדודים בלתי פוסקים, ובמקום זה ה' ריחם והחשיב לחצי, והחיל זאת על 20 מסעות שבזמן הזה (וארבעים נשאר ביום לשנה, ולדורות זה חל ע"פ הרחמים של חצי [מצד הרחמים, ובפרט שבדורות זה לא חטא המרגלים עצמו, ולכן אין קשר לארבעים ממש, שלא כמו שחל על אנשי המדבר שהם שלחו בעצמם])]. עוד נראה שהמרגלים חטאו בקשר לארבעים יום, וה' מרחמיו הוריד מקצת ממידת הדין לדורות (ובפרט שנענשו כבר דור המדבר) אולם בזמן הקשור לשבירת הלוחות, זה קשור גם לחטא מאיסת א"י, כיון שא"י היא מקום התורה (ספרי עקב מג), ולכן מאיסת הארץ, זהו כמאיסת התורה, ולכן יש קשר בין שבירת הלוחות וחטא המרגלים, לכן בזמן שבירת הלוחות זה מתקשר לחטא המרגלים, ולכן חלה מידת הדין בכוח על הזמן שבניהם, כיון שמבטא את הקשר שבניהם. עוד נראה שמצד אחד נאמר: '"וילכו ויבאו" א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה' (סוטה לה,א), ומצד שני נאמר: 'מנין שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, ראויים הם? שנאמר: "וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'". ואחרי כן לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל אותה צרה' וכו' (תנחומא "שלח" סימן ד). כך שלכאורה יש מחלוקת מתי נעשו לרשעים. אולם נראה שהלכו בעצה רעה, אבל לא היו בהחלטה גמורה לחטוא, (ולכן זהו כעין  מחשבה רעה בלי חטא שאינה מצטרפת למעשה [קידושין מ,א] כך שבינתיים אינו נחשב להם לחטא עד שיחטאו ממש, וכיון שלא החליטו לגמרי לחטוא, אז עדיין נחשבים כעין צדיקים) אולם בסוף החליטו ממש לחטוא (ולכן אז אי אפשר לקרוא להם צדיקים). אולם מה גרם לשינוי הזה? אולי הושפעו מריחוק לתורה שהיה בי"ז תמוז שקשור לשבירת הלוחות, שזה השפיע להמשך (לכשיגמרו את הריגול) שיחליטו לגמרי לחטוא. אם זה כך, אז מובן מדוע שלושת השבועות הם זמן רע, כיון שבהם נעשתה השפעת רוע לרצון לחטוא, שהשפיעה מי"ז בתמוז, והתגלה ממש לחטא בחזרתם, כך שהוא הזמן שקשור לכוח חטא המרגלים.