"אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי: לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא"[1].

ניתן להבדיל בפסוק בין שלוש בחינות שונות:

א. "אני עבדך" - דרגת עבד. זו התבטלות גמורה של קבלת כפייה. מדובר באדם חופשי ששועבד. הוא מכיר את החופש וחושק בו מצד טבעו, אלא שאנוס הוא להשתעבד לאדונו, בהכרת כוחו ומעמדו של בעליו. בהקבלה לעבודת ה': אלו עובדי ה' שמצד חשקם ורצונם הטבעי הם היו רוצים לחיות חיים חילוניים, אלא שהם מתבטלים מיראת העונש, ועובדים את הקב"ה בקבלת עולו[2]. עבדות כזו היא בביטול עצום - יש עצמיות, יש ניסיון, יש משיכה החוצה - ולמרות כל עוצמת הפיתוי הוא מתבטל. אך דווקא בגלל זה יש חשש גדול שזה יתפוצץ. שעצמת המשיכה החוצה מול ההתבטלות לכוח החיצונית לא תחזיק. לכן האדון ממשיך במקרה כזה להחזיק את הילד ברידוי תקיף, כובלו בשלשלאות, מלקהו בשוטים על כל סטייה מעבודתו ושומר בקפידה לדאוג שאין שום ניסיון בריחה.

ב. "אני עבדך בן אמתך" - דרגת עבד מלידה. מדובר בעבד שנולד לאמה, כלומר: הוא לא טעם מעולם טעם חירות. הוא נולד לעבדות, וכך הוא מכיר את עצמו מעודו. אמנם יתכן שיש בו סקרנות אל עולם החירות מחוץ לשעבוד, אך אין בו משיכה גדולה, מאחר והוא פשוט לא מכיר את המציאות הזו. מצד שני, השעבוד שלו אמנם שורשי יותר, אך הוא לא מהותי. בהקבלה לעבודת ה': אלו אותם שהם דתיים כי אבא שלהם היה דתי. כך נולדתי, כך חונכתי - אני ממשיך לזרום במסלול הטבעי אליו הכניסו אותי[3]. למרות שעבדות כזאת היא פחות התבטלות מאשר העבדות הראשונה, יש בה עדיין מימד גדול של כפייה וביטול. תמיד יש חשש שהעבד ישאל: האם זה שאני בן אמתך הוא סיבה טובה לכך שאני אהיה עבדך? לכן גם את העבד הזה מחזיק האדון בשמירה מעולה.

ג. "פיתחת למוסרי" - דרגת משרת נאמן. מדובר בעבד שכ"כ מזדהה ורוצה בשירות לאדון, שאין צורך להחזיק אותו באזיקים. דרך משל ניתן לומר ששרי המלך הם עבדיו, אך הם כלל לא מרגישים כפייה. כל רצונם וחפצם הוא לשרת את מלכם, שאין צורך לחשוש שיברחו. או דוגמה אחרת היא למשב"ק של אדמו"ר. הוא למעשה עבדו של הרבי, אך הוא אינו חש כפייה והתבטלות. כל רצונו, חפצו וגאוותו היא לשרת את אדונו. בהקבלה לעבודת ה': מדובר באותם שמרגישים הזדהות גמורה ושליחות בעבודת ה'.

מודגש בפסוק שבשני הדרגות הראשונות יש "אני" ויש התבטלות: "אני עבדך", "אני עבדך בן אמתך". אך בדרגה השלישית אין "אני". ה"אני" הוא הוא "פתחת למוסרי". אין שום "אני" שמתנגש עם העבודה[4].

דבר מעניין נוסף שאנו רואים הוא שלא נאמר בדרגה השלישית "לא אסרתני כלל", אלא "פתחת למוסרי". כלומר: הכיוון מוכרח להיות שמתחילים בשעבוד של כפייה ומוסרות, ורק כשמתקדמים אפשר להגיע לדרגה של פתיחת המוסרות. אין אדם שנולד בדרגה השלישית.

מי מבין הדרגות הוא המשובח יותר?

נראה לומר שזו מחלוקת בין המהר"ל לרמב"ם והרמב"ן.

הרמב"ם והרמב"ן סוברים שיש טעמים וכיוונים במצוות, ויש מקום לחקור על מקום ששכלנו מגיע ולהבין בכדי לעבוד את ה' בהזדהות והתחברות פנימית עם המצוות. לכן הם נתנו טעמים למצוות.