ב' אייר תשע"ז

אחזתי בקצות שיפולי גלימתו הגדולה של החיד"א אשר בספרו ראש דוד זה השם שנתן לפרשיותנו. בהמשך הגליון נביא בעז"ה דברים משמו.  

גדלות ישראל והאדם הנלמדת מפרשת נגעים[1]

דעת תורה לרבי ירוחם ממיר (בפרשתנו) מבאר בעומק עניני הנגעים ואלו דבריו הקדושים ומרוממים:

מבואר בראשונים על ענין נגעי בגדים ובתים, כי אין ספק שלא יהיה זה בטבע בשום פנים. וז"ל הרמב"ן (ויקרא י"ג מ"ז) אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון, יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו לראות כי ה' סר מעליו...[ומעניין להביא המשך דברי הרמב"ן בענין קדושת ומעלת הארץ ואלו דבריו: והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה'...ואין הדבר מפני היות חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר ה' הנכבד שוכן בתוכה] עיי"ש. עד כדי כך יש בכח של מעשה אדם, להניע את הבריאה, עד גם להניע את ההשגחה העליונה עצמה, כי יתהוו נגעי בגדים ונגעי בתים ענינים שאינם בטבע כלל ולא הווה בעולם, אלא מסוד התנועה עד קצה העליון ממש...מעולם לא ידעתי סוד הדבר של ענין 'גדול' ו'קטן' עד היכן שהם דברים כפשוטם, 'גדול' היינו שתופס מקום גדול בעולם, ו'קטן' היינו שתופס מקום קטן בעולם...

ענין זה מתבאר ב'דעת תבונות' לרמח"ל ז"ל [סימן קכ"ו מהדורת הרב פרידלנדר זצ"ל עמ' ק"ט] וז"ל: נמצא שכל תנועה קטנה שבאדם מנועעת דברים רבים וגדולים וכו', וימצאו שני אנשים על שולחן אחד, ידברו ויאכלו וישתו, ותולדות מעשי אחד יתעלו עד רום השמים, ותולדות מעשי האחר לא יתעלו ולא קרוב להם, ואביא לך ראיה ברורה: יונתן בן עוזיאל יושב ולומד, כל עוף הפורח עליו נשרף (סוכה כ"ח ע"א) ואחרים לאלפים ולרבבות יושבים ולומדים ולא יהיה להם כן...[עכ"ל הרמח"ל] ...

בגמרא (סוכה כ"ח ע"א) אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח וכו' דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא. בעַצְמוּת התורה ודאי אין כזאת ענין של גדול וקטן, גדול וקטן הנה זה נאמר על בעליהם, כי במעשה מרכבה האדם הוא גדול. הגרי"ס [הגאון רבי ישראל סלנטר] זצ"ל היה רגיל לומר: 'לי יש חושן משפט גדול!' וחשבתי תמיד שזה מטעם כי לגדול יש לו ספקות רבים, ובזה הוא שמתגדל תורתו, אבל לפי דברינו מתבאר הענין יותר כפשוטו: סוד הגדלות הוא שהאדם 'גדול' שהוא מחזיק מסוף העולם ועד סופו, ולאדם גדול גם תורתו גדולה, ה'לא תרצח' של אדם גדול אין כדומה בגדולתו ודאי...וכן הוא בכל עניני התורה ודיניה, הנה לאדם גדול הכל גדול, ואדם קטן, לו ודאי תורתו קטנה...רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר (ישעיה מ"ב כ"א) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (מכות כ"ג ע"ב) השאלה ידועה היא: לכאורה נהפוך הוא, כי כל אשר תגדל התורה יגדל גם הסיכון, שלא נוכל לעמוד ח"ו בתורה גדולה כזו?! ברם לפי היסוד המתבאר כאן...המדובר כאן על האדם, ה' חפץ למען צדקו – רצה הקב"ה לגדל את האדם, לזכות את ישראל, כי יהיו גדולים, על כן יגדיל תורה ויאדיר, כי על כן נתן תורה גדולה, כי התורה והאדם היינו הך! ואם התורה היתה 'קטנה' היה אדם קטן, כי על כן יגדיל תורה – ולאדם גדול יש תורה גדולה!...יסוד האדם ועבודתו – להיות אדם גדול! עכ"ל רבי ירוחם ממיר זיע"א.

הסרת תחושת כחי ועוצם ידי הנלמד מנגעי בתים

מהתחושות המביאות אדם לגאוה, היא התחושה שרכושו הפיזי הגיע אליו בזכות כוחו חכמתו ועמלו. בלימוד מענין בפרשתנו לומד הרב אברהם שטיינר[2] בספרו בית אברהם-ברכת אברהם (מהדורה חדשה 'אהבת שלום' ירושלים תשנ"ט)  ואלו דבריו: ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית (ויקרא י"ד ל"ה) כבר פירשו המפרשים [בהערות הפנה העורך לויקרא אבה י"ז ג'] טעם לנגעי בתים, משום שהיה צר עין, ולא רצה להשאיל כליו וצרכי ביתו ומטמינם, ואומר שאין לו, [התוצאה דהיינו העונש יהיה] על כרחו נותץ את ביתו, ומראה קלונו ברבים ומוציא את כליו שהטמין. והנה זה מורה שאומר 'כח ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' כי המאמין ומכיר גדולת וטובת הבורא יתברך עליו, אינו חס כל כך על כליו שלא להשאילם לאחרים, ואדרבה מכיר בזה חסדי ה' יתברך ואומר, אגמול בזה חסד ממה שחנני ה' יתברך ברוב טובו. אולם הכילי מידותיו מדות רשעים אומר שלי שלי וכו' וע"י הנגע נתבאר כי לה' החיל והכל שלו יתברך.

ואמר לפי זה ובא אשר לו הבית, היינו שאמר תמיד 'שלי' הבית ואני אדון עליו. וע"י הנגע נתבאר כי לה' החיל, והכל שלו יתברך. ואמר לפי זה ובא אשר לו הבית, היינו זה שאמר תמיד שלי הבית ואני האדון עליו, והגיד לכהן לאמור, היינו שיכיר ויבוא לידי אמונה ויתוודה, כנגע נראה לי בבית. ולא יאמר בביתי. כי מעתה הוא בא לידי אמונה ויתוודה, כנגע נראה לי בבית, ולא יאמר 'בביתי' כי מעתה הוא בא לידי הכרה כי רק לה' הישועה. ואתי שפיר לפי זה ג"כ המסורה 'מרחוק ה' נראה לי' ושכחתי כי רק ה' הוא הבעל הבית, על כן בא הנגע, והכרתי שע"י זה כנגע נראה לי בבית, ואם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ולה' הישועה על עמך ברכתך סלה. עכ"ל הבית אברהם.

בדרך דומה הלך הבאר מנחם הרב מנחם בראדי זצוק"ל מקאליב[3], ועל היסוד של ביטול התפיסה של 'כחי ועוצם ידי' כפי שהביא הבית אברהם, הוסיף הבאר מנחם:...וזה שאמר הכתוב (ויקרא מצורע י"ד ל"ד) כי תבואו אל ארץ כנען, הוא לשון הכנעה, פירוש שאז תהיו בהכנעה שתדעו 'אשר אני נותן לכם (את הארץ) לאחוזה' אבל אח"כ אם שכוח תשכחו ותאמרו שאתם בכוחכם הורשתם את הגוים האלה מלפניכם, אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בשביל שתאמרו שהוא ארץ אחוזתכם שאתם בכוחכם לקחתם את הארץ האת לאחוזה, וע"י זה אתן הנגע בביתכם...הכתוב ואמר מה תקנתו דהאי גברא? ובא אשר לו הבית, שיבוא האיש אשר מתברך בלבבו לאמור שהבית שלו הוא, וכוחו ועוצם ידו עשה לו זאת, יבוא ויתודה והגיד לכהן היינו לקב"ה כנגע נראה, זה שנראה הנגע אצלי הוא בשביל חטאתי שאמרתי 'לי' בבית, שבחכמתי עשיתי לי את החיל הזה.

וזה שאמר המסורה, מרחוק ה' נראה לי' זאת שהש"י רחוק ממנו הוא בשביל נראה 'לי' מחמת שאמרתי בלבבי שהבית והעושר והכבוד שלי הם, ובכוחי עשיתי לי זאת ויתחרט בלב שלם ואמת כל זה, ובזה יכופר עוונו וסר ממנו הנגע. (עכ"ל הבאר מנחם). 

עוד פנינה בוהקת מתורתו של האדמו"ר הרב מנחם מענדל מלובאביטש זצ"ל בספרו ביאורים לפירוש רש"י עה"ת: [ונתתי נגע צרעת. פירש"י בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן (ויקרא רבה י"ז ו') עכ"ל רש"י. בלשון המדרש לפנינו: תני רבי שמעון בן יוחאי כיוון ששמעו כנענים שישראל באים...(אמר המלקט, מה נאה שרשב"י בעל תורת הסוד המוטמנת, הוא בעל המימרא של המטמוניות...) על שינוי זה כותב האדמו"ר מחב"ד]: לשיטת רש"י היו המטמוניות רק אצל האמוריים, ובטעם הדבר יש לומר שכן הנגעים באים על עוון לשה"ר היינו אמירה רעה, וזהו הקשר המיוחד לקליפת אמורי דוקא, מלשון אמירה ודבור. אמנם לאידך, דוקא בבתי אמוריים נמצאו 'מטמוניות של זהב' שכן מטרת הנגעים אינה רק לבטל ולשלול אמירה רעה, אלא להפוך את כח הדיבור, מאמורי (דיבור דקליפה) לאמירה דקדושה. וכמו שנאמר (בראשית ויחי מ"ח כ"ב) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ותרגם אונקלוס – בצלותי ובבעותי, היינו אמירות ודיבורים טובים וקדושים.

ואז מתגלים המטמוניות שבנפש, היינו עצם ופנימיות הנפש, שכן בכוחו של הדיבור לצאת ולגלות ולבטא את עצם הנפש, בבחינת כל עצמותי – תאמרנה, כמבואר בחסידות.

(עוד הוסיף שם בספר, כי לכאורה מקורו של רש"י הוא עפ"י בבא מציעא (כ"ה ע"ב) מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. מבארת שם הגמרא 'שיכול לומר לו של אמוריים הן' פירש שם רש"י, שהורישו אבותינו היו).        

כיצד תקון הלשון יהיה ע"י ד"ת, הא אין קטיגור נעשה סניגור?!

בראש דוד לחיד"א[4] אותנו הבאנו בתחילת דברינו מביא חקירה מעניינת, אשר יסודה על כך שפלגי מימיה של תורה יכפרו על עוון לשון הרע, כמתבאר בסוגיה דערכין (ט"ו ע"ב) אמר רבי חמא ברבי חנינא מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם ת"ח הוא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ט"ו ד') מרפא לשון עץ חיים...ואין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו...[עכ"ל הגמרא] ומוצא אני לנוח החקירה למ"ד שתקנת מספר לה"ר ללמוד תורה, הרי אמרו [ראש השנה כ"ו ע"א]. אין קטיגור נעשה סניגור...וא"כ מה הלשון אשר איהו גופיה למוד תורה ונעשה סניגור, הנשכח כדין כלי מגואל כמו רגע יעשה מאליו כלי שרת לשרת בקודש?! ואולם הדבר יבוא לכלל ישוב במ"ש [במה שכתב] הרב גור אריה [מהר"ל] פרשת שמיני [ט' ב'] במה שאמרו ז"ל [רש"י ועיין תנחומא שמיני ד'] קח לך עגל, להודיע שמכפר לו על מעשה העגל, דמקשים דאין קטיגור נעשה סניגור. וניחא ליה להרב ז"ל [מהר"ל] דהיכא דבעי לכפורי החטא עצמו, לא אמרינן אין קטיגור, ולא תקשי מפרה אדומה כי הנה באה לכפר על העגל ואינה נעשית באהרן משום דאין קטיגור וכו'. דשאני התם דבאה לכפר על ישראל אבל הכא הוא לכפר על עצמו, וכגון זו שבא לכפר על עצמו מהחטא ההוא לא אמרינן אין קטיגור, ע"כ דברי הרב הנזכר. ולפי דברי הרב נחה שקטה החקירה הנזכרת, דהכא נמי כיוון שהלשון בא לכפר על החטא עצמו שחטא אדם זה בעצמו, לא שייך אין קטיגור נעשה סניגור ויעסוק בתורה ונסלח לו. וכן בדין כמו שאמרו ז"ל שבאבר עצמו שחטא יעשה תשובה [ראה ויקרא רבה אחרי מות כ"א ה' וזלה"ק: ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון אמר אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות: עינים רמות (משלי ו' י"ז) - והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו' ח'). לשון שקר - ולמדתם אותם את בניכם (דברים י"א י"ט). ידים שופכות דם נקי - וקשרתם לאות על ידך. לב חורש מחשבות און - והיו הדברים האלה (אשר אנכי מצוך היום על לבבך)... וכן הביא בשערי תשובה שער א' ל"ה]. ואתיא כי הא דאמרינן (יומא פ"ו ע"ב) איזהו בעל תשובה, באותו פרק באותו מקום באותה אשה, ואדרבא מאחר שפגם בלשון דין הוא לתקן הלשון עצמו ויהיו דברי תורה יוצאים מהלשון נופל על הלשון שדיבר לשה"ר וסיפר יש לו תקנה כי שיח וכי שיג לו לתקן אשר עותו, נועם שיח עלי שיח מגואל. [אפשר מליצה היא עפ"י דרכו של החיד"א בהרכיבו שני ביטויים, האחד איוב ל' ד' הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי־שִׂיחַ, השני מהתפלה 'כנועם שיח סוד שרפי קודש']. עכ"ל החיד"א זיע"א.

ראוי להוסיף כי בספרו של החפץ חיים שמירת הלשון האריך והרחיב בשער השלישי 'שער התורה' בענין התקון הנעשה ע"י לימוד התורה, כל דבריו מבוססים על דברי הגמרא בערכין (ט"ו ע"ב).

הבאת האדם לתקן לשה"ר לפני הכהן, ללמדו אהבה ותורה

מה טעם צריך האדם המיטהר מצרעתו לבוא לפני הכהן דוקא? בספר משנה שכיר עה"ת לרב ישכר שלמה טייכטאל הי"ד זצ"ל מבאר: מדת הכהן הוא לאהוב שלום ולרדוף שלום, כמו שמצינו  אצל אהרן הכהן שהיה ראש לכהנים, היכא דידע אצל אנשים שלחלק יצאו ונעשה פירוד בין הדבקים הלך אצלם וקירבם יחד [אבות דרבי נתן י"ב ג']. והנה ידוע דזה המצורע לא אחז במדה זו ואדרבא עשה היפך זה, כמו שאמרו בערכין (ט"ז ע"ב) מפני מה אמרה תורה מצורע ישב בדד? הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה ישב בדד. והנה אחר שרוצה לטהר מצרעתו, צריך לתקן מעשיו מכאן ולהבא, ויעזוב רשע דרכו הרע ולאחוז במדת אהרן להיות אוהב שלום ורודף שלום, ואז שב ורפא לו. וזה המשך הכתוב: והובא אל הכהן, והפירוש: הוא בא אל הכהן [יסודו עפ"י תנחומא בפרשתנו (מצורע ח')] היינו שביום טהרתו יקבל על עצמו לבוא למדת הכהן [שהיא ריבוי אהבה כמבואר בדבריו לעיל]...עכ"ל המשנה שכיר.

ועוד הוסיף המלקט עפ"י דברי החיד"א והחפץ חיים זיע"א שתקון גדול ללשה"ר הוא ע"י לימוד תורה, הרי שהשב כעת בלימודו, לא ילמד רק לעצמו אלא ללמד אחרים ואז יהיה בבחינה נוספת של הכהן שהוא מלמד תורה, כדברי הכתוב  מלאכי ב' ז': כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ ה'־צְבָא֖וֹת הוא. א"כ הכהן הוא המלמד תורה, כך גם המצורע יתקן דבורו הרע ע"י דבורים טובים של לימוד תורה לאחרים.

עוד עלה בתוך כדי עריכת הדברים ביאור לפסוק זה עצמו. בהסבר תחילה לדברי סיומו של הפסוק על הכהן, כי מלאך ה' צבאות הוא. מה היא ה'תכונה המלאכית' שבה מפארים את הכהן? ונלע"ד כידוע אחד מתכונותיהם של המלאכים היא 'וקרא זה אל זה ואמר' שישנה אהבה וריעות בין המלאכים וכל אחד נותן ומכבד את 'חבירו' שישבח את הקב"ה לפניו, כדברי חז"ל (אבות דרבי נתן י"ב): אף הקב"ה עשה שלום במרום. ואיזה שלום עשה הקב"ה במרום שלא קרא עשרה גבריאל עשרה מיכאל עשרה אוריאל עשרה רפאל כדרך שבני אדם קורין עשרה ראובן עשרה שמעון עשרה לוי עשרה יהודה. שאלמלא עשה כדרך שבני אדם עושין כיון שקרא לאחד מהם באין לפניו ומתקנאין זה בזה אלא קרא גבריאל אחד מיכאל אחד כיון שקרא לאחד מהם בא [ועמד] לפניו ומשגרו לכל מקום שירצה. ומנין שיריאים זה את זה ומכבדין זה את זה וענותנין מבני אדם. שבשעה שפותחין את פיהם ואומרים שירה, זה אומר לחבירו פתח אתה שאתה גדול ממני, וזה אומר לחבירו פתח אתה שאתה גדול ממני. לא כדרך שבני אדם עושין שזה אומר לחברו אני גדול ממך וזה אומר לחברו אני גדול ממך. ויש אומרים כתות כתות הן, כת אחת אומרת לחברתה פתחי את שאת גדולה ממני. שנאמר וקרא זה אל זה ואמר (ישעיה ו' ג').

א"כ מהמלאכים למדים מידת האהבה ביניהם, וכעת נשוב לחלק הקודם 'ותורה יבקשו מפיהו' מה הדיוק במילה 'פיהו'? אלא עפ"י כל הנאמר לעיל, מתוך האהבה שמראים המלאכים, וגם הכהן  שמברך את עמו ישראל באהבה, ודאי מפיו לא יצאו דבורים רעים ח"ו על יהודי, וא"כ הוא אשר ראוי שמתוך אהבתו ושמירת פיו ולשונו מדיבורים אסורים, אלא 'אך טוב לישראל' הוא הראוי ונכון ללמד תורה. וזאת התורה שילמד אדם שנכשל ורוצה לתקן עצמו ממדת הכהן את האהבה וכח למוד התורה לעצמו ולאחרים.

להפטרה - הנלמד מארבעת המצורעים לענין הגאולה

באהבת יהונתן לרב יהונתן אייבשיץ (ביאור להפטרות) כתב: יש להבין מה זה בישר הקב"ה הבשורה טובה זו ע"י מצורעים דוקא? ונראה הטעם לומר עפ"י מאמר חז"ל [סנהדרין צ"ח ע"א] אין בן דוד בא עד שיהא הדור כולו זכאי או כולו חייב. אך קשה, בשלמא כולו זכאי לחיי, אבל כולו חייב למה? וי"ל דודאי כשישראל [ח"ו ח"ו] חייבים...וראויים לפורענות ח"ו...אין הקב"ה מכלה אותם ע"י מעשיהם הרעים...מחמת השבועה שנשבע לאברהם דלא יחליפם באומה אחרת, וא"כ מחוייב הקב"ה לגואלם קודם שיהיו 'כולו חייב' ויהיה חייבים ח"ו [היפך החיים] ולכן כשהיו במצרים במ"ט שערי טומאה וכמעט של באו לנ' שערי טומאה היה הקב"ה גואלם. וזה ג"כ המצורע שהפך כולו לבן טהור הוא, אעפ"י ששיער לבן סימן טומאה הוא, כשהפך כולו לבן, הרי הוא טהור להורות על זה. לכן בישר הקב"ה כאן ע"י מצורעים להוראת זה. וגם במשה בעת גאולת מצרים כשאמר להקב"ה 'והן לא יאמינו לי' נלקה בצרעת, להורות שאעפ"י שאינם ראוים לפדם, יפדם מטעם הנ"ל. עכ"ל האהבת יהונתן זיע"א.