עבודת הקורבנות נראית לעומד מן הצד כעין סוג של ע"ז ח"ו, אולם ברור שאין זה כך, אלא יש בו דבר עליון קדוש ביותר. מהו טעמם של הקרבנות בכלל?- הרמב"ם כנראה בשל הדמיון הרב שמזכיר את הע"ז מביא שהקרבנות הם נגד ע"ז: '...שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום... והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחות להם ולקטר לפניהם... והגיע התחבולה בזאת הערמה האלקית שנמחה זכר עבודה זרה והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו. ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם' (מורה נבוכים ג,לב). הרי שטעם הקרבנות הוא כדי שאנו נמנע מע"ז. זה גם מובן יותר ע"פ הדעה שציווי המשכן היה לאחר מעשה העגל, שבזה מובן שכיון שחטאו בע"ז אז הצטוו למשכן וקרבנות כדי למחות שם ע"ז מהרגלם. עוד סיבה שמביא הרמב"ם היא: 'ואומר כבר אמרה התורה כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן... ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב' וכו' (שם,מו). הרי שהטעם הוא כדי ללמד ולעקור את הטעות של הגוים בתפיסתם את הבהמות כאלים. הרמב"ן מביא הסבר אחר (לאחר שמקשה על הרמב"ם): ' ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור.. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו, בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה' (רמב"ן. ויקרא א,ט). והחינוך מסביר: 'הלא אמרנו כי עקרי הלבבות תלויין אחר הפעלות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכתל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רע החטא וימנע ממנו פעם אחרת' (מצוה צה). וראה ב'הקדושה והטהרה' מאמר 'טעמי עבודת הקרבנות' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שמברר היטב שיטות אלו. ומוסיף גם טעם של הרד"צ הופמן שמסביר שהטעם הקרבנות הם לומר שכל העולם של ה', ובכך ליתחבר לה'. (ואולי זהו גם כוונתו של הרמב"ן בהסברו ע"פ הסוד שהכל לה', שהכל מכוון לה'). ואולי אפשר לומר שהמשכן (והמקדש לאחריו) זהו המשך ממתן תורה (ולכן גם מובן מדוע מוזכר ציווי המשכן לפני העגל, שזהו הזמן של מתן תורה, כמאוחד בו) ולכן המשך ציווי התורה נעשה במשכן. מימלא ניראה שכמו שבמתן תורה היה אש: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש" (שמות יט,יח) שה' מתגלה באש. ונאמר "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג,כ) לכן כדי לעשות חיבור כעין ירידת ה' לעולם שהיה במתן תורה, שהתחברו עליונים ותחתונים. כך אנו שוחטים ומזים את הדם, כעין שאנו לא יכולים להיות בדבקות ממש בה' כביכול, כיון שנמות מיד, כמו שפרחה נשמתם של ישראל במתן תורה (שמו"ר כט,ד) אז כנגד זה להמשך החיבור אנו ממיתים את הבהמה, כנגד הבהמיות שבנו, שלכן לא יכולנו לחיות. אז היא מתה במקומנו, ואח"כ נשרפת כמו האש במתן תורה, לחבר לה', וכך יש כעין המשך למתןתורה ממש, כמו שאז התקדשנו ועלינו עד היותנו כדרגת מלאכים: ' דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). הרי שהתקדשנו מכוח חיבור של עליונים ותחתונים. כך גם בקרבנות אנו עושים כדי לרמז על קידוש העולם לה', שמעלים מהחומר להיות כרוחני, שמתבטל הצד הגשמי ומתעלה לרוחני, שכך מחברים בין שמים לארץ. לכן בקרבנות נאמר "ריח ניחוח לה'" (ויקרא א,ט) שהריח אצלנו הוא חומרי דק ביותר, וע"י הריח אנו משיבים את הנפש, לרוגע, מיציאת הנשמה היתרה של שבת. כך שהריח מסמל את הקשר שבין החומר לרוחני, שכך גם ע"י הקרבנות אנו מעלים את החומר לה', שמאחדים עליונים ותחתונים. וזהו שביהמק"ד של מטה כנגד ביהמק"ד של מעלה (תנחומא "ויקהל" סימן ז) שזה מול זה, יש חיבור שמים וארץ בעניין המקדש וקרבנותיו. אולי לכן שה' קורא למשה ליכנס למשכן ומצווהו על הקרבנות, נאמר: "ויקרא" עם א' קטנה, לרמז על הקטנת החומר הגשמי, וקשרו לטומאה (שכאילו נאמר "ויקר") שיש לנתקו מזה ולהעלותו לקדושה ע"י שנעשה גשמי דק (א' זה הכי מעט וגם היא קטנה) ובכך נעשה "ויקרא" 'לשון שמלאכי השרת משתמשים בו' (רש"י. ויקרא א,א) שנעשה חיבור שלם ללמעלה, שבכך שמים וארץ מאוחדים, וזהו קרבן לשון קרוב, שאין נתק בין שמים וארץ.