חוקת

"זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (יט א-ב).

כי באמת טעמי המצוות נעלמים ונסתרים ואי אפשר להשיגם בדעת אנושי כלל. רק צריכים לקיימם באמונה בלבד, להאמין בהשם יתברך ובמצוותיו, בלי לחקור אחר שום טעם כלל, רק לקיים אותם בדרך חוקה לבד, שזה עיקר האמונה" (ליקו"ה נפילת אפים ד, יט).

לא הכל מובן בחיים. המציאות שלנו מלאה קושיות סתירות ותהיות. עולם לשון נעלם. ה' מגלה לנו טפח ומכסה טפחיים.

אפר פרה הוא חוק וחוק זה בלי טעם, בלי הבנה. מצוות פרה אדומה היא סוד עתיק יומין, אפילו החכם מכל אדם, שלמה המלך, העיד על עצמו שהוא לא מבין, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קוהלת ז). הקב"ה מנהיג את עולמו מעבר להגיון, ולנו אין סיכוי להבין את המלכים. מה מצפים מאתנו? תמימות. "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה". פשוט תמימות. לא מבין כלום, אני רק יודע שהכל מאת ה' והכל לטובה. שכל מה שקורה לי בחיים, זה הכל מתוכנן מראש, הכל כדי לקרב אותי אל ה'.

דרכי ה' נעלמות אבל כולן מובילות אל הסוף הטוב גם אם כל מה שבדרך הוא לא כל כך מובן. מי אמר שכל דבר צריך להבין?

אנחנו עושים תוכניות, מתכננים כמה המהלכים קדימה, הכל נראה כל כך טוב, כל כך הגיוני וברגע אחד הכל מתהפך לנו מול העיניים. למה??? אם עובדים נכון, אז אחרי כמה שניות מחליפים את הלָמה ב- לָמה. לָמה זה התרסה, זה כעס, למה זה קרה לנו. שהכל זה יד ההשגחה , הופכים את הלָמה ל- לְמה. לפעמים מקבלים תשובה מיידית, לפעמים התשובה מתעכבת, ולפעמים אין תשובה. ככה ה' רצה ובודאי טמון פה משהו טוב.

אני רוצה לאכול בקדושה, לשמור את העיניים, רוצה להפסיק לכעוס, להסתכל בעיניים טובות על כולם למה כל כך הרבה זמן אבא? כמה שנים צריכות לעבור כדי שמשהו יתחיל לזוז אצלי? מילא בגשמיות אני מבין שזה ככה, אבל ברוחניות? ביראת שמים? למה כזאת המתנה ארוכה?

כי את הקדושה בונים לאט לאט. נדבך אחרי נדבך. כל הפגמים באים אך ורק מדחיקת השעה.

התורה הקדושה מספרת בפרשת השבוע על "הטעות" שטעה כביכול רבן של ישראל משה רבינו כשהכה את הצור, הכאה שהיה בה משהו מדחיקת השעה, אף כי לאף אחד מאתנו אין שמץ של השגה באותה פרשה עלומה.

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מיד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים "הבא להיטהר אומרים לו המתן!" אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים. אם אדם יקבל את הדבר בלי הכנות, "בחינם", הוא לא ידע להעריך, הוא יתמלא גאווה.

הקב"ה מנהיג את עולמו מעבר להגיון, ולנו אין הרבה סכוי להבין, אנחנו אנשים קטנים. קשה לנו למשל לראות איך הצער כאן הוא הכי טוב עבורנו. אבל אפשר להאמין. ולחזור על זה בדיבור, עוד פעם ועוד פעם עד שזה חודר ללב.

כל העבודה שלנו בעולם הזה היא לא לנסות להבין, היא לזכור את ה'. כשאדם זוכר את ה' בכל מה שעובר עליו הוא יחיה חיים טובים ורגועים. כל מה שיעבור עליו הוא יברח אל השם, כי רק השם יכול לעזור לו. כשהוא שוכח, הוא מתחיל לחפש עצות ולתכנן תוכניות ואין לו שום ישוב הדעת והוא מבוהל ומבולבל.

צריך כל הזמן להתחזק ברצונות ובתפילות. הקב"ה הוא כל יכול, שום דבר לא קשה לו, צריכים רק להתפלל, ועוד פעם להתפלל ועוד פעם להתפלל. אדם לוקח נקודה אחת שהיא הכי חשובה לו, והוא מתפלל עליה לפחות חצי שעה ביום, מה שנקרא "עבודת הרצון", הוא יראה ניסים ונפלאות.

הקב"ה לא רוצה שנרים ידיים. הוא רוצה שנתעקש בתפילות, כמו לאה אמנו, ששמעה איך כולם אומרים "הגדולה לגדול" שזה הכוונה אליה ולעשיו הרשע, והיא לא מרימה ידיים. היא בוכה, ובוכה, ובוכה, ובסוף, כנגד כל הסיכויים, היא זוכה להיות אמה של מלכות בית דוד ומלך המשיח. והכל בכוח דמעה יהודית שלא פסקה, רצונות ותפילות בלי סוף.

כשילד רוצה מתנה, הוא בוכה ובוכה עד שמקבל. הילד לא לוקח בחשבון אם לאבא יש כסף, ומהיכן ישיג את הכסף, הוא יודע דבר אחד, שהוא מוכרח חפץ זה והוא בוכה עד שהאבא בסופו של דבר נעתר לבקשה. כך אנו, בניו של הקב"ה.

הקב"ה לא רוצה שירימו ידיים, הוא רוצה שימשיכו לבקש, לא מתוך תביעה, לא כמתעקש, כמגיע לי, אלא מתוך הכנעה אמיתית, וראינו כבר אנשים שברגע אחד נבנה עולמם.

תפילה זה דבר שכל הזמן צריך לחזק. כי אנחנו נחלשים. כי יש הסתרה על עבודת התפילה. וגם אם טרם הגיעה הישועה, הכוח של התפילה הוא כל כך גדול, שהוא מסוגל לרפא את הנפש, להרגיע את הכאב.

אנחנו צריכים לדעת ולזכור כי גם אם לא נענינו, התפילות שלנו לא הולכות לאיבוד. כל תפילה, כל תחינה ובקשה נאגרות בבית גנזיו של הקב"ה וסופן לשאת פרי ביום מן הימים. ה' יתברך, אבינו האוהב אותנו עד אין סוף ישתמש בודאי בתפילות הללו בכדי להשפיע עלינו ברכה והצלחה בזמן בו נהיה זקוקים להם בדחיפות. מי יודע כמה אסונות וצרות נחסכו מעם ישראל, וכמה אסונות וצרות נחסכו מכל אחד בפרטיות, בשל כל אותן תפילות אבודות לכאורה, אותן תפילות אשר בעליהן סבורים כי לא התקבלו, את זאת לא נדע, אולם בדבר אחד אנחנו יכולים להית משוכנעים, כי בלי ספק תפילה אינה חוזרת ריקם.

העיקר זה הרצון והכיסופים. אדם צריך להרגיל את עצמו לכסוף, להשתוקק ולהתגעגע בכל עת להשם יתברך. תמיד שיהיו לו רצונות טובים וחזקים אל הקדושה, כמו שאומר רבינו בשיחתו הקדושה שעיקר עבודת ה' הוא הרצון. "כי לעבוד את ה', אינו יודע מי הוא זה שיוכל לומר שיעבוד ה' יתברך, ואפילו מלאך ושרף אינו יכול להתפאר שיוכל לעבוד ה', רק העיקר הוא רצון לה' יתברך" (שיחות הר"ן נא).

הידיים שלנו זה כמו שני כנפיים, שעם הכנפיים האלה אדם מעורר את עצמו ומלהיב את עצמו ולכן אנשים משתמשים בידיים כשהם מדברים, כמו בעלי הכנף שמתרוממים על ידי הכנפיים ומצליחים להגיע לכאלה מקומות נפלאים.

צריך הרבה תפילות על הרצון בעצמו, שנמשיך לרצות גם אם לא הצלחנו, שהרצון שלנו לא יתקרר, כי כשיש רצון יש עבודה, יש שמחה, יש קדושה וטהרה, הרצון זה החלק הכי גבוה שיש לאדם, זה המנוע שלנו. וכשכל הזמן כוספים ומתגעגעים אז הקב"ה אומר: כל כך מתגעגעים אלי, אז אני נותן את האור אין סוף שלי, והאור אין סוף של הקב"ה זה החיים שלנו, זה הבריאות שלנו, זה הניסים שלנו, זה הנפלאות שלנו, זה השמחות שלנו, זה לראות את כל הטוב הזה ולהגיד תודה.

אדם מתחבר לרגעים האלה שהוא מחובר עם השם, מחובר עם האמת, הוא מרגיש כמה זה טוב לו באותו רגע, כמה אני אוהב את ה', כמה אני אוהב את הקדושה, כמה אני אוהב את הרגעים הנפלאים האלה, וכל היום כולו כשהוא נמצא בתוך התוהו ובוהו, הוא זוכר את רגעי האהבה האלה והוא שמח.

על הפרה האדומה נאמר "פרה אדומה תמימה שאין בה מום". איך נהפכת פרה אדומה, אדום זה דינים קשים, לפרה תמימה? איך ממתיקים את הדין? איך מכניעים את הרע? ע"י שמוצאים נקודה טובה בעצמנו ובאחרים. "אשר אין בה מום" – זוהי הנקודה הטובה. שהיא אומנם רק נקודה, אך היא בכלל לא קטנה. כשאדם זוכה לראות רק את הטוב בשני, יש לו גן עדן כבר בעולם הזה.

נקודה טובה זה מושג אדיר. הדרך אל הקדושה חייבת לעבור דרך הכרת מעלתו של כל איש ישראל. זוהי עבודת קודש. לזהות את הטוב שבשני ולהתפעל ממנו. נקודה טובה היא חתיכת אלוקות. הקדושה לא מתפעלת מכמויות וגדלים. דבר אמיתי קטן כמו נקודה שווה יותר מדבר גדול, ענק, אבל לא כל כך אמיתי. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים הגדולים עוסקים בעבודה הזו תמיד. ככה הם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את הגאולה.

העין הטובה היא זאת שתוביל אותנו לחיים טובים ומאושרים וכל פעם שקורה משהו לא טוב, אז נבין שזה בעצם נובע מהעין הלא טובה שלנו, שהסתכלנו לא טוב על העניינים, וצריך אז ללכת קצת הצידה ולהרהר, לחשוב, מה בעצם קרה פה עד שמגיע למסקנה שהכל תלוי בעיניים שלנו. מסופר על דין תורה שבא לפני הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, וכך היה: נהג הסעות שמסיע ילדים לתלמוד תורה, היה לו מלווה שהיה מעלה ומוריד את הילדים ושומר עליהם בזמן הנסיעה. ומדי פעם התגלע ביניהם ויכוח מי יפתח את דלת הטנדר כדי שהילדים ירדו לתלמוד תורה, עד שבאו אל הרב לשטוח טענותיהם. התפלא הרב ואמר: עוד לא ראיתי מימי ויכוח כשפותחים את ארון הקודש, שאחד יאמר לחברו קשה לי לפתוח, תפתח אתה! אלא להיפך מתווכחים מי יזכה לפתוח, ולכם הרי יש כאן זכות לפתוח את הדלת לילדי תשב"ר שיזכו ללמוד תורה, והרי זה כפתיחת ארון הקודש! אחרי ששמעו את הסתכלות הרב על הענין, הסתיים הויכוח ועשו זאת בשמחה.

אתה רוצה תורה? אתה רוצה קדושה? צריך מסירות נפש. אנשים מחפשים היום פתרונות קלים, מהירים, מחפשים "אורות" , אבל בשביל להתקרב אל השם, ללמוד תורה, להתגבר על תאוות ומדות רעות צריך לעבוד, להשקיע.

התורה הקדושה אומרת בפרשת השבוע "זאת התורה אדם כי ימות באוהל"(יט,יד). פרשו חז"ל שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כמה מסירות נפש עשו יהודים על כל מצווה ומצווה בזמנים קשים, כשאי אפשר היה לקיים מצוות בגלוי. איך יהודי מתחיל את היום שלו? עם סיפור העקידה, תמצית מסירות הנפש היהודית. כולנו בני יצחק אבינו. בליבו של כל יהודי שוכנת ומאירה נקודה של מסירות נפש, כל אחד מישראל מוכן למות על קידוש השם כי בפנימיות נפשנו יש לנו רצון חזק מאד להשם יתברך.

יהודי צריך להיות מוכן לעשות קצת יותר ממה שנדמה לו שהוא יכול. הקב"ה אוהב את המסירות נפש שלנו, הוא מחזיר לנו פי כמה.

מסירות נפש יורדת עד לרגעים הקטנים של החיים. כשאדם עושה למעלה מהכוחות, עוד השתדלות אחת, עוד מזמור אחד, עוד חיוך, עוד איזה כבוד לתת לשני, עוד השתדלות לנצח את העצבות, עוד איזה מאמץ לזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה, עוד טיפהל'ה, קצת יותר ממה שיכולים, שמה מתגלה האור הכי גדול.

והמסירות נפש הכי גדולה צריך על האמונה. באמת קשה להבין את המצווה של פרה אדומה. שורפים פרה אדומה ומשתמשים באפר שלה לטהר טמאים וכמו שהיא מטהרת טמאים, כך היא מטמאת טהורים. מובן? לא! כי לא המת מטמא ולא המים מטהרים, זה הכל הקב"ה. העיקר בעולם הזה הוא האמונה הקדושה. כל התורה והמצוות , כדי להביא אותנו אל האמונה כמו שכתוב "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קי"ט). אמונה שאין שום מציאות בלי ה' יתברך. שהכל מה שקורה לנו, שם ה' נמצא . שבכל מאתו יתברך והכל לטובה.

הבה נמקד את מצלמתנו אל עבר ר' שמריה גולומובוביץ, האוחז במזוודה בעלת גלגלים ובתיק צד ונע לעבר המסוף, שיוביל אותו למטוס אל על טיסה 7162, לכיוון עיירה אמריקנית דרומית, סמוכה ונוגעת למקסיקו.

מה יש לו לחפש שם? ובכן, אם לא ידעתם, אם לא שמעתם, ר' שמריה הוא יהודי מיוחד ביותר, שעבר כמה מחלות קשות בחייו, היה משותק בכל חלקי גופו, ובמשך שנים רבות שיקם את עצמו בכוחות נפש עילאיים ובנה את מסע חייו הססגוני והאיכותי כנגד כל הסיכויים. במילים בוטות משהו, הרופאים שליוו אותו היו חסרי אופטימיות ולא נתנו לו סיכוי זעיר להשתקם, אבל ר' שמריה טרף להם את כל הקלפים, והפך ברבות השנים לדמות מופתית נערצת, לסמל ולדוגמא ליהודי שמצליח, בסייעתא דישמיא, בכוח אמונה תמימה, לנצח את הטבע. הנה כי כן, ר' שמריה הפך לכותל הדמעות ולאוזן הקשבת של אלפים ורבבות, שזוכים ממנו לעצה לתבונה ולתושייה, כאשר ניסיונות מטלטלים ומבהילים נוחתים לפתחם. נו, אז לאן טס ר' שמריה? לחתונה. ומי החתן? החתן הוא רפאל שלמה לייפמן, בחור יהודי אמריקני שחלה במחלה ממאירה, ולאחר טיפולים ממושכים הודיעו הרופאים שאין עוד מה לעשות. או אז איתר הבחור המיואש לייפמן את ר' שמריה וסח לו את אסונו הפרטי. ר' שמריה אגר את עוצמותיו הבלתי נדלות ואת ניסיונו האדיר והטעין את הבחור באמונה ובשמחת חיים מקפיצה. "הלו בחורציק, תתייחס לנבואות של הרופאים כאל עורבא פרח. דע לך ידידי, כאשר מומחי הרפואה אומרים ייאוש ואוזלת יד, רק אז מתחילה לפעול הרפואה האמיתית בידי הרופא האמיתי, הקדוש ברוך הוא. עליך להאמין שמעכשיו אתה נתון בין כפות ידיו של בוראך. צא ורקוד, צא ושמח, דבר אתו ברצף, אמור לו תודה על מכאוביך ועל ייסוריך ועוד תאמר לו: "אבאל'ה, אני נתון בידיך, רפאני בבקשה, אני משליך יהבי אך ורק עליך. וכאשר תסתלק ותתאייד לה תקוות הריפוי האנושי מעל חייך, תזכה בוודאות לרפואה שלמה ממנו, מרופא חולי עמו ישראל, ותזמין אותי לחתונתך במזל טוב". תכל'ס, לייפמן בן התשע עשרה טופל כרגיל על ידי כימותרפיה, שאליה התווספו טונות של שמחת חיים ושל אמונה בריאה, ולבסוף הפך לנס רפואי. הבחור השמח, האופטימי, מאיר העיניים ובעל חיוך הקסם, 'נפנף' בחסדי שמים את הגרורות והגידולים והם היו כלא היו... זה לקח שנה בדיוק, ור' שמריה היה עכשיו בדרך לחופתו בדרום ארה"ב.

פרק ב

עוד זרקור קטן. נעים להכיר: הטייס הראשי חגי ארגוב, בן שישים, טייס קרבי לשעבר. הדיילת הראשית עדנה שרון, ותיקה מאד וקרת מזג. ... ואחרונה ולא חביבה בכלל, הגברת נעמי איילנד, בת שבעים, שמאלנית אדוקה, ציניקית כרונית, מן המייסדים ומן הבכירים של התנועה האנטי חרדית הפופולרית 'הקץ לכפייה'. מטוס הבואינג סוגר דלתות, כשעל סיפונו שלוש מאד נוסעים ישראלים המפליגים באוויר ליבשת הגדולה, איש איש לעסקיו ולענייניו. הטייס ארגוב הביט בשעוני המטוס ודיווח למגדל הפיקוח: צמרת, צמרת, הכל תקין. להתראות". הטיסה התנהלה בנעימות. עשרים שעות הם כבר באוויר, ובעוד שעה בחסדי שמים הנחיתה. הוופ. הטייס ארגוב הביט בשעון האדום המהבהב. "מה קרה למנוע הימני?" הוא תהה. הטייס מביט ימינה.. לא ייאמן, המנוע מעלה עשן... רבונו של עולם, מאיפה זה בא? השמאלנית איילנד פתחה את המחשב האישי שלה ותכננה את ההפגנה הבאה של 'הקץ לכפייה'. הפעם מה שמעניין אותה, זו העובדה שעסקן פוליטי

זוטר מנסה לקדם חוק שיחייב לימודי תפילה בבתי הספר הממלכתיים. "לא יעלה על הדעת לכפות תפילה על ילידם תמימים", היא כתבה, "מה אנחנו, שבט פגאני? מי זה שיהין לכפות על נערים תמימים למלמל פסוקים אלמונים וחסרו פשר? מדובר בניסיון נואל שיש לעמוד מול בלא פשרות. תנועת 'הקץ לכפייה' לא תנוח ולא תשקוט עד שהרעיון החצוף הזה ירד מעל סדר היום.

בטרם הניחה אצבעה על כפתור הSEND היא חשה כמו כל הנוסעים שהמטוס רועד ומושך שמאלה ... והו-והו,הו הוא מאבד גובה במהירות. היא רצתה לצרוח.. איילנד עצרה את נשימתה וניסתה לדחוק ממוחה כל מיני תסריטים לא נעימים המתרחשים בשחקים. עיניה ננעצו בדמותה של הדיילת הוותיקה עדנה שרון, שהוזעקה לתא הטייס ויצאה משם אחרי חצי דקה כשהיא רועדת וחיוורת כסיד. הטייס ארגוב קירב את המיקרופון לפיו, כחכח קלות וניסה לשוות לקולו הרועד מעטה של רוגע וביטחון עצמי, אך בטרם השמיע מילה, שמע כמו נחשול צונאמי זועף את זעקות הנוסעים שהבחינו במנוע הימני הבוער. לשונות של אש בגובה שישה מטרים ויותר היתמרו כלפי מעלה. מחזה מבעית. צרחות הבהלה החרישו את האוזניים. הדיילת שרון התיישבה בכיסאה הפונה לנוסעים וגעתה בבכי, כשהיא מצמידה כפות לרקותיה. זעקות אימה איימו לפלח את גוף המטוס. "נוסעים יקרים, אני מבקש שתירגעו... נכון, כפי שהבחנתם המנוע הימני עולה כרגע באש, המטוס מאבד גובה.. עדכנתי את רשויות התעופה בארה"ב כדי שיאפשרו לי לנחות בהקדם, וקיבלתי אישור לכך. אני מבקש שכולכם תישכבו על רצפת המטוס ותקשיבו להוראות הבטיחות שתשמיע לכם הדיילת הראשית עדנה שרון..". הטייס ארגוב חשב לתומו שהדיילת שרון מתפקדת כרגיל ומרגיעה את הנוסעים המפוחדים, אך היא איבדה יכולת לפעול או לתקשר עם הנוסעים. היא פשוט בכתה ורטטה מפחד. הנוסעים המבוהלים נשכבו על רצפת המטוס, בוכים, צורחים וגונחים, בעוד המטוס ממשיך לדהור כלפי מטה ושני הטייסים מנסים לייצבו.

ר' שמריה גולומבוביץ החליט לעשות מעשה. הוא התרומם מעל רצפת המטוס דילג מעל הנוסעים המתוחים לכיוון כיסאה של הדיילת הבוכייה עדנה שרון. "גברתי, אנא פני לי את כיסאך. אני מבקש להרגיע את ציבור הנוסעים ולהכינו לקראת הנחיתה". שרון נענתה בזריזות ופינתה את מקומה ליהודי החרדי גבה הקומה, עטור הזקן הלבן. לרגע הוא דמה בעיניה למלאך, והו – הו, כמה זקוקים פה למלאכים. הטייס ארגוב שב לדבר. "נוסעים יקרים, בעוד ארבעים וחמש דקות אנחנו אמורים לנחות בעיירה קטנה ששמה מוניגן. אני מקווה שנחיתת החירום תתבצע היטב". קולו היה סדוק, שברירי ומבוהל... ר' שמריה שאף אוויר לריאותיו ומלמל תפילה שקטה. הוא הצמיד לפיו את המיקרופון של הדיילת ופתח ואמר: "אחיי ואחיותיי, אנחנו יהודים וכרגע אנחנו בסכנת חיים. זה הרגע לקבל עול מלכות שמים". קולו השלו הפלא ופלא הקרין בטחון עצמי, נינוחות ותקווה רבה לעתיד ורוד. האומנם?

"עול מלכות שמים". המילים הללו הן כמדקרות חרב עבור נעמי איילנד, משום שעול מלכות שמים לא תפס אצלה אפילו פינה זעירה ברזומה. מה זה?

ר' שמריה החל לדבר לאטו כמונה מעות, קולו נינוח, מרגיע, מלטף. שואב ויונק ומוצץ את אחרון תאי האמונה שלו. "אנחנו בידיים טובות והכל יסתיים בכי טוב, כי אצל הקדוש ברוך הוא הכל מסתיים לטובה, גם אם עינינו טחו מראות..." וגם אם נתפזר בארבע כנפות הארץ. את זה הוא לא אמר.

"אחיי ואחיותי, אנא, חזרו אחרי: שמע ישראל, השם אלוקינו השם אחד". תקרת ה'בואינג' כמעט חישבה להישבר מהשאגות האדירות של שלושת מאות יהודים המכסים בכפות ידיהם הקטנות ראש מכווץ, גבות עיניים רוטטות ופה מגיר ריר של אימה. איילנד העדיפה לשתוק. "גם רגעי האימה האלה לא יגררו אותי למסע המסיונרי של האיש החרדי הזה", הרהרה וניסתה לדחוק מעליה את האימה. ושוב המטוס מיטלטל. זעקות שבר. "הצילו", צועק מישהו. ר' שמריה ממשיך: "אחי ורעיי, עכשיו, ברגעים מפחידים אלה, בין שמים לארץ, אם נרצה ואם לא, לא נותר לנו אלא לשים את מבטחנו בקדוש ברוך הוא, שמבקש מאתנו בקשה קטנה: 'בניי, בני ישראל, תאמינו בי, תאמינו שאני הבורא הכל יכול. דברו איתי, בקשו ממני ואתן. אני אב רחום, אני אב חנון, ואתם העם הנבחר, אתם הכתר שלראשי'... ננסה לקבל עול מלכות שמים פעם נוספת. חזרו בבקשה אחרי: השם מלך, השם מלך, השם ימלוך לעולם ועד". שפתיה היבשות והחשוקות של הגברת איילנד סירבו לנוע. כולם צועקים "השם מלך", אבל היא שותקת, רועדת, מזיעה, אבל עוצרת את עצמה מלהיכנס לסאגה המפחידה שאליה מוביל ר' שמריה את קהל הנוסעים הרדוף. הטייס ארגוב וטייס המשנה גלאון הביטו בשעון המדאיג, כיבו את המנוע הימני וניסו איכשהו לשמור על יציבות המטוס. "רק נס יציל אותנו מהתרסקות", מלמל גלאון. "השם מלך, השם מלך, השם ימלוך", שאג הטייס ארגוב. "זה הדבר היחיד שנותר לנו". גלאון לחשש: "השם ימלוך לעולם ועד". הדיילת עדנה שרון פקחה עיניים מבוהלות ונתנה לעצמה לזרום עם גלי האמונה ששידר ר' שמריה "אהוביי, בניו של מלך מלכי המלכים, אנחנו נמצאים עכשיו בניסיון ענק של אמונה. אם נאמין בחסדי השם יתברך, ננחת בריאים ושלמים.

איילנד חשבה שדעתה עומדת להיטרף עליה. מצד אחד המשפטים הללו נסכו בה כעס עצור, ומאידך הם היו מרגיעים ושלווים להפליא. הם הוסיפו בה סוג של כוחות טמירים, תעצומות נפש שלא הכירה. ר' שמריה ממשיך לדבר בקור רוח, ותנודות קולו העדינות מלטפות בחמימות כנוצה רכה, את לחייהם של האנשים הנפחדים. "אחרי שקיבלנו עול מלכות שמים, חובה עלינו לחזור בתשובה. ואין לכם מושג כמה קל לחזור בתשובה, כמה קל ופשוט לרוקן מלבנו עבירות שעשינו. להוציא מן הפה את המילים: 'רבונו של עולם, אני מתחרט על שבתות שחיללתי, אני מתחרט על מזון לא כשר שאכלתי, אני מתחרט על מצוות תפילין שלא קיימתי... תתאמצו, תוציאו מילים מן הפה. נסו להרגיש נקיפות מצפון וכיווץ בלב מן העובדה שלא לימדו אתכם, או שהתרשלתם... הקדוש ברוך הוא שומע. הקדוש ברוך הוא סולח. תבטיחו לו: 'לעולם לא נעבור עוד עבירות, נהיה צדיקים, אנא אבא שלנו, הוצא אותנו חיים מן התופת הזו". הגברת איילנד שאפה אוויר לריאותיה והתמזגה עם המשפטים הנוקבים הללו. לפתע הם לא היו זרים לאוזניה... זה הפחד, או אולי האמת, אולי שניהם בלולים יחדיו. "ועכשיו, אחיי אהוביי, זה הרגע להתחרט על עבירות שבין אדם לחברו... אוי –אוי-אוי, בכמה אנשים פגענו במהלך חיינו. לא כיבדנו את ההורים כמו שצריך... פגענו בהם, הזנחנו אותם בבתי חולים...." סכין ננעצה בלבה של איילנד. הוריה ניצולי השואה סיימו את חייהם במוסדות סיעודיים, והיא הסתפקה בביקור זריז אחת לשבועיים. הקריירה נעמה לה יותר. "אחיי הטובים, בואו נתחרט על לשון הרע שדיברנו, על שרדפנו אנשים בגלל אמונתם ותפיסת עולמם, על שעשינו הכל כדי להשפילם ולהפוך אותם דחויים ומבוזים בעיני הכלל. זה הזמן לבקש סליחה על כך... להתחרט ולקבל על עצמנו לא לחזור על כך עוד לעולם!!!" המטוס רעד, רקד. לשונות האש המשיכו לבעור. איילנד הרגישה שעולמה חרב עליה. היהודי הזה פשוט חושף את מסע חייה בשיא עליבותו. הו-הו, כמה שהיא הציקה לחרדים. לנשים חרדיות, לגברים חרדים, לילדים חרדים.

"אבל רבונו של עולם, אני רוצה לחיות!!!" זעקה נשמתה של הגברת שעשרות שנים מחייה עשתה רע לחרדים. "אני רוצה לחיות, ואני מוכנה לחזור בי... אני מתנצלת, אני מצטערת.. אלוקים, אם חטאתי, סלח לי, מחל לי... גם אני בת שלך!!! מלמלה האשה שהחלה להתעדן בשחקים". ר' שמריה סיכם: "המנוע הימני בוער, ויש גם מנוע שמאלי. אצל האדם יש יצר רע, מנוע שמאלי, ויצר טוב זה המנוע הימני. הקדוש ברוך הוא רומז לכולנו לתקן את עצמנו, להחזיר את המנוע הימני לפעילות. ייתכן ששרפנו אותו באש התאוות והעבירות". איילנד הסכימה לכל מילה. גם לה יש שני מנועים...

כעבור ארבעים וחמש דקות שנמשכו כסיוט של נצח, נחת מטוס בואינג ישראלי בפאתי נמל תעופה קטן בעיירה אמריקנית זנוחה. הנוסעים כמעט לא שמו לב לביצוע הנחיתה הניסי של הטייס ארגוב ומשנהו גלאון. אף אחד לא צרח. אקלים של אמונה אפף את כתלי ציפור הברזל, ועל רקע סירנות של אמבולנסים וניידות משטרה, הורדו כולם בזריזות מן המטוס. ר' שמריה ירד אחרון. הטייס ארגוב חיבק אותו ממושכות: "תודה לך. בזכותך התרחש נס". "ממש עשית לנו תחיית המתים", מלמלה הדיילת שרון. נעמי איילנד ניצבה קפואה על מקומה במשך שעה ארוכה עד שנפרדו כולם מהמלאך כסוף השיער והזקן. היא חייבת להגיד לו משהו. הנה היא אומרת: "אדוני, רציתי להגיד לך תודה שהכרת לי את אלוקים. שגילית לי את נקודת האמונה הטמונה בנשמה שלי שכמעט לא הייתה בשימוש. כתבתי תוך כדי טיסה מאמר נורא ובו המילים 'תפילה'? לא בבית ספרנו'. בזכותך למדתי להתפלל... ר' שמריה חייך, היטיב את תיק הצד על כתפו ואמר: "נו –נו, ברוך השם שהצלחת לתקן את המנוע הימני שלך...". גם אחרי שעזב אחרון האמבולנסים את נמל התעופה, לא פסקו שלוש מאות נשמות יהודיות מלעשות חשבון הנפש.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לדבר איתך כמה שיותר. על הכל. כי בעצם, אין דבר שאי אפשר לדבר איתך עליו. כבר ראיתי כמה פעמים שהיו לי שיחות נפש עם חברים ואז חשבתי שבעצם יכולתי לדבר אתך אבא ולספר לך כל מה שסיפרתי לחבר ולבקש את עצתך בכל מה שעובר עלי, בכל עניין ועניין. זה לא שאני אומר בשביל מה לדבר עם חבר אם אפשר לדבר עם אבא שבשמים, אך יש זמנים שזה לא מתאפשר, ואתך אבא אין זמנים כאלה, זה תמיד מתאפשר, כל רגע ורגע. אתה גם יודע הכל ואין שום צורך להסתיר ממך שום פרט. ההפך, ככל שזה מדויק ככה זה יכול יותר לעזור. תעזור לי אבא לדבר אתך כמה שיותר, כל היום, כל רגע פנוי, לא רק בהתבודדות בלילה, בשדה, לא רק כשקורה משהו רציני שאז אין לי לאן לברוח אלא אליך, לזרועותיך הפתוחות שתמיד מקבלות אותי באהבה אין קץ ומרגיעות ומנחמות ומעודדות אותי.

לדבר אתך כל הזמן. וגם כשאני מתפלל שלוש תפילות ביום, או אומר תהילים, או תיקון חצות, לכוון שהכל מדבר עלי ואז אני לא רק קורא את הפסוקים, אני מדבר מהנשמה, מדבר על עצמי. זה קורה לי גם היום, כשמשהו מיוחד קורה, ואז אני נדהם איך כל ברכה בתפילת שמונה עשרה נכתבה ממש עלי ועל הנסיון המסויים שאני עובר באותו זמן.

אני רוצה שזה יקרה כל הזמן, גם כשלא קורים דברים דרמתיים, כל רגע פנוי, כל מה שעובר עלי, לשתף אותך בכל, לחיות איתך, להפוך אותך לחבר הכי קרוב, ליועץ הכי מומחה, לאוהב הכי אוהב. זכה אותי אבא.