"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב)

פסוק זה מתאר את אחת הטרגדיות הגדולות בתורה: משה ואהרן, שהנהיגו את עם ישראל במשך דור וחצי ופעלו כל כך הרבה למענו, אינם זוכים להיכנס יחד עימם לארץ. טרגדיה זו העסיקה רבות את חז"ל ואת הפרשנים, במיוחד לאור העובדה שאין ברור במה חטאו. הפסוק סותם ואינו מפרש את חטאם, ובפרשנים מצויות כמה דעות בעניין זה. ננסה להסביר את חטאם של משה ואהרן באופן אחר.

אם נדייק בדברי התורה, נבחין שהפסוק כלל אינו אומר שמשה ואהרן חטאו. הפסוק רק אומר שהם לא קידשו את השם: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כך נאמר גם בפרשת האזינו (דברים לב, נא): "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

משה ואהרן לא נענשו על מה שעשו, אלא על מה שלא עשו. הם לא עברו על ציווי ה', אולם הם החמיצו הזדמנות לקדש שם שמים. אמנם מי שהכה את הסלע היה משה רבינו, אך גם אהרן נענש מפני שלא מחה במשה כאשר הכה בו. משה ואהרן אחראים, אפוא, כאחד להחמצה הגדולה, ולמרות שלא החמיצו לגמרי את קידוש השם, אלא רק קידשו אותו פחות ממה שיכלו, בכל זאת נענשו בחומרה.

מן העובדה שהקב"ה העניש את משה ואהרן, אף שלא חטאו אלא רק החמיצו הזדמנות, ניתן ללמוד גם משהו לגבינו: הקב"ה מתייחס לאדם בהתאם ליחס בין מה שעשה לבין מה שיכול היה לעשות. אדם יכול לקיים תורה ומצוות, ואף על פי כן להיענש, הואיל ויכול היה לעשות דברים ולא עשאם.

הגמרא (סנהדרין צט, א) אומרת, שמי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק נכלל בפסוק "כִּי דְבַר ה' בָּזָה". והגמרא במסכת ברכות (יב, א) אומרת, שמי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא. לא נאמר בשום מקום שאדם מצֻווה להתפלל על חברו, ואף על פי כן מי שאינו עושה כן נקרא חוטא, כיוון שהיה יכול לסייע לחברו ולא עשה זאת.

להסתכלות המחמירה כל כך על מי שלא מימש את כל יכולתו ישנן שתי סיבות:

א. בזבוז של פוטנציאל נחשב נזק בידיים.

ב. החמצה כזאת נובעת במקרה הטוב מעצלות, ובמקרה הרע מחוסר אכפתיות. מי שאינו מתפלל עבור חברו - כנראה שחברו איננו חשוב לו.

הגמרא בברכות (ה, א) אומרת: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו... פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה".

מי שלא מצא שום עבֵרה שעשה, יסיק שהעונש שקיבל אינו על מה שעשה, אלא על מה שלא עשה. אין זה ברור שביטול תורה אסור מבחינה הלכתית-פורמלית - האדם אינו חייב ללמוד תורה במשך כל חייו. אולם ברור לחלוטין שביטול תורה חמור מצד ההחמצה שבו.

אדם צריך תמיד לשאוף לעשות את המקסימום שהוא יכול. אסור לאדם לפעול על פי מעשי חבריו, או בהתאם למעשי הדורות הקודמים. אפשר שהפוטנציאל שלהם היה שונה. שומה על כל אדם לממש את הפוטנציאל שלו!

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון: http://etzion.org.il/he/home