י"ב אדר תשע"ז

הציווי על המשכן לפני חטא העגל או אחריו[1]

פרשתנו היא השניה מבין חמש הפרשות שחותמות את ספר שמות ועוסקות בענין המשכן. אחת הסוגיות שהעסיקו את המפרשים הוא זמנו של הציווי על מלאכת המשכן, דהיינו האם היה לפני חטא העגל או לאחריו. דעת התנחומא (תרומה ח') וכן מדרש רבה (תרומה ל"ג ג') מובאת ברש"י (כי תשא ל"א י"ח) כי הציווי על בניית המשכן לאחר חטא העגל נאמר. אמנם דעת הרמב"ן (ויקהל ל"ה א') שהציווי הראשוני היה לפני חטא העגל, אולם אמירתו בפועל לישראל נמסרה להם לאחריו וכן (רמב"ן ויקרא צו ח' א')[2].

בספר שם משמואל לאדמו"ר מסוכטשוב (תרומה שנת תער"ב) מביא סוגיה זו ומוסיף שגם מהזהר הקדוש  משמע שהציווי על המשכן היה מיד לאחר מעמד הר סיני וללא קשר לחטא העגל (ראה זהר תרומה קמ"ו ע"א). מערכה נפלאה מציב לנו ה'שם משמואל' בהסבר מחלוקת זו. יסוד דבריו מושתתים על הכוחות הרוחניים האדירים שהיו לישראל ובאו לידי ביטוי במשכן.

אכן כדי להכין 'בית קיבול' לדבריו, אביא מדבריו של רבינו יוסף חיים הבן איש חי וכך כתב בספרו עוד יוסף חי דרושים לפרשת תרומה[3]: ...ידוע שכל הדברים הגשמיים, שהם כלים של כסף ושל זהב שנעשו למשכן ה' יתברך, לא מיבעיא שמונה בגדים של כהן גדול [בפרשתנו פרשת תצוה] אשר כל אחד מכפר על עוון חמור פרטי (זבהים פ"ח ע"ב) ולא מיבעיא כלים שהם קודש קדשים, שהם מנורה ושולחן ומזבה, שכל אחד עושה תקון ופעולה בדבר השייך לעניינו, אלא גם שאר כלי שרת הנמצאים במשכן והמקדש, כולם עושים פועל טוב ותקון עצום ורב בדברים הרוחניים, ואעפ"י שגוף הכלי הוא כסף וזהב שהוא דבר גשמי, יען כי אור הקדושה נכנס ונבלע בו, והוא אליו כמו הנשמה לגוף האדם, שע"י התחברות הנשמה בקרבו, שהיא חלק אלוק ממעל, הנה הוא עושה פועל עצום ונורא, וכן הוא כלי המשכן והמקדש אור קדושה עצור ובלוע בהם, כמו הנשמה בתוך הגוף ממש. [כאן מביא הרב דברי מנות הלוי לרבי שלמה אלקבץ בהקדמה לפירושו למגילת אסתר, שנבוכדנצאר נסה לפתות את דניאל שישתחוה לצלם ע"י שהניח הציץ של כהן גדול בתוך פיו של הצלם, והיה הצלם צועק ומדבר אנכי ה' אלקיך, עד שדניאל בערמה הוציא את הציץ מפיו של הצלם והוא השתתק (עפ"י שיר השירים רבה ז' ט'). הנלמד מזה אומר רבינו יוסף חיים]: נמצא קדושת כלי הקודש ופעולתם, הוא תלוי באור העליון העצור בקרבם כמו הנשמה בתוך הגוף, ולכן הציץ בעוד נשמתו בקרבו, היה פועל וקורא...ומזה תקיש ותבין לכל כלי הקודש אשר במשכן ולכל בגדי הכהן גדול, שהם עושים פעולות נשגבות, הכל הוא ע"י אור שכינתו יתברך, העצור בקרבם כמו נשמה בתוך הגוף. עכ"ל העוד יוסף חי זיע"א.

הצווי על המשכן בחינת בעלי תשובה או גדולי אהבה

כעת נשימה פנינו לשם משמואל ונראה פירוש נפלא בענין המחלוקת על זמן ציווי המשכן, ואלו דבריו הקדושים:

הנה ידוע שהמשכן וכליו היתה בהם הקדושה כל כך נגלית עד כמעט שהיה בהם רוח חיים, והארון נשא את נושאיו [סוטה ל"ה ע"א] ולא הארון בלבד אלא אף כל הכלים היו מעין זה...ומובן איך היה בבית ראשון שהיתה השראת שכינה בו בהתגלות יותר, מה גם במשכן שעשה משה במדבר, ולאו דוקא במשא בני קהת לבד, אלא אפילו במשא בני גרשון ובני מררי שהיה בעגלות, ע"כ לומר שהיו נושאים את עצמם. כי צא וחשוב ששים עמודים שעוביין אמה וקומתם חמש אמות, ולדברי האומר שהמזבח גבהו פי שנים מארכו, היתה קומת עמודי החצר ט"ו אמה. ותשעה עמודים של עשר אמות, ומ"ח קרשים שהיה עוביין אמה, ורוחבן אמה וחצי, וקומתם עשר אמות עם ציפוייהן ואדניהם. וכל אלה נטענו על ארבע עגלות ושמונה בקר, מה גם בדרך המדבר שכולו חול, וע"כ [ועל כרחך] לומר שהכל היה בדרך נס...והנה כבר נלאו כל חכמי המחקר להבין אף באדם איך הנשמה שהיא רוחנית מתחברת ומתדבקת בגוף הגשמי?! וחכמינו ז"ל אמרו שהיא ע"י אמצעים רבים...אבל במשכן וכליו שאין בהם אמצעים, ילאה כל עין וכל חכם לב לקרב הדבר אל השכל הטבעי. אך יש לומר דגודל האהבה שהיתה בנדבה וטובת עין שבה כמ"ש בפרשת ויקהל [ל"ה כ"ב] ויבואו האנשים על הנשים וגו' עד שלשני בקרים הביאו את כל הנדבה והיתה די והותר, ועוד לא נשקטה המיית ליבם לנדב ולנדב עד שהעבירו קול במחנה 'איש או אשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש' [ויקהל ל"ו ז'] וזה היה כלי ואמצעי להיות שורה בו רוחניות, כי האהבה ההיא לא היתה אהבה טבעית אלא אהבה רוחנית ע"כ היתה כלי להשראת רוחניות.

אך מאין באה ונצמחה אהבה עזה ותשוקה נפלאה כזו בלב ישראל, בזה נחלקו. הזהר הקדוש [תרומה קמ"ו ע"א] סובר שמסיני באה להם, שנאמר (שיר השירים א' ב') והיו דבקים באהבה עד כלות הנפש, וכמ"ש (שם ה') נפשי יצאה בדברו, עד שהוריד עליהם הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם (שבת פ"ח ע"ב) ע"כ [על כן] אז הוכשרו ישראל לנדבה כזו שהיתה בכל ליבם ובכל נפשם ובכל מאודם, שיהיו כלי להשראת הרוחניות. ורבותינו ז"ל במדרשים [תנחומא ורבה לעיל] סברו שאחר חטא העגל, היו בעיני עצמם כמתיאשים ונשבר ליבם כחרס הנשבר, עד שקיבלו עליהם בעצמם להתנצל את עדיים מהר חורב ולהנתן מדרס למלכויות...והיו בעלי תשובה גמורים שאין כמותם. ובעלי תשובה משכין ליה בחילא יתיר, ונפתחו להם י"ג מדות של רחמים, משם נצמחה אהבה רבה כנ"ל לנדבה, וע"כ טרם שנעשה העגל ותשובתם הגדולה מעומקא דליבא, לא היה מקום לציווי על מלאכת המשכן. עכ"ל השם משמואל.

ההתמדה יסוד העבודה

בספרו של הרב משה בוצ'קו זצ"ל[4] הגיוני משה מאיר תשומת הלב למונח החוזר פעמים הרבה בפרשתנו, במילים שונות, נושא ההתמדה והקביעות, כגון לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד (תצוה כ"ז כ') ועריכת נרותיה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (שם שם כ"א). וכן בציווי מעשה החושן, וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־ה' תָּמִֽיד. וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י ה' וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י ה' תָּמִֽיד (שם כ"ח כ"ט-ל'). הציץ על מצחו אהרן: וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לה'... וְהָיָה֘ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן...וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד...(שם כ"ח ל"ו,ל"ח). וכן גם העולה והקטורת שהן תמידיות.

והנלמד מכך, כי זו השלימות הנדרשת בקודש. כי אין שלימותו של אדם נבחנת באירוע חד-פעמי, אלא בהיותו חזק ואמיץ תמיד, לעולם, בתכונת קודש כנגד כל הרוחות ההולכות ובאות. איש אשר כזה יוכל לגשת אל הקודש בטהרה, וגם להתמיד ולבקר בהיכל ה' מידי בוקר כל ימי חייו. [ומכאן הדרשה המפורסמת על הפסוק (תהלים כ"ד ג'):] מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, [דהיינו לא רק העליה שגם היא מצריכה עמל ושקידה, אלא הקימה – ההתמדה, הקביעות ושמירת המעמד הרוחני, למען המשכת ההעפלה אלי מעלה. ראה עוד במכתב מאליהו ח"א עבודת האדם קונטרס הבחירה עמ' 111-119, וכן בכרכים הבאים].

ישרות השכל הנובעת מנקיות המדות הנלמדת מהחושן והאפוד

בספרו של הרב יעקב קמינצקי זצ"ל אמת ליעקב מלמד דעת מוסר, הנלמד מהחושן והאפוד וזלה"ק: אמר רבי אלעזר, המזיח חושן מעל האפוד [והמסיר בדי ארון] לוקה (יומא ע"ב ע"א). [כלומר המנתק את חיבורי החושן מעל האפוד. החיבור ביניהם נעשה ע"י שתי שרשרות זהב הקשורות בין טבעות החושן העליונות ובין קצות כתפות האפוד, ושני פתילי תכלת הקשורים בין טבעות החושן התחתונות ובין הטבעות שמעל חשב האפוד (עפ"י ביאורי 'שוטנשטיין') , כנלמד בפרשתנו (תצוה כ"ח כ"ב-כ"ח)]. והנה אמרו רבותינו ז"ל (זבחים פ"ח ע"ב) כל בגד יש לו סגולה אחרת לכפר עוון, והיינו האפוד מכפר על ע"ז, החושן מכפר על עוות הדין. ולכאורה איזו שייכות יש בין זו לזו...?

והיה אפשר לומר דגילתה לנו התורה דע"ז אינו אלא עוות הישרות, וכמו שכתב רבינו ניסים גאון (בהקדמתו לש"ס) דע"ז היא מצוה שכלית, שהיא כנגד ישרות השכל. אבל מצינו עוד שאהרן זכה לחושן מפני ששמח בלבו על גדולת משה [על הכתוב  (שמות ד' י"ד) וראך ושמח בלבו מבאר רש"י (עפ"י שבת קל"ט ע"א) לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב]  ונמצינו למדים מזה דישרות השכל אינה אלא אם האדם הוא בן מדות נקיות. [ומסיים ר' יעקב קמינצקי זצ"ל] ודו"ק בזה כי הוא כלל עמוק בעבודת ה'!

מקטנותו של החושן נלמדת גדלות ישראל

החיד"א (יום ההלולא שלו ביום כתיבת הדברים, י"א באדר) בספרו נחל קדומים מבאר הרמז בגדלו של החושן, וכך כתב: זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ (כ"ח ט"ז) לבטל כח עשו שהוא בדמיון האצבע הקטן שהוא זרת. כי ישראל נמשלו לגוּ      דָל, דכתיב [שיר השירים ב' ד'] ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה. וכמו שהגוּדָל אינו בסדר אצבעות אלא נפרד לבדו, כן ישראל לבדם, והאצבעות הם רמז לארבע מלכויות. והאצבע קטנה היא זרת, רמז לעשו הבא באחרונה, דכתיב [עובדיה א' ב'] הנה קטן נתתיך בגוים, שהוא זרת קטנה שבאצבעות, ועליו נאמר [ראה איוב ל"ח ט"ו] זרוע רמה תשבר ר"ת זר"ת. וכתיב [משלי כ"א כ"ז] זבח רשעים תועבה, ר"ת זר"ת שלא יקבל המשיח דורון מאדום...והחושן היה זרת ארכו לבטל כוחו.

דרכי לימוד התורה הנרמזים במעיל

בספרו הנ"ל מבאר החיד"א רמזים נפלאים לדרכי הנהגת לומד התורה וסדר לימודו וכך כתב (נחל קדומים שם) וְהָיָ֥ה פִֽי־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ...(תצוה כ"ח ל"ב) והיה [רמוז שם הוי"ה ומכאן נלמד] שצריך לשמה. פי ראשו, מה שלמד בפיו מהתורה שנקראת 'ראשו כתם פז', בתוכו רומז שלא יפרסם למודו להתגאות, רק יהיה בתוכו. ועוד רמז שיהא תמיד חושב ומהרהר בתורה וזה בתוכו, ואז יזכה שתשרה בו שכינה גימטריה 'שפה' יהיה לפיו סביב. מעשה אורג שיכוון לחזור מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים[5], [וכאן כותב החיד"א בדרכו המקודשת במליצה המבוססת על פסוקים ומאמרי חז"ל] ובבוא אליו נתן הבבלי[6] על הירושלמי נצב ימינו כש"ר ויארו"ג כל מחמדי עין אם ארג"ם ודרשוהו, כפי תחרא, הכל מתוקן ובזה יתכפר הלשון הרע והכל יהיה לו כלומר והמדבר לשון הרע עושה חליפין נותן זכויותיו ולמודו לאותו שדיבר עליו ולוקח העוון והחטא ממנו, ועל כל ה'חלוקא דרבנן' שלו נעשית קרעים הן ממצוותיו שלקחו אותם, אשר דבר לשון הרע עליהם, והן מעבירות שלא עשה, וזה טעם שהמעיל מכפר על לשון הרע כי הלשון גורם לקרוע חלוקא דרבנן שלו, והמעיל מכפר ונתקן החלוקא דרבנן, וזה שנאמר יהיה לו תורה ומצוות, לא יקרע, כי התורה מכפרת וישאר החלוקא דרבנן...עכלה"ק של הרב חיד"א זיע"א.

לפרשת זכור ופורים

השבת נקרא את הפרשה השניה מ'ארבע הפרשיות' היא פרשת זכור, הנקראת בסמיכות לפורים. ראשיתה בספר שמות (בשלח י"ז ח'-ט"ז) 'ויבוא עמלק' ואחריתה בספר דברים (כי תצא כ"ה י"ז-י"ט) 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. הציווי המיוחד של 'תמחה את זכר עמלק' מעוררת תמיהה רבתי, מה ראתה התורה על ככה שציותה למחיה טוטאלית של עמלק, ואפילו אפשרות קריאה לשלום הנתנת לשבעה עממין, לא ניתן לה. פסוקי 'האשמה' של עמלק אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים (לדעת רש"י וא"ע חוזר לעמלק שלא ירא אלקים. בדעת זקנים מבעלי התוספות על ישראל אך עוסק בענין המשקולות הנמצא לפני כן בתורה, וענינה יראת אלקים). כשישראל יצאו ממצרים והעולם כולו שמע את הניסים שעשה ה' יתברך 'שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת' וגם בדברי רחב למרגלים ששלח יהושע נשמעה האימה שאחזה ביושבי כנען. א"כ איפוא, תגדל התמיהה כיצד העיז עמלק לבוא להלחם בישראל?

בהבנת הדברים תהיה הבנה עמוקה ורחבה לשנאת העמים את ישראל בכל הדורות והאמתלאות.  אמנם חז"ל (תנחומא כי תצא ט') הביאם רש"י שם וזלה"ק: אשר קרך בדרך [פירוש השלישי] לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אעפ"י שנכווה הקרה [לשון קירור] אותה בפני אחרים. [עכ"ל רש"י]. מכאן נבין עומק משמעות מלחמות ישראל בכל התקופות. עם ישראל תפקידו הוא 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו' (ישעיה מ"ג כ"א) עם ישראל בעצם הופעתו מייצג שם ה' בעולם. אמר אחד מחכמי האומות: כשאני רואה יהודי אני רואה נצח! במכילתא (בשלח פרשת שירה פרשה ו') וברוב גאונך תהרוס קמיך, נאמר קמיך ולא קמינו, מגיד שכל מי שקם נגד ישראל כאילו קם נגד אלקי ישראל. ובמדרש שוחר טוב (תהלים פ"ג) אמרו לכו ונכחידם מגוי, כל זמן שישראל קיימין הוא נקרא 'אלקי ישראל' ואם נעקר ישראל, אלקי מי נקרא?! ...כל מה שהם עושים ומרגישים בשבילך הוא, שנאמר (תהלים ב' ב') על ה' ועל משיחו. (עכ"ל השוח"ט). הראשון שנלחם בישראל זה עמלק, ראשית גוים עמלק (במדבר בלק כ"ד כ') הוא בטומאה, וזה לעומת זה עשה האלקים – כלל גדול הוא, להבדיל בקדושה, קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב' ג'). עוד במכילתא (בשלח פרשת ויבוא עמלק) שעמלק כינס האומות ובקש מהן שיעזרו לו להלחם בישראל, אך הן סירבו. מבאר המלבי"ם (סוף בשלח) להראות לכל יושבי תבל שאין ביכולת ה' להושיעם מידו, ושכל הניסים היו מעשה להט וחכמת משה ... לפי זה היה עיקר מלחמתו נגד ה'! עוד מובא בתנחומא (כי תצא ט') שעמלק היו מחתכין מילותיהן של ישראל מזרקין כלפי מעלה ואומרים בזה בחרת, הא לך מה שבחרת! מעשה נורא זה מה טעמו? נלע"ד עפ"י יסוד במהר"ל תפארת ישראל (פרק ב') שענין המילה היא הוראת השלמת האדם שנעשית ע"י העולם שמעל הטבע היא התורה ולכך במזמור השמים מספרים (תהלים י"ט) משבח את הטבע שבראו האלקים, והתורה מוזכרת בפסוק השמיני, תורת ה' תמימה משיבת נפש. (הספרה שמונה, כמובא במהר"ל מסמלת את העולם העל-טבעי). ישראל מבקשים בכל מהלך חייהם לאחד שמים וארץ (באורות 'ישראל ותחיתו' ה': העולם ומלואו לאור ישראל מחכים, לאור עליון של בהירות תהלת ה' של עם זו יצר לו אל לספר תהלתו..העם המטהר את העןלם כולו מטומאתו...העם אשר נחל חמדה גנוזה...שבה נבראו שמים וארץ...לא הפקרות העולם החומרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף...כי אם רוממות הכל...!) עמלק עם תפיסה זו אינו יכול לחיות, הוא 'ראשית גוים' אב הכפירה, מבקש להראות ע"י חיתוך המילה וזריקתה כלפי מעלה, התרסה נוראה: קדושה, רוחניות - רק בשמים לא בארץ! ישראל המייצגים שם ה' בעולם אין באפשרותם לקיים תפיסה זו, לכן 'תמחה את זכר עמלק'! המן הוא ממשיך דרכו של עמלק, מבקש לאבד גופם של ישראל ולהחזירם למרומים. ישראל ביום הזה מקבלים עליהם מחדש בשמחה תושבע"פ המשעבדת הגוף (עפ"י תנחומא נח ג', דרשות בית הלוי י"ח) והשמחה חודרת לגוף מקדשת ומרוממת אף אותו. כמובא בעולת ראיה (ח"א עמ' ת"מ) ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה, היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי, כי קיימו בו את התורה ברצון...הנפשות נהנות מאור העליון...אבל הגופים עוד לא נתקנו לגמרי...אמנם כאשר שחה לעפר נפשם... וכאשר היה להם ה' לישועה, נפדה גופם מהכוחות הרעים, לא נמצא בהם כי אם לב אחד לאביהם שבשמים!  נכתב ונערך בעהי"ת ע"י המלקט, מבוסס על הזמנים המקודשים לרב אליהו אביחיל ז"ל, בתוספת מרובה.