כ"ה אדר תשע"ז

השבת בה אנו חותמים את ספר שמות קוראים אנו שלש פרשיות, שתים כהלכתן [פרשיות השבוע שהן מחוברות] ושלישית בעינן שלא יהיה בה תופ"ח על מנת להתפי"ח[1] (שהרי קורין בה פרשת החודש וענין קרבן הפסח, ואיסור אכילת חמץ שמהותו שתופח. כמובן זו על דרך המליצה).

כפל פרשיות יסוד כלל ופרט

הרב שלמה יוסף זוין[2] זצ"ל בספרו לתורה ולמועדים [הספר היה חביב מאוד על אבי מורי ז"ל וממנו הכרתיו] בפרשיות הנקראות בכפילא, חורזן בצורה מיוחדת, ואלו דבריו בפרשתנו:

בפרשת פקודי באו במנין ובחשבון ובמידה ובמשקל כל פרטי מלאכת המשכן, וזהו מובנה של המלה 'פקודי'. והרי זה בנגוד למובנה של המלה 'ויקהל' שענינה הכלל וההתקהלות. ודוקא הפרשיות ויקהל ופקודי באות הרוב השנים ביחד ובמחובר, כלל ופרט. שתי השקפות עולם ישנן: האחת אומרת שהצבור והכלל הוא העיקר בחיי החברה, והאדם הפרטי אין לו כל ערך וחשיבות כשהוא לעצמו. כל ערכו של הפרט הוא בתור 'בורג' ב'מכונת' החברה הכללית. ובשביל תועלת הכלל אין להתחשב כלל עם חיי היחיד, ויש להקריב  אלפי אלפים יחידים על מזבח החברה[3]. והשניה אומרת שכל עיקר הוא היחיד, האדם הפרטי בלבד. הצבור תפקידו רק לשמש את היחיד, במרכז עומד הפרט...שתי ההשקפות אינן לפי רוח התורה. במדות שהתורה נדרשת בהן יש 'כלל הצריך לפרט' והעולם נברא לפי התורה. ואף בעולם, הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל. מצד אחד אמרו בגמרא (סנהדרין ל"ז ע"א) כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא. הרי כל יחיד ויחיד כשהוא לעצמו הוא 'עולם מלא'. ומהצד השני 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דברי הימים-א' י"ז כ"א) כולם יחד הם עם אחד. ובמדרש (שמות רבה ויקהל מ"ח א'): כתוב אחד אומר (ישעיה מ' כ"ו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא, וכתוב אחד אומר (תהלים קמ"ז ד') לכולם שמות יקרא. כיצד יתקימו שני כתובים אלו? אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד, וכשהוא קורא לכל אחד ואחד, בשמו הוא קורא אותו [עכ"ל המדרש]. כלומר, יש ערך להכלל, ואז 'כולם בשם אחד', ויש ערך להפרט, ואז 'כל אחד ואחד בשמו'. ובמדרש שמות אמרו: שקולים הם ישראל כצבא השמים, נאמר כאן [בישראל] שמות, (ואלה שמות בני ישראל) ונאמר בכוכבים שמות וכו'. ולכן גם בישראל יש ערך מיוחד להכלל וחשיבות מיוחדת להפרט. ולפיכך באים ויקהל פקודי זה אחר זה, רצופות, וברוב השנים [כהשתא] גם יחד, כלל ופרט, כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. עכ"ל הרב זוין זצ"ל.

בשולי דבריו, זוג פרשיות אלו מהווה 'סגירה' נפלאה לתחילת החומש. פרשת שמות, זהו 'ספר האומה' כדברי האברבנאל בהקדמתו (ראה שהבאנו דבריו בפרשת שמות) עם זאת התורה כאשר מפרטת בתחילת החומש את השמות של כל השבטים, מביעה יחודו ומיוחדתו של כל אחד מהבנים-השבטים. השלמה בין הפרט והכלל, כנלמד ביסוד פרשיותנו.

נדיבות לב שרשה בביטול נגיעה, נשיאות לב שרשה בהגבהה

בספרו של הרב יצחק ולדשיין זצוק"ל הי"ד[4] תורת יצחק מבאר בעומק הבדל בכחות הנפש בין שתי תכונות טובות. יסוד דבריו עפ"י הרמב"ן (שמות ל"ה כ"א, ל"ו ח') המבאר הזכרת עשיית המשכן חמש פעמים בתורה, והבדל בין 'נשאו לבו' [ויבואו כל איש אשר נשאו לבו. שמות ויקהל ל"ה כ"א] ונדיבות לבו. וכך כתב שם בספרו (פרשתנו) ...הרי שכתב [הרמב"ן] שיש הבדל בין נשאו לבו לבין נדבה לבו [וזו לשון קדשו של הרמב"ן: כל איש אשר נשאו לבו, על החכמים העושים במלאכה יאמר כן כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם הנדיבות...עכ"ל הרמב"ן], כי מי שנתן רק כסף על זה שייך נדיבות לב, אבל מי שנדב עצמו למלאכה, כיוון שלא היו אומנים ורק עשו בבטחון בה', אין מספיק התואר של נדיבות הלב, אלא צריכים לאמור עליהם נשיאות הלב מה שנכנסו לעשות דבר שהוא למעלה מיכולתם, ולא עשו דבר זה מעולם, ורק עשו כן מטעם 'ויגבה לבו בדברי ה'...

ויצא לנו שיש שני דברים שחביב לקב"ה, אחד לעשות דבר נגד הרצון והנגיעה, והשני מעשה מצוה כזה שאעפ"י שהוא למעלה מכוחו וממוחו ובכל זאת מכניס עצמו בזה, במצב כזה הקב"ה עוזרו ויש לו שכר וחביבות על כל פעולה שעושה, וכל פעולותיו ראויים להכתב בתורה...והנה החילוק בין עשיית דבר למעלה מן הכוח והמח, הוא שעשיית דבר נגד הרצון, עיקר השבח הוא מה שעשה פעולות של אמת וזבח את יצרו למטרת האמת. אבל עשיית דבר למעלה מן הכח והמח, אין בו זביחת היצר כי את החלק שעושה, עושה אותו מחמת סייעתא דשמיא, ואינו כופה את יצרו כלל, אלא עיקר הגדלות כאן הוא מה שמרגיש בנפשו כח של סייעתא דשמיא כל כך גדולה, עד שנעשה לו כח, ואז יש לו כח לעשות כאילו היה בטבעו לעשות, כמו אחד שמחשב את כסף ההלוואה שלווה לשלו, ומרגיש כי יש לו כסף, ויש כאן מעלת הבטחון שמצרף כוחות של סייעתא דשמיא לכוחותיו, אעפ"י שלדבר זה צריכים תשעים ותשעה חלקים של כוחות יותר מהכח שיש לו, מכל מקום מוצא את עצמו כי יכול לעשות כן. וזה נקרא הרגש היכולת הבא מחמת אמונה וסייעתא דשמיא ובטחון בו יתברך כל כך עד שמרגיש כאילו כבר מונח בקופסא, וכמו כוחותיו ממש.

נמצא כי יש חילוק גדול בין שבירת המדות לבין 'ויגבה לבו' בדרכי הבטחון, כי שבירת המדות כל השבח ששבחה לו התורה מה שיכול לגרוע מעצמו חלקים בלתי ראויים, ויכול למחוק כתב שקר, וכל מילה שמחק בה הכתב המזוייף, כתבה התורה ולא חסה על האריכות [בדברי המחבר שלא הובאו כאן, מבאר ענין אריכות התורה בפרשיית אליעזר בספר בראשית, ש'מחק' את הנגיעה שהיתה לו בענין השידוך של יצחק, והתורה האריכה בסיפור המעשה וכפלה אותו, וכאן המחבר שוזר ענין זה בתוך מאמרו, בענין ההבדל בין עשיית דבר נגד הרצון שמתבטאת בנדיבות, לבין רוממות הרצון שמתבטאת בנשיאות], כי אין כאן אריכות אלא כל מילה היא תורה, אבל פעולות למעלה מכוחותיו, עיקר השבח הוא מה שהחליט להרגיש כי יכול להוסיף על עצמו חלקים שראוי להוסיף, וכל פעולה ופעולה שיעשה שמוכח ממנה שמרגיש הוספה, כתבה התורה... שני דברים אלו, שבירת המדות ועשיית פעולה למעלה מן הכח, הם נגד מצוות ל"ת ועשה, שבירת המדות הוא קיום לא תעשה ע"י ששובר רצונותיו ומדותיו, ועשיית פעולה למעלה מן הכח הוא קיום עשה ע"י בטחון בס"ד. עכ"ל התורת יצחק.

לתוספת על היסוד הזה ראיתי באור החיים הקדוש שג"כ ביאר ההבדל בין נשיאות לב לנדבת הרוח המוזכרת באותו פסוק, כי שתי דרגות הן (וזלה"ק): האחת המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נדבה רוחו...והשני הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא נשאו לבו, פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר, עכ"ל אור החיים הקדוש. ונראה שהרב יצחק ולדשיין זצ"ל צעד באותה ערוגה, בעיקר בהבנת הכח הפנימי של נשיאות הלב.

דיוק נוסף מעניין ראיתי בדבריו של תלמיד אחר מבית המדרש של ישיבת נובהרדוק שהיה תלמידו של הרב יצחק ולדשיין זצ"ל (וכנראה הוא התלמיד האחרון ששרד מבית תלמוד מוסרי קדוש זה) הרב אברהם צוקרמן זצ"ל[5] בספרו לוחות אבן, וכך כתב בפרשתנו: משה ביקש מנדיב לבו שהיא גבוהה במדרגתה מסתם נדיב לב המושפע מהתלהבות כללית של כל העדה, ורוצה שאנשים ירגישו בנתינתו. אך בכל זאת אף שהיו אנשים שהביאו רק בשביל שיראו ששגם הם מתנדבים, קיבלו את מתנתם כדי לכפר על הנתינה בחטא העגל, ובשביל להראות לנו שיש לכבד כל נתינה של אדם, אף אם לבו לא שלם עם הנתינה.  

הוראת הלימוד לדורות בגלל עיסקם בעניני חולין

בילקוט שמעוני (ויקהל רמז ת"ח)  מובאים דברי חז"ל מהם נלמד חובת הלימוד המיוחדת בכל שבת בצבור, וכן למוד ההלכות בעניני המועדות כפי זמניהם (ומובא בבית יוסף או"ח שבת ר"צ) וכך לשון המדרש:

רבותינו בעלי אגדה[6] אומרים: מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה, עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. אמר משה לישראל, אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שנאמר (ישעיה מ"ג) ואתם עדי נאום ה' ואני אל... עכ"ל המדרש.

הרב שמעון אגסי זצוק"ל בספרו אמרי שמעון מבאר מדוע המדרש מדייק כדי שילמדו דורות הבאים, וזלה"ק:...דאיתא בירושלמי [שבת פרק ט"ו ה"ג] ובתנחומא[7], רבי חגי אומר לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתיה. רבי ברכיה אומר לעסוק בהם בתורה. (ובתנחומא) [ובפסיקתא] מפרש לא פליגי, מה דאמר רבי ברכיה לת"ת [לתלמוד תורה] הוא להפועלים שעוסקים במלאכתם בכל השבוע, ובשבת הם באים ומתעסקים בתלמוד תורה. ומה דאמר רבי חגי להתענג, אלו תלמידי חכמים שיגעים בתורה בכל ימי השבוע ובשבת הם מתענגים. תו אמרינן בגמרא [ברכות ל"ה ע"ב] ואספת דגניך וכו' אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית ע"י אחרים שנאמר [ישעיהו ס"א ה'] ועמדו זרים [ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם] והנה זאת מצאנו בדור המדבר, שמַן היה יורד להם ושליו. שמלתם לא בלתה, ולבושם גדל עמהם, וענני כבוד היו מגהצים אותם...באופן שכל צרכיהם היו נעשים מאליהם וא"כ כל ימות החול היו עוסקים בתורה, ועליהם נאמר לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתיה, וא"כ לא היה צריך משה להקהילם בשבת לדרוש להם, ולכן לא אמר הקב"ה עשה לך קהלות ודרוש לפניהם, אלא כדי ללמד לדורות שטרודים בחול. ובזה נבוא לביאור הכתוב ויקהל משה, שהקהילם לדרוש להם בשבת, ויאמר להם אלו הדברים שהם דברי תורה אשר ציוה ה' לדרוש, לא הוצרכו בזמן הזה אלא לעשות אותם לדורות הבאים שיראו וכן יעשו. אבל אתם ששת ימים תיעשה מלאכה מאליה ולא נצרכה אלא למיטרח ברפתא, וא"כ חיובא עליכם ללמוד כל ימות החול ולכן וביום השביעי יהיה לכם וביום השביעי יהיה לכם דהיינו שלכם להנאתכם ולטובתכם לאכול ולשתות. עכ"ל הרב שמעון אגסי זצ"ל[8].

לענין סיום עבודת המשכן

בספר אזור אליהו לתלמיד האדמו"ר מקוצק כתב (פרשת פקודי): אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים...היינו שיש כמה וכמה מניעות לאדם שרוצה לגשת לעבודת הקודש. ואם האדם משבר את המניעות...אז רואה שבהמניעה בעצמה היה טמון איזה דבר יקר, וזו המניעה היתה לטובתו ולטובת העבודה הקדושה. זה ה' אמר לשכון בערפל היינו בבחינת הסתר ומניעה. 'בנה בניתי' - כי הבנין נעשה מאבנים הרבה, כך בנין קומת הקדושה אינו נבנה אלא ע"י הרבה דברי תורה ועבודה ולא ע"י מעשה אחת או שתים. וזה 'בנה בניתי' [לשון כפולה] היינו הרבה פעמים. 'בית זבול לך' היינו שאהיה מקום לשכינתו יתברך. [ראה דברי האלשיך הקדוש בפרשת תרומה] 

פרשת החודש

חידושי הרי"מ מביא עפ"י הפיוט הנאמר בשבת זו (יוצרות למוסף ד"ה לציון דרור) החודש אשר הישועות בו מקיפות [מוקף בישועות, בניסן נגאלו ועתידין להגאל] – וזה מלשון והחנוני מקיף (אבות פ"ג מט"ז), הגם שאין אנו כדאים, אולם כשנקבל על עצמנו שכשנגאל נקבל עלינו עול מלכות שמים שלימה, אז ישועות בו מקיפות.

עוד כתב על ההפטרה (יחזקאל מ"ו) שער החצר הפנימית הפונה קדים – כמה שאדם סוגר פנימיות שלו שלא יכנס בו חשק העוה"ז, אז באים הארות קדושות שבת או ר"ח ומאירין בו אורות הקדושה...ששת ימי המעשה הם אורות המבררים טוב ורע...לפי ערך ה'סגירה' הוא הבירור בחול, וכשמגיע קדושת... שבת ויום טוב, נפתח השער הפונה קדים – הוא כמו ישראל עלו במחשבה קודם בריאת העולם...ונכנס בו ברכה וקדושה והוא תוספת חכמה בינה דעת וכח בשער שנסגר. וע"י זה מאיר גם בחיצוניות היינו לימי המעשה שיוכלו לברר יותר ויותר...וממילא כל שבת...נפתח ונכנס קדושה יותר עד כל ימי חיי האדם...עכ"ל החידושי הרי"מ.

אודה לה' בקול רננות שזיכני לסיים ליקוט לספר שמות, ואשא פני בתחינה שאזכה לעשות כן לספר תורת הכהנים - ויקרא, ובמהרה בימינו נזכה שהתלמוד יביא לידי עשיה בשמחה מקודשה וטהורה.