פתיחה - מחלוקת בין דעות ובין בעלי דעות[1]

אמרו בעלי דרשה: פרשה זו נדרשת יפה בכל עת, והטעם שעוסקת היא במחלוקת, ולצערנו בעלי מחלוקת ישנם תמיד. מרגלא מליצה בפי אבי מורי ז"ל (איני יודע מקורה) על הכתוב (במדבר פינחס כ"ו י"א) 'בני קרח לא מתו', באשר קרח כסמל המחלוקת, תמיד יש לו 'בנים' שמציתים מחלוקות בכל הדורות. אנו נצא כדרכנו בקודש בעקבות גדולי הדורות במחוזותיהם ולדורותיהם, ללמוד כיצד ומה הם למדו מפרשה זו, ואולי נזכה במשהו לתקן פגם זה, בהראות יפי והשתלבות הפירושים השונים בביאור סוגיה זו, עד שיהיו כזֵר 'פרחי גן עדן' של תורה, ויה"ר שיעלו לריח נחוח לפני ה' יתברך.

הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל בספרו דרשות אל עמי (ח"ג דרוש י"ט) מבאר בדרכו היחודית את ההבדל בין מחלוקת לשם שמים ושלא לשם שמים ואלו דבריו: ... כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שווים, כך אין דעותיהם של בני אדם שווים [עפ"י ברכות נ"ח ע"א] זהו באמת דבר טבעי וגם מועיל מאוד להתפתחות והשתלמות האנושיות [באשר כך תהיה הפריה ובניה הדדית, בחינת 'מקבלין דין מן דין']... פירוד דעות הוא מועיל להשתלמות האנושית. ברם דא עקא, שעפ"י רוב אנו רואים לא פירוד דעות, אך פירוד הבעלי דעות, זאת אומרת שב'גופא דעובדא' אצל הבעלי פלוגתא בעצמם אין שום חילוקי דעות, אלא כיוון שפלוני הוא בעל דעה זו, צריך להיות אלמוני בעל דעה אחרת...כאן הוא נותן הסבר דרשני-מליצי לדברי דרוש המובאים בספרים בשם 'מדרש פליאה'[2] (מאמר פ"ז): מה ראה קרח לחלוק על משה? פרה אדומה ראה. [ביאורו] פרה אדומה אומרת על הכל 'איפכא מסתברא'. על טהור היא אומרת טמא - מטמאת טהורים, ועל טמא היא אומרת טהור –מטהרת טמאים, והכל בלי שום טעם. אמנם כך היא דרכם של בעלי מחלוקת, שמחלוקתם באה 'לשמה' כלומר לשם מחלוקת בעצמה – פירוד הבעלי דעות, שהם יודעים רק לומר 'איפכא מסתברא' בלי שום טעם...ע"כ מדברי הרב עמיאל.

נחזור ב'מנהרת הזמן' לדורות קדומים לדבריו של הריטב"א (עירובין י"ג ע"ב)[3] על דברי הגמרא במחלוקת בית הלל ובית שמאי: אלו ואלו דברי אלקים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלקים חיים וזה אוסר וזה מתיר?! ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדברי בית הלל. וכדרך שעשו במשנה זו שהוא מביא שאמרו בית הלל, לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל[4]. הרי שהקדימו בדיבורם זקני ב"ש לזקני ב"ה, ועל דרך זה הלך רבינו הקדוש שהיה מזרע הלל שהקדים בכל מקום דברי ב"ש לדברי ב"ה. עכ"ל הריטב"א. ומה יפים הדברים כפי שאמרנו לעיל, הרי שבית הלל ובית שמאי הינם כדוגמא למחלוקת בדעות ולא בבעלי דעות, וביותר (עפ"י הערות המהדיר הוצאת מוסד הרב קוק) כמובא ביבמות (י"ג ע"ב) שלא נמנעו מלישא נשים ביניהם. ורמז בדבר שתי המימרות הללו נמצאים בגמרא בדף י"ג גימטריה אח"ד, אהב"ה למרות שהם בע"ב דהיינו עמוד שני דהיינו שהיו חלוקים לשתי דעות...

טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים

במנחת יהודה לרב יהודה בן עטר[5] זצוק"ל מבאר סמיכות לפרשת ציצית המובאת בסוף פרשת שלח. אביא תחילה את דבריו היפים שזורים בלשון מליצה במעלת השלום וגנות המחלוקת, ואלו דבריו: אם נבוא לפרסם גודל מעלת השלום ולהגדיל גודל גנות הפכו, אלפים בת לא יכיל[6] [ראה הערה למטה] להעלות על ספר מה שהזכירו ראשונים...ואפשר יובן דאיתא בדברי רבותינו ז"ל [במדבר רבה י"ח ג'-ד'] שהלבישם טליתות, ובא לשאול על טלית שכולה תכלת, וג"כ על בית שהוא מלא ספרים [מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) בפרשתנו]. וראוי לשאול מאי איריא קרח לא בא לתפוס את משה רק בשתים אלו? וג"כ רבותינו ז"ל, בשלמא טלית נפקא במה דכתיב למעלה מן הענין [פרשת ציצית] אלא אידך דבית שהוא מלא ספרים, מנא להו? ותו אמאי אצטריך ליה שתי שאלות, ודי באחת?!

אלא ודאי כוונת קרח בזה על ענין פנימי, והוא בא נגד משה מצד שתי בחינות אולי יסיר השררה ממנו, הראשונה היא מהיות הוא משבט לוי, רצה לעורר בעד כל השבט כאילו מינוהו מורשה לעורר בעדם לאמור שהם לא היו צריכים לשיהיה שום פרנס ממונה עליהם. זהו שאמרו 'בית מלא ספרים' ירמוז לשבט לוי כמו שדרשו רבותינו ז"ל [ספרי ברכה שנ"א] בפסוק [דברים ל"ג י'] יורו משפטיך ליעקב, שההוראה היא משבט לוי, וזהו 'מלא ספרים'. 'חייב במזוזה'  רמז למנהיג הממונה עליהם אשר יוציאם ואשר יביאם להורות הממונה עליהם אשר יוציאם ואשר יביאם להורות להם הדרך ילכו בה, הרחקת נזק והקרבת תועלת, כמזוזה אשר היא שומרת הפתח מן המשטינים, כלומר מי צריך עוד מנהיג אחר עליהם, הא ודאי אין צריך, ולמה אתם מתנשאים עליהם. הבחינה השנית היא במה ששיתף עמו גם בני ראובן, וזה היה מצד הבכורה, אשר לו משפט הבכורה ואין ראוי להיות מלך רק מזרעו, ועם היות שנטלה הבכורה ממנו, כדכתיב [דברי הימים-א ה' א'] ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, מכל מקום אפשר לומר דנהי שהיא נטלה הימנו אפשר שתחזור לבניו מהיות שהיה תמיד בשקו ותעניתו אולי זה יועיל לבניו, וזה שאמרו טלית שכולה תכלת, לרמוז לו על ראובן אביהם שהיה כל ימיו בשקו ותעניתו. וסתמא ודאי טליתו היה עליו כל היום, ולכן לא הספיק לו לקרח לשאול דין זה על פה כבית מלא ספרים, רק השתדל להלבישם, להורות שבאופן זה היה ראובן אביהם כל ימיו מעוטף בטליתו, ומסתמא אפשרות הוא שתחזור העטרה לבניו להיותם ראויים לעבודה מחמת בכורת אביהם, או לפחות תחזור העבודה לבכורות, כאשר הביא הרא"ם ז"ל, וזהו שאמר חייבת בציצית או פטורה כדלעיל...עכ"ל המנחת יהודה לרב יהודה בן עטר זיע"א.

בליעת הממון על שום מה

בפרשתנו נאמר (במדבר ט"ז ל"ב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ. ובפרשת עקב כתיב (דברים י"א ו') אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם. כותב רבי פינחס הלוי הורוויץ בעהמ"ח 'הפלאה'[7] בספרו עה"ת בפרשתנו: נראה ד'בתיהם' לאו בתים ממש הוא, דלא היה להם בתים במדבר אלא אהלים, אלא נשותיהם, כדכתיב (במדבר שם כ"ז) ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם, וכדאיתא בעלמא (יומא ב' ע"א) ביתו זו אשתו. והא דלא כתיב בפרשת עקב 'ואת כל רכושם' יש לומר משום דבאמת לא היה בדין להפסיד רכושם, משום דקיימא לן (כתובות ל"ז ע"א) דאין מיתה וממון בדבר אחד, משום דאי אתה מחייב משום שתי רשעיות. אלא הטעם של טביעת הממון, משום שהוא גרם להם להתגאות, ואמרינן בסנהדרין (נ"ד ע"א) ואת הבהמה תהרוגו (קדושים כ' ט"ו) משום שבאה [לאדם] תקלה על ידה, וכיוון שנתגאו על ידי רכושם היה ראוי הרכוש להטבע מחמת עצמן ולא מחמת חיוב של בעלים, מפני שבאה תקלה על ידן. והיינו דכתיב (בפרשת עקב שם) ואת כל היקום אשר ברגליהם – שהעמידן על רגלם (פסחים קי"ט ע"א) שהם העמידו על יקומם למרוד במשה רבינו ע"ה. ולפי דעת רבי יוחנן (סנהדרין ק"י ע"א)...שקרח לא היה מן הבלועים ולא מן השרופין, מובן הא דכתיב הכא ואת כל הרכוש אשר לקרח, ולא כתיב בלשון 'את כל היקום אשר ברגליו'. משום דקרח לא מת, משום דלא היתה לו התראה, ממילא אתי שפיר, דממונא אין צריך התראה, ולא הוי שתי רשעיות...עכ"ל ההפלאה.

ביאור מסורה והיא המבחן לקרח ולכל אדם

בעל הטורים מביא מסורה על הכתוב בפרשתנו (במדבר ט"ז י') וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם כְּהֻנָּֽה: ג' במסורה: [א'] ובקשתם גם כהונה, [ב'] ובקשתם משם את ה' אלקיך (דברים ט' כ"ט), [ג'] ובקשתם אותי (ירמיהו כ"ט י"ג) [ומבאר דבריו על המסורה] על הגלות כשתבקשו אותי בגלות בתשובה ותגאלו, אז [בפרשתנו] ובקשתם גם כהונה, שהיא בטלה מכם כל זמן שאתם בגלות.[עכ"ל בעה"ט]. מרחיב דבר האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טיילבוים זצ"ל בספרו דברי יואל בפרשתנו [ד"ה במסורה]: ...ובקשתם גם כהונה, כהונה מלשון שררה ונשיאות על הצבור, יש תנאי בדבר ובקשתם אותי שיהא כוונתו לשם שמים. והבחינה בזה אם באמת כוונתו לשם שמים – ובקשתם משם את ה' אלקיך, היינו באותו מעמד ומצב שהוא עומד כעת, אם גם משם מבקש את ה', אז גם אחר שישיג הנשיאות יוסיף דעת ויראת ה'. [זה הסימן שכונתו ובקשתו לשם שמים היא] עכ"ל הדברי יואל זיע"א.  

מלאכים הנבראים ממחלוקת לשם שמים

עפ"י דבריו של הרב אריה לייב צינץ זצ"ל (בעהמ"ח ברכת השיר להגדה, וספרים רבים נוספים) בליקוטים למסכת אבות (פ"ה משנה י"ז כל מחלוקת) מבוארת מחלוקת בית שמאי ובית הלל, וכן הסיבה להבדל בין קיומה של מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים, למחלוקת שלא לשם שמים. בכמה מקומות בגמרא (חגיגה ט"ו ע"ב, עירובין י"ג ע"ב) מבואר שהקב"ה חוזר על שמועותיהם של לומדי התורה. כידוע [בהערות המלבה"ד (מכון להוצאת ספרי  מהרא"ל צינץ, אשדוד) הביא דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, כל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד (חגיגה י"ד ע"א)] מכל דבור של הקב"ה נברא מלאך שנאמר (תהלים ל"ג ו') וברוח פיו כל צבאם. נמצא א"כ שכשהקב"ה שונה דבריהם של ת"ח כמחלוקת בית שמאי ובית הלל נבראים מלאכים קדושים, כל אחד לפי שרשו...שבית שמאי הם מסטרא דדינא ובית הלל מסטרא דרחמי (זהר פינחס רמ"ה ע"א) ולכן יש קיום למחלוקת. כך גם מובן כיצד שני הפכים בנושא אחד לומר ששניהם 'דברי אלקים חיים', והלא אם אחד כיוון להלכה, במה יצדק שדברי שכנגדו הם דברי אלקים חיים? התשובה, לפי מה שאמרנו לעיל כי מדבורו יתברך יוצא לפועל בריאת מלאך, וכל מלאך יש לו קיום לפי שרשו אם בחסד או בגבורה, וזה אומרו אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי הקב"ה חוזר על דברי שניהם, א"כ גם מדברי שניהם נבראים מלאכים קדושים. מ'דברי' דייקא [מלשון דיבור] בית שמאי מלאך מסטרא דדינא, ומ'דברי' בית הלל מסטרא דרחמי, על כל פנים יש מציאות וצדקו שניהם יחדיו. שונה היא מחלוקתו של קרח, כי גם הטועה בדבר הלכה ומי שאין נפסקת הלכה כמותו, מכל מקום גם דבריו הם תורה, לא כן היה אצל קרח. [כמובא בחז"ל (במדבר רבה י"ח ג'-ד') שקרח עטף את עדתו בטליתות תכלת] מדוע בחר דוקא בשאלה זו? אלא קרח רצה רק עילה לחלוק על משה...ובודאי ידע הלכה זו [שפטורה מציצית] אלא חיפש ענין שמשה ודאי יאמר ההיפך ממנו ויפתח פתח למחלוקת....וכוונתה לא לשם שמים אלא רק לקנטר [וממחלוקת כזו לא נבראים שום מלאכים (הוסיף המלקט, מלאכים טובים ודאי שלא, ואם חלילה נבראים הרי שאלו רק מלאכי חבלה, ר"ל)] ע"כ עפ"י דבריו של הרב אריה לייב צינץ זצוק"ל.

ביאור 'הפגנת' השמש והירח לזכותו של משה

הגמרא בנדרים (ל"ט ע"ב) מביאה דרשה מופלאה: דרש רבא, ואמרי לה: אמר ר' יצחק, מאי דכתיב (חבקוק ג' י"א): שמש ירח עמד זבולה, שמש וירח בזבול מאי בעיין? והא ברקיע קביעי! מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו - אין אנו מאירין!... עכ"ל הגמרא. בספר נדיר לרב משה בנימין מבגדאד[8] מעשה רב, מבאר דברי חז"ל, ואלו דבריו הקדושים: כתבתי בספרי הואיל משה אשר לי [דרשות עה"ת שאבד, חע"ד] שהוקשה לרבא שאמר מאי דכתיב שמש ירח וכו' אלא מלמד שעלו לזבול וכו' לפי שכתוב 'שמש ירח' ולא אמר וירח, ועוד שאמר עמד ולא אמר עמדו [בלשון רבים]. אלא הכוונה לומר שהשמש רצה שיחשיך אורו לכבוד משה ולא יאיר רק יהא דומה לירח שאין לו אור מצד עצמו רק מה שמקבל מהשמש, וזהו שאמר שמש ירח, כלומר שהשמש רצה להחשיך אורו כמו הירח וכיוון שהשמש יחשך אורו, ממילא גם הירח לא יאיר כלל. ופירשתי שזהו כוונת משה שאמר לעדת קרח (במדבר ט"ז ה')  בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע ה' אֶת־אֲשֶׁר ל֛וֹ [וְאֶת הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו],...כי נתגלה לו הדבר הזה שיש בכוונת השמש והירח לא לעלות לזבול ולא יאירו, לכך אמר 'בקר' שהוא זמן זריחת החמה שתאיר לעולם, תראו שיעלו לזבול השמש והירח ולא יאירו, ובזה תדעו שדברי כנים ואמיתיים ולא מלבי עשיתי. וכן הוה שעשה השמש עצמו דומיא דירח שאין לו אור ולכך אמר עמד זבולה ולא אמר 'עמדו' לפי שנתוועדו שניהם כאחד ואין חילוק ופירוד ביניהם, רק שניהם בהסכמה אחת, כמו ויחן שם ישראל נגד ההר, ודרשו רז"ל...שהיו כולם בלב אחד ובעצה אחת. עכ"ל הרב משה בנימין זלה"ה. ומוסיף המלקט בשולי גלימתו, שאפשר שכאן זהו תקון המחלוקת של הירח על השמש מזמן הבריאה 'אפשר שני מלכים משמשים בכתר אחד'?! גם שם הטענה היתה ששניהם שווים לכאורה. וכטענתו של קרח היא גם 'כל העדה כולם קדושים'. כאן יצאו ותקנו הדבר בהגנתם על משה, (ומשה גם הוא בחינת 'שמש' ביחס ליהושע ואכמ"ל), אם החדוש נכון, מן הסתם מובא בספרים קודמים, ואם לא, ה' הטוב יכפר בעדי.

פריחת המטות – פריחת הודעת בחירת משה ואהרן

בספר זקן אהרן לרב אהרן הכהן (רב באגוזא שבאיטליה לפני כשלש מאות וחמישים שנה, הספר הינו משולב עם שמן הטוב של סבו הרב שלמה אוהב) מבאר את הכתוב (במדבר י"ז כ', כ"ג) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם... וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י להיות שבכל מטה היה כתוב שם הנשיא ושם שבטו, כלומר על שם לוי היה כתוב אהרן לבית לוי, ועל של ראובן היה כתוב אליצור לבית ראובן, וכן כולם, היה האות והמופת במטה של שבט לוי שפרח המטה במקום הכתוב בו אהרן לבית לוי, ועשה פרח ויצץ ציץ דהיינו שהפריחה היתה יוצאת משמו של אהרן ומשמו של בית לוי, כי המטה פרח במקום השמות ממש ולא בשאר המטה פנוי מהכתיבה, באופן שכיוון שראו שהפריחה יוצאה משם אהרן ויוצאם גם משם בית לוי, נחה דעתם שלא בלבד את אהרן בחר ה' לכהונה אלא גם בלויים בחר, שאילו היה בוחר באהרן בלבד היתה הפריחה משמו של אהרן בלבד, ועל כן ויראו ויקחו איש מטהו ושככה תלונותם...האיש אשר אבחר בו, מטהו של אותו האיש כלומר מקומו במטה יפרח, לאות כי באותו האיש אשר ממנו פורח אני בוחר, ואם כן כשפרח בשם אהרן ופרח בשם לבית לוי, היתה הוראה שבשניהם בחר, וזו היא כוונת פרח מטה אהרן לבית לוי. עכ"ל זקן אהרן.        

בלוחות אבן למו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל (ישיבת כפר הרא"ה. הרב היה משרידי תלמידי ישיבת 'נובהרדוק') הסיבה שהקב"ה 'מוכיח' שוב שאהרן הוא הנבחר, לאחר 'השיעור הקשה' של מיתת קרח ואנשיו, היא ראשית, מפני שאז ההוכחה היתה 'על דרך השלילה' של מיתת אנשים מבני ישראל, וכעת הקב"ה רוצה להוכיח ב'דרך חיובית' שהנה מטה אהרן הוא שפורח כי הוא הראוי. עוד יש לומר, שחז"ל מעידים בכמה מקומות שאהרן ומשה שווים, אף שבנבואה משה היה גדול מאהרן כנלמד בפרשיות הקודמות, ובעיקר ממעשה מרים, הרי שגם לאהרן היתה גדולה מיוחדת והיא האהבה שלו. ובכך מבאר מדוע בברכת כהנים, במטבע הברכה מוזכרת 'קדושתו של אהרן' ולא די 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו לברך את עמו ישראל באהבה'. אלא, כשם שיש כח נבואה מיוחד במשה, כך יש קדושה מיוחדת באהרן, פריחת המטה הדומם מבטאת חיוניות זו וקדושה העוברת בירושה לכל כהן...ע"כ עפ"י לוחות אבן.