"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז). 'בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבקר יעמדו, שנאמר: "ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז). ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר: "ובלכתך בדרך" (שם). אם כן, למה נאמר "ובשכבך ובקומך"? בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים' (משנה ברכות א,ג). מצוה מהתורה לקרוא פעמיים ביום ק"ש, אולם מהי אותה מצווה, הפס' הראשון או יותר? ישנה מחלוקת על כך, יש אומרים שרק פס' ראשון הוא המצוה מדאורייתא, ויש סוברים שכל הפרשיה הראשונה, ויש הסובר ששתי הפרשיות הראשונות, ויש הסובר שכל השלוש הם דאורייתא. ולכו"ע יש לומר את שלושת הפרשיות, לפחות מדרבנן. הפרשה הראשונה והשניה נמצאות גם בתפילין וגם במזוזות (כשבתפילין מוסיפים עוד שתי פרשיות). נראה שק"ש שאנו קוראים זהו חיבור לקב"ה ע"י דיבורנו, שזה המייחד את האדם- הדיבור, והוא קשור לנשמה. כמו שמתרגם אונקלוס את: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה": 'ונפח באפוהי, נשמתא דחיי; והות באדם, לרוח ממללא' (בראשית ב,ז). לכן ע"י אמירתנו את ק"ש אנו מדגישים בזה את קשרנו לקב"ה ע"י נשמתנו. לכן מי שאומר רק פרשיה ראשונה (או פס' ראשון), זהו כנגד הנשמה שבנו, שהיא אחת, והיא המחברת אותנו לקב"ה, כמתפרט בפרשיה הראשונה שהיא אהבת ה'. ומי שאומר פס' ראשון זה כנגד מקור הנשמה שהיא בה' אחד, שכל הנשמות ממנו, ולכן זהו כעין הפס' "שמע ישראל" שאומרים שה' הוא אחד. אולם הנשמה שבנו ירדה לעולם, כדי לתקנו, כדי להעלות את העולם כולו לה'. לכן זהו כעין שנים, כנגד הנשמה שמחברת לה' (שנים זה ה' והנשמה) והחיבור לה' נעשה ע"י המצוות. לכן יש שאומר שתי הפרשיות, שבשניה יש את קבלת מצוות ה'. וכן אפשר שמתקן את העולם לה', ולכן אחד כנגד ה', ואחד כנגד העולם שבו ה' מוסתר, ואנו באים לגלותו ע"י המצוות. לכן גם במזוזות ישנם שתי הפרשיות, כיון שהאדם הוא עולם קטן ('ללמדך, שהמשכן שקול כנגד כל העולם, וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן'. תנחומא "פקודי" סימן ג) ולכן בפתח הבתים והשערים, זה כעין רמז לעולם (כעין כניסה לעולם שבו ה' קבע הסתר פנים), ולכן בו מגלים את שתי הפרשיות, לבטא חיבור ביננו לקב"ה ולמצוותיו, לתיקון העולם. להביא ולגלות את שכינת ה' בעולם (וזהו כמו המשכן). הנשמה היהודית שבנו, תחילת גילויה בבנ"י היה באבות, שהם שנבחרו. לכן יש עניין גם לשלוש פרשיות, כנגד שלושת האבות, שבפרשת ציצית יש גילוי של כל המצוות ע"י הציצית שעוטפת אותנו. כך זה מציין אותנו, את בנ"י, שאנו דבוקים במצוות ובקדושה מכח נשמתנו. גם מצויין בה יציאת מצרים, שבה נולד עם בנ"י, וכן העונש של גלות מצרים היה על חטא אברהם (כמובא בנדרים לב,א [ושם מובאים שלוש דעות במה חטא, כעין רמז לשלושת האבות, שבנ"י מכוחם, ובנ"י נולדו במצרים]) וכן הגאולה ממצרים הייתה עם זכות אבות (שמות ב,כד). לכן בשלושת הפרשיות האלו מקשרים לגילוי נשמת בנ"י שהחל באבותינו. (ובכ"א לכו"ע מקשרים לפחות מדרבנן לאבות). גם יש בשלוש עניין חזקה, שאנו באים בכוח חזק לגלות את הקשר של ה' בעולם. בתפילין ומזוזות לעומת זאת לא מביאים את הפרשה השלישית, כיון שיש בה מצוות ציצית, והם מצוות אחרות. אבל בק"ש שזה בדיבורנו, שזה קשור למהותנו הפנימית, והגילוי שבנו, אז יש בו את שלושתם, שמנשמתנו מתגלה עד הקשר למצוות ועד קשר גלוי ובולט לכל המצוות על ידנו [כציצית] (והגעתנו לעולם ביציאת מצרים). בתפילין יש ארבע פרשיות, כנגד ארבעת לשונות הגאולה ממצרים, שיציאתנו ממצרים היא כקנייננו לעבדות לה'. לכן זה עלינו, כמו החפץ שהיה על העבדים לסמל את עבדותם. לכן יש בהם את הפרשה הראשונה והשניה שאנו לה' ומצוותיו, ועוד שתי פרשיות של שייכות לרשות הקודש, לה' (וכן ארבע פרשיות כנגד ארבעת רוחות העולם, שאנו עבדי ה' ופועלים לתקן את כל העולם בקדושה, לה'). נראה ששלושת העניינים של ק"ש מובא בתחילת הפרשה הראשונה, שיש לאהוב את ה': "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו,ה) 'בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך, אפלו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך. דבר אחר, בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד' (משנה ברכות ט,ה). בשני היצרים זהו קיום המצוות (פרשה שניה) שכולו עובד את ה'. בנטילת הנפש רומז לנשמה (פרשה ראשונה) שנשארת לעולם. בכל ממונך זהו כציצית שזה בגד-ממון ובו מתגלה כל המצוות, ובכל מידה ומידה זה כולל גלות- כגלות מצרים (שזהו פרשה שלישית). [ההתחלה "ואהבת את ה' אלוקיך" זה הדגשה כנגד פס' ראשון, כנגד ה' שהוא המקור לנשמה (ולכל)]. גם הפס' הראשון מרמז, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד": שמע ישראל זה כנגד נשמות בנ"י (שאליהם פונים) [פרשה ראשונה], ה' אלוקינו זה כנגד המצוות שמתגלות על ידנו כעין ציצית שממש בנו, וכן יצאנו ממצרים לקבל אלוקותו עלינו [פרשה שלישית]. ה' אחד זה כנגד תיקון כל העולם, שאז יהיה ה' אחד, שזהו תיקון העולם שנעשה ע"י המצוות [פרשה שניה]. לכן נראה שהפס' הראשון הוא המרכזי (ולכן רוב הדעות שהוא זה שמדאורייתא) שמרמז על כולם, וגם בפס' אחריו מרמז על כולם, כדי להדגיש שהפרשיות הם ההתפרטויות שלו, ולכן חז"ל קבעו לומר את כל שלושת הפרשיות.