התורה מפרטת בפרשת "מסעי" את מסעות בנ"י במדבר. מה העניין לאמרם? מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שיש לזה כמה סיבות: א. 'וממופתי התורה, מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה והמצא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב: "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים”, והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם... ואלו כולם מופתים גדולים גלוים נראים, וכאשר ידע ה' יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הסיפורים, ויחשוב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו, כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים, ומפני זה הסיר המחשבות ההם כלם, וחזק עניני אלו המופתים כלם בבאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה' (רמב"ם. מורה נבוכים ג,נ). ז"א מקום המסעות הובאו כדי להוכיח שמדובר שבנ"י שרדו בנס במדבר, שללא נס לא היו שורדים שם (ומוסיף מרן הגרח"ד שליט"א שכך גם במשך כל הדורות שרדנו בנס ב'מדברות' העמים שניסו להזיקנו תמיד). ב. 'אלה מסעי - למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם ארבעה עשר, שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה, משנסעו מרמעסס עד שבאו לרתמה... ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות' (רש"י. במדבר לג,א). ז"א בא לומר את חסדי ה' על בנ"י, שגם כשאנו נענשים ה' מרחם עלינו. ג. בנוסף מביא רש"י: '"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך ...". ומסביר המהר"ל: '.. והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך ה' יתברך היה מטפל עם ישראל בשביל אהבתו אליהם, ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה להם, ויעבדו אותו בכל לב' (גור אריה על רש"י שם). ד. מסביר מרן הגרח"ד (על בסיס דברי רמב"ן בבמדבר ט,יט) שזה בא לבטא את מעלתם של ישראל שעשו הכל ע"פ ה' (שנסעו וחנו ע”פ ה' שמורה להם, בין אם טוב להם ובין אם לא). וכך גם מובא בספורנו (לג,א). נראה לומר שיש חשיבות לומר את המסעות, שמהם למדים דברים כמו שמובא בפרשנים, לקראת הכניסה לארץ, כיון שבא"י אנו דבקים בשכינת ה' שבה, ולכן זה בא עם כעין קבלת מלכות שמים שבק"ש. בק"ש מובא: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו,ה). ופרושו: 'חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך, אפלו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך. דבר אחר, בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד' (משנה ברכות ט,ה). דברי רש"י השניים (ע"פ המהר"ל) זהו כנגד 'בכל לבבך- בשני יצרך' שנעבוד את ה' 'בכל לב'. דברי הרמב"ם הם כעין 'בכל נפשך- אפילו הוא נוטל את נפשך' שלא יכולנו לחיות ללא ניסי ה', ולכן כל חיינו הם שייכים לה'. דברי הספורנו הם כעין 'בכל מאודך- בכל ממונך', שכל מה שיש לנו בעולם אנו פועלים ונותנים אותו בקשר לה'. זהו בכל מאודך לשון רצון, שאת כל הרצון נותן לה' (שזה במיוחד בממון שהוא תאוה גדולה) [שזהו '... ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך'. ברכות סא,ב. שמדובר על שיא החביב עליו]. דברי רש"י הראשונים הם כעין 'דבר אחר, בכל מאדך - בכל מדות המדודות לך, בין מדה טובה בין מדת פורענות' (ברטנורא) שגם במידת הפורענות ה' פועל איתנו במידת החסד. כך ע"י חיבור לאהבת ה' שבק"ש ראויים ליכנס כראוי לארץ. אולי זה גם קשור שבני יעקב אמרו לו ק"ש אחרי שנעלמה ממנו הגאולה: 'דאמר רשב"ל (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם". ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' וכו' (פסחים נו,א). והרי א"י קשורה לגאולה (שלכן כשא"י פורחת זה ראיה לגאולה [סנהדרין צח,א] ו-)שלכן הגאולה מתחילה בקיבוץ גלויות לא"י, שלכן חשבו בתחילת בית שני שאולי הם הגאולה. ממילא בכניסת בנ"י לארץ יש קשר לעניין הגאולה, לכן אמירת ק"ש ליעקב קשורה לכניסתנו לארץ. ואף יעקב ענה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ושם ה' מתקדש דווקא בא"י (שבחו"ל בגלות זהו חילול השם [רש”י יחזקאל לו,כ] ובגאולה זהו קידוש השם [שם,כג], וכן) שבא"י זהו מקום התורה והמצוות (ספרי "עקב" מג) ולכן דווקא מכאן שם ה' מתקדש. לכן יש קשר בין ק"ש (שמיד בא "ואהבת" כהמשכו) לא"י. לכן גם פס' קודם לק"ש הוא: “ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלקי אבתיך לך ארץ זבת חלב ודבש" (דברים ו,ג) שסמוך לא"י. עוד נראה שבנ"י היו במדבר ארבעים שנה, גם כדי שנתחבר עם התורה: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). לכן עכשיו לקראת הכניסה לארץ מרמזים ששהותם במדבר היה לחיבור לתורה. לכן סך כל המסעות שמובאים הם מ"ב, כנגד "ודברת בם" (דברים ו,ז). אולי גם חלק מהמצוות נתנו במקומות מסויימים (במסע מסויים) כיון שהמקום גורם לחיבור לדבר שקשור למצוה זו. כגון במרה הצטוו על השבת וכיבוד הורים (סנהדרין נו,ב) כיון שהמים נהפכו מ-לא ראויים לשתיה למתוקים, שנתקנו, כמו שהשבת מתקנת את העולם (ויש מצוה לענג את השבת במאכל ומשתה) וה' דאג לנו כמו הורה שדואג לבנו, ולכן קשור לכיבוד הורים. (וכל המצוות נתנו במדבר שחיינו שם בניסים ע"י ה', ולכן חייבים לו, לעשות את רצונו כמו שהחיינו ושעשה לנו את רצוננו). וזה קשור גם לדעות של אמירת המסעות. שהקשר לתורה חל במיוחד במדבר: 'לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה' (תנחומא "בשלח" סימן כ) וזהו הניסים שנעשו לנו במדבר (רמב"ם), וכשאדם טרוד מאוד הוא אינו יכול ללמוד ולהתחבר לתורה כראוי (שאינו מיושב) זהו שלא טולטלו כ"ך הרבה בדרך (רש"י) [וגם התורה קשורה בחסד (סוטה יד,א: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלה גמילות חסד..') ולכן קשור לחסד שה' עשה אתנו במדבר, שלא טלטלנו הרבה, מחסדו]. במדבר ה' טיפל בנו מאהבתו אתנו ולכן נעבדו בכל לב (רש"י פרוש שני [מהר”ל]) שזה מחברנו לעשיית תורה ומצוותיה כרצון ה', שנעבדו בכל לב. וכמובן כפרוש הספורנו שמראה את מעלת בנ"י שהולכים ע"פ ה' בכל, שהליכה בדרכי ה' זה ע"י תורה ומצוותיה, וכך התרגלנו במסעות ללכת ע”פ רצון ה', כראוי לנו. לכן המסעות (ופרושיהם) קשורים לחיבורנו לתורה ומצוותיה.